פרשני:בבלי:בכורות י א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומקשינן על טעמו של רבי יוחנן:
אי הכי, שמשום איסור הנאה אינו מטמא טומאת אוכלין לרבי שמעון, 1 תיקשי מה ששנינו בברייתא: בשר בחלב שהוא מקבל לרבי שמעון טומאת אוכלין משום שהיתה לו שעת הכושר. שהרי מאי איריא משום דהיתה לה שעת הכושר? ותיפוק לי דבשר בחלב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ולמה לא יטמא טומאת אוכלין?
1. משמע שאם לא דברי רבי יוחנן היינו מפרשים את טעמו של רבי שמעון מטעם אחר, ולא נתבאר מה הוא, וגם כל אלו שנזכרו הם איסורי הנאה (מלבד בשר בחלב לרבי שמעון).
דהא תניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר גבי בשר בחלב (דברים יד): "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו", ולהלן (שמות כב ל) הוא אומר: "ואנשי קודש תהיון לי, ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו". מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה שהרי אמרה תורה "לכלב תשליכון אותו", אף כאן גבי בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה -
וכיון שלדעת רבי שמעון עצמו בשר בחלב מותר בהנאה, ממילא מטמא הוא טומאת אוכלין, אף אם לא היתה לו שעת הכושר!?
ומשנינן: חדא ועוד קאמר, כלומר הטעם שנשנה בברייתא הוא טעם נוסף, והכי קאמר:
חדא (טעם ראשון שבשר בחלב מטמא טומאת אוכלין) דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, וכשאר אוכל שמטמא טומאת אוכלין הוא.
ועוד, כי לדידיה נמי (לישראל עצמו) הרי היתה לו שעת הכושר.
ומשנתבאר טעם הברייתא שהוא משום איסור ההנאה, הרי למדנו שפטר חמור לאחר עריפה אפילו לרבי שמעון אסור הוא בהנאה, שהרי:
ואם איתא דפטר חמור אף לאחר עריפה שרי רבי שמעון בהנאה, ליתני בברייתא: ומודה רבי שמעון לרבנן בפטר חמור ובשר בחלב - ששנינו בהם בברייתא לדעת חכמים, שהם מטמאין טומאת אוכלין - שמטמאין טומאת אוכלין, כיון שפטר חמור הרי מותר הוא בהנאה, ומודה בו רבי שמעון!? אלא ודאי, שלאחר עריפה אסור הוא בהנאה, ואם כן, אין מודה רבי שמעון בפטר חמור, שהרי טומאת אוכלין בפטר חמור לא תיתכן אלא לאחר העריפה, שאינו חי, וכבר נאסר בהנאה אפילו לרבי שמעון. 2
2. ואם תאמר: אפילו אם לאחר עריפה אסור הוא בהנאה מודה בו רבי שמעון שהוא מטמא טומאת אוכלין, כיון שהיתה לו שעת הכושר קודם עריפה! ? זה אינו, שהרי בשור הנסקל ועגלה ערופה אין מודה רבי שמעון, ואף שהיה להם שעת הכושר מחיים, והוא הדין בפטר חמור, שאין שעת הכושר מחיים חשובה שעת הכושר. ובפשוטו הטעם הוא, דשעת הכושר היינו שהיה ראוי לטמא טומאת אוכלין, ואילו מחיים אינו מטמא טומאת אוכלין. אבל רש"י כתב: אבל שור הנסקל ועגלה ערופה לא היתה להם שעת הכושר אפילו קודם לכן, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, וכבר תמה הרש"ש למה הזקק לזה, וראה גם בכתבים המיוחסים להגרי"ז לעיל ט ב. וברש"י במנחות קא ב ד"ה ועוד, כתב: אבל אינך לא הוו להו שעת הכושר לקבל טומאה ולא הותרו מעולם, ואפילו שור הנסקל:. דבהמה בחייה בחזקת איסור עומד, ולטומאה נמי לא חזיא מחיים. ועיקר כוונת רש"י כאן ביאר בכתבים שם: כיון דאבר מן החי אסור אף לבני נח, אין זה חשוב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, וכן מפורש בחולין קכט ב.
ודחינן: לעולם סובר רבי שמעון שפטר חמור מותר בהנאה אף לאחר עריפה, ואי דחשיב עליה דפטר החמור לאוכלו, הכי נמי שלרבי שמעון מטמא הוא טומאת אוכלין, כיון שמותר הוא בהנאה.
ומיהו הכא, בברייתא, במאי עסקינן, בפטר חמור דלא חשיב עליה לאכילה, שכך הוא בסתם, ואם כי חכמים מטמאים אותו טומאת אוכלין, רבי שמעון חולק וסובר שאינו חשוב אוכל ואינו מטמא, 3 ולכן לא שנינו "ומודה רבי שמעון בפטר חמור".
3. הטעם שפטר חמור אינו חשוב אוכל כשלא חישב עליו בפירוש, ראה מה שיתבאר בהערות בהמשך הסוגיא.
ומפרשינן: וטעמא מאי מטמאי רבנן את פטר החמור טומאת אוכלין אף שלא חישב עליו לאכילה, והרי אינו אוכל!?
אמרוה רבנן קמיה דרב ששת: הואיל ואיסורו חישובו. איסור שאסרה התורה את אכילתו משום נבילה ומשום בהמה טמאה, 4 מוכיח ששם אוכל עליו, וראוי הוא למאכל הגוי.
4. נתבאר על פי כתבים המיוחסים לגרי"ז, ששלל שם את הפירוש שאיסור הנאת פטר החמור חישובו, כי פטר חמור דהוי איסור הנאה, אם כן לא שייך איסור הנאה דליחשבי לאוכל, אלא הכוונה לאיסור נבילה וטמאה דאיכא לישראל ומותר לבני נח דזהו חישובו לאוכל.
ורבי שמעון סובר: לא אמרינן איסורו חישובו, ולשיטתו אין פטר חמור מטמא טומאת אוכלין, ולכן לא שנינו בברייתא שהוא מודה בו שהוא מטמא טומאת אוכלין, אף שחשוב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים.
ומקשינן לרבנן: מי אמרינן איסורו חישובו!?
והא תנן במסכת טהרות (א א): שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף הטהור, באיזה אופן יהיה בה דין טומאת אוכלין, 5 שאם נגע בה שרץ ונגעה היא באוכלין אחרים נטמאו; וביניהם:
5. משנה זו אינה עוסקת בטומאת נבילות של עוף הטהור שהוא מטמא את האוכלו בבית הבליעה, אלא בדין טומאת אוכלין כשאר אוכלים אחרים.
צריכה מחשבה לאוכלה; ואינה צריכה הכשר מים להיות ראויה לקבלת טומאה כשאר אוכלין. 6
6. ראה תוספת ביאור בכל ענין זה בהערה על המשנה בעוקצין המובאת בהמשך הסוגיא.
והשתא תיקשי: ואי לרבנן איסורו חישובו, למה לי בנבלת עוף הטהור מחשבה, והרי אסורה היא משום נבילה, והאיסור מחשיבה לאוכל אף בלי מחשבה, וכמו שאמרו חכמים לגבי פטר חמור!?
ומשנינן: הא מני, משנה זו בטהרות, רבי שמעון היא, שהוא הרי חולק וסובר שאין איסורו חישובו.
תא שמע קושיה על סברת איסורו חישובו לדעת חכמים, ממה ששנינו במסכת עוקצין ג ג:
נבלת בהמה טמאה בכל מקום (בין בכרכים ובין בכפרים) -
ונבלת עוף אפילו טהור, והחלב (שומן) של נבלת בהמה ואפילו טהורה בכפרים -
כל אלו צריכים מחשבה להחשיבם אוכל כדי לטמא טומאת אוכלין, כי בסתמא אינם עומדים לאכילה, ואינם צריכים הכשר כשאר אוכלין הצריכים הכשר מים כדי לקבל טומאה. 7
7. תוספת ביאור: א. נבלת בהמה טמאה בלבד היא שצריכה מחשבה כדי שתיחשב אוכל, אבל נבלת בהמה טהורה אינה צריכה מחשבה, וחשובה היא אוכל בלי מחשבה, וכמבואר בהמשך המשנה בעוקצין המובאת כאן בהמשך הסוגיא. ויתבאר טעם דין זה בהמשך. ב. ביסוד דין זה אין חילוק בין נבלת בהמה לנבלת עוף, שאף נבלת עוף טמא צריכה מחשבה, ואילו נבלת העוף הטהור אינה צריכה מחשבה, אלא שנבלת עוף הטהור בכפרים צריכה מחשבה מטעם אחר, וכדפירש רש"י (ותוספות פירשו באופן אחר): בני הכפרים עניים הם, ואין רגילים לאכול עופות, ואם כן סתמן אינו לאכילה. ואף זה הוא טעם שומן נבלת בהמה טמאה שאינו חשוב אוכל בכפרים, שמתוך עניותם אינם קונים שומן לאכול. אבל בשווקים שבכרכים, דיש בה רוב עם, ועשירים הם, ורגילים לאכול עופות ושומן הרי זה אוכל, וכמבואר בהמשך הענין. ג. בעיקר הטעם שנבלת הטמאה אינה חשובה אוכל בלי מחשבה, ואילו נבלת הטהורה חשובה אוכל אף בלי מחשבה, כתב רש"י: נבלת הבהמה הטמאה מאיסה (כלומר, אפילו לגוי). ועוד, שיש בה שני דיחויים מאכילה (לישראל), שטמאה היא וגם נבילה היא ולא שחוטה. אבל נבלת הטהורה סתמה עומדת לאכילת גוי שאינה מאוסה, ועוד, דלגבי ישראל אין בה אלא דיחוי אחד שאינה שחוטה, אבל טהורה היא. וראה מה שכתבו התוספות. רש"י מפרש את מה ששנינו "צריכה מחשבה", דהיינו שאם חשב לאכול ונגע שרץ באוכל הרי הוא מטמא אוכלים אחרים. ומה ששנינו שאינה צריכה הכשר, פירש רש"י: הואיל ומטמאין טומאה חמורה, שנבלת הבהמה הטמאה מטמאה אפילו במשא, ונבלת העוף הטהור מטמאת את בגדי האוכלה, ומבואר בכריתות (כא א), ממאמר הכתוב גבי הכשר זרעים "וכי יותן מים על זרע", מה זרעים מיוחדים שאין סופן לטמא טומאה חמורה הם צריכים הכשר, אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכים הכשר. והרש"ש תמה על דברי רש"י שהיא צריכה מחשבה ליטמא על ידי מגע שרץ: דהא כל שסופו לטמא טומאה חמורה, אינו צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, עיין נדה נא. ובפירוש המשניות להרמב"ם ובפירוש הר"ש בעוקצין שם, אכן מבואר כדברי הרש"ש, וכן מבואר גם ברש"י זבחים קה ב ד"ה ואינה צריכה, וראה שם בהגהות הרש"ש. וראה מה שכתב רבי עקיבא איגר בתשובות חלק א סימן צט בביאור שיטת רש"י כאן. ולכאורה תמוה: למה לי בנבלת בהמה טמאה או עוף טמא מחשבה לטומאת אוכלין, והרי אף בלי מחשבה יש בה טומאת נבילה! ? וביאר רש"י: תריץ, כדאמר בכריתות בפרק דם שחיטה (כא א), דאי איכא פחות מכזית טמאה - דאין עליה טומאת נבלות, שהרי אין בה שיעור - וצירפו לפחות מכביצה אוכלין, אם חישב על פחות מכזית זה לאכילה, מצטרף עם שאר אוכלין להשלימה לכביצה, שאם יגע בהן שרץ יטמאו.
והשתא תיקשי: אי אמרת איסורו חישובו, למה לי מחשבה בכל אלו, והרי כולם אסורים משום נבילה, ונאמר "איסורו חישובו"!?
ומשנינן: הא מני משנה זו רבי שמעון היא, שהוא אינו סובר "איסורו חישובו".
תא שמע ממה ששנינו עוד במשנה במסכת עוקצין שם:
נבלת בהמה טהורה בכל מקום (בין בכפרים בין בשווקים שבכרכים), ונבלת עוף טהור והחלב שבשווקים, אינן צריכין מחשבה ואף לא הכשר; ומשמע: הא נבלת בהמה טמאה בעיא מחשבה, ותיקשי: הרי איסורו חישובו!?
וכי תימא ליישב: הא מני רבי שמעון היא שאינו סובר "איסורו חישובו"; והרי כך אי אפשר לומר, כי:
הא מדסיפא דההיא משנה בעוקצין רבי שמעון הוי, רישא לאו רבי שמעון היא!?
דהא קתני סיפא דההיא משנה: רבי שמעון אומר: אף נבלת הגמל הארנבת השפן והחזיר, אינן צריכין לא מחשבה ולא הכשר, ואף שבהמות טמאות הן. ואמר רבי שמעון: מה טעם? הואיל ויש בהן מקצת סימני טהרה, שחלקם מעלי גרה אף שאינם מפריסי פרסה, וחלקם מפריסי פרסה אף שאינם מעלי גרה, ולכן חשובים הם כנבלת בהמה טהורה שאינה צריכה מחשבה. 8
8. (בפשוטו מבואר מכאן, שהחילוק בין בהמה טהורה לטמאה הוא משום האיסור ולא משום המאיסות (ראה בזה בהערה לעיל), שהרי אם משום מאיסות, אין מקום לומר שמקצת סימני טהרה מטעימים את המאוס).
הרי מבואר שהסיפא רבי שמעון היא, ואם כן משמע שהרישא אינה בשיטת רבי שמעון בדוקא, ותיקשי: הרי איסורו חישובו, ואפילו נבלת בהמה טמאה לא תהיה זקוקה למחשבה!?
אלא, מכח הוכחה זו, שאין אומרים איסורו חישובו, אמר רבא ליישב את הקושיא שהוקשתה לעיל: כיון שרבי שמעון ורבנן שנחלקו בפטר חמור אם מטמא הוא טומאת אוכלין - נחלקו בפטר חמור שלא חישב עליו לאכילה, אם כן מאי טעמייהו דרבנן שהם מטמאים אותו טומאת אוכלין, והרי אינו אוכל:
דכולי עלמא ואפילו רבנן לא אמרינן איסורו חישובו, וטעמיייהו דרבנן הוא: ואי דערפיה מיערף (אם כבר נערף פטר החמור) הכי נמי שאפילו רבנן לא היו מטמאים אותו טומאת אוכלין כיון שלא חישב עליו לאכילה -