פרשני:בבלי:בכורות יט ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אי למעוטי היכא דיצתה נקבה לפניו, מ"פטר רחם" נפקא -
אלא שמע מינה: "בכור" למעוטי היכא דיצא אחר יוצא דופן.
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא:
אי סלקא דעתך כדבריך דבכור לדבר אחד הוי בכור והיוצא אחר יוצא דופן נלמד מיתורא ד"בכור" שבא למעט את היוצא אחר יוצא דופן -
תינח היכא דיצא זכר דרך דופן ויצא זכר אחריו דרך רחם דלא קדוש, דזה שפיר אימעוט ליה מ"בכור", משום דבכור לרחמים איכא (אכן בכור הוא לרחמים), אבל בכור לזכרים ובכור לולדות ליכא (אינו בכור לשני אלו). כלומר, משום שאינו בכור אלא לדבר אחד ולשנים אינו בכור -
אלא היכא דיצתה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם ליקדש, כי אין לנו הכרח למעט מיתור לשון "בכור" אף את זה, דהא איכא בכור לזכרים ובכור לרחם. כלומר, שהרי בכור הוא לשני דברים, ושמא לא מיעטה התורה אלא את הבכור לדבר אחד!?
אלא מחוורתא כדאביי דעד שאינו בכור לכל דבר אינו בכור, ד"בכור" לכל משמע, וממילא אימעיט כל מי שאינו בכור לכל, ואפילו יצתה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם. 1
1. נסתפק מהרי"ט אלגאזי (כד ג), לפי מסקנת הגמרא שהעיקר כסברת אביי, והבא אחר יוצא דופן אינו בכור אפילו כשנקיבה היא זו שיצתה ראשונה דרך דופן, כיצד יהא הדין "בנפל (שגם הוא פוטר) נקיבה שיצתה דרך דופן, ואחר כך זכר בן קיימא דרך רחם אי הוןה בכור או לא? דאפשר לומר: דקרא ד"בכור" לא ממעט אלא בבא אחר יוצא דופן שיצא בן קיימא, דבכי האי גוונא לא קרינן ביה "בכור" לבא אחריו, כיון דאינו אלא בכור לרחמים ולזכרים, אבל לולדות - לא. אבל כשיצאת הנקבה נפל דרך דופן, דכי האי גוונא הבא אחריו הוי ראשון לזכרים ולרחמים ולולדות, דהולד שיצא דרך דופן לא חשיב ולד כיון דנפל היה, אפשר דקרינן ביה "בכור", או דילמא לא שנא". ובעיקר ספיקו של מהרי"ט אלגאזי ראה בהערות שם שהביאו בשם רבי עקיבא איגר ללמוד מדברי הט"ז - המובאים בהערות בעמוד א, ראה שם - ש"אם הולד בדרך דופן הוא נפל, השני הוא בכור לכהן, דהא הוא גם כן בכור לנחלה כיון דהראשון נפל", כמבואר במשנה מו א שהבא אחר הנפלים אף שאינו בכור לכהן מכל מקום בכור הוא לנחלה, כיון שאין לב אביו דוה על הראשון ולא מיקרי "ראשית אונו". וכן כתב מסברא דנפשיה בסדרי טהרה בחידושיו לנדה דף כו, ושוב הביא ללמוד כן מדברי הט"ז, והדברים שם הם לגבי בכור אדם. ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן נ) כתב על דברי הט"ז שצריך למצוא מקור לדבריו, דלא משמע כן בכל מקום, וגם הביא ממהרי"ט אלגאזי הנזכר שאינו סובר כהט"ז שהרי בא על ענין זה ממקום אחר.
מתניתין:
הלוקח בהמה מן הגוי, ואינו יודע אם ביכרה כבר ביד הגוי אם לא ביכרה:
רבי ישמעאל אומר:
עז שילדה בת שנתה (תוך שנה הראשונה ללידתה), הרי הולד ודאי לכהן, כי ודאי לא ילדה קודם ולד נוסף. 1
1. לשון רבינו גרשום הוא: אם עז בת שנתה לקח, וילדה סוף שנתה, ודאי לכהן, דבתוך שנתה לא ילדה קודם השתא. ועוד משמע כן בגמרא עבודה זרה כד ב לענין פרה ששנינו במשנתנו שעד בת שלש אינו חושש שילדה אצל הגוי, ומביאה הגמרא שם את משנתנו להוכיח שאין פרה יולדת פחותה מבת שלש (ראה שם את לשון הגמרא), ומשמע שאינה יולדת אלא בסוף שנתה השלישית. וראה עוד בלשון רש"י כ ב ד"ה מאי איכא: דבבציר מהכי (מעז בת שנתה) מי ילדה, ראה שם. והנה לכאורה דבריו מוכרחים, שאם יולדת היא אפילו בתחילת שנתה אם כן, מנין שלא ילדה אצל הגוי. אך ראה בשיטה מקובצת בשם תוספות חיצוניות שכתב: עז בת שנתה ודאי לכהן, פירוש: אם ילדה ברשות ישראל תוך שנתה ודאי לא ילדה ברשות הגוי, דשתי פעמים אינה יולדת בשנה, ואף על פי שהגדולות יולדות שתי פעמים, מכל מקום שנה ראשונה אינה יולדת רק פעם אחת, אבל אם ילדה מיכן ואילך יום אחד בשנה שניה, מכל מקום פטורה מספק, דשמא ילדה ברשות הגוי בשנה ראשונה, וכן צריך לומר גבי רחל בת שתים, דאינה יולדת שתי פעמים בשתי שנים ראשונות, והכי מוכח בגמרא. אבל גבי פרה וחמור על כרחך אינך יכול לפרש כן שיולדת לפעמים בתוך שלש, והוכיח כן מן הגמרא בעבודה זרה, וראה שם. וראה עוד בתוספות ד"ה פרה וחמור ובחזון איש בכורות כ ו בביאור דבריהם. וראה עוד בהערות לקמן כ א דמדברי התוספות שם מוכח שיולדות קודם סוף שנתן.
ואם מכאן ואילך (לאחר שנתה הראשונה) ילדה, הרי הולד ספק בכור, כי שמא ילדה אצל הגוי בשנתה הראשונה.
רחל שילדה בת שתים (תוך שתי שנים ללידתה), הרי הולד ודאי לכהן, כי אי אפשר שתלד קודם, ואם ילדה מכאן ואילך (לאחר שתי שנים), הרי הוא ספק בכור.
פרה וחמור שילדו בנות שלש, הרי הולד ודאי לכהן, מכאן ואילך - ספק. 2
2. (בהערה 1 מתבאר, שמלשון הגמרא בעבודה זרה כד ב משמע, שאינה יולדת פחותה מבת שלש, ואם כן, צריך ביאור: אפילו ילדה עד חמש חדשים בשנתה הרביעית ודאי לכהן, שהרי אצל הגוי לא ילדה אלא בסוף שלש וזמן הריונה הלוא הוא חמש חדשים, וצריך תלמוד).
אמר לו רבי עקיבא לרבי ישמעאל:
אילו היה הדין שבוולד גמור בלבד הבהמה נפטרת, ועד שלא ילדה ולד גמור הבא אחריו בכור הוא, כי אז אכן הדין היה כדבריך!
אבל אין הדבר כן, אלא אמרו: סימן הוולד בבהמה דקה: טינוף (שהפילה דם מרחמה, ואותו דם הוה ולד אלא שהפילה, ונקרא "טינוף") 3 ואף שאין כאן ולד גמור, ובבהמה גסה סימן לולד: שיליא, ובאשה: שפיר (עור שיש בו צורת הולד) ושיליא. ושמא טינפה תחילה ושוב ילדה בהתוך שנתה, ואין זה בכור, וכן בכולם. ולפיכך:
3. על פי רבינו גרשום. וראה לקמן כא ב "היכי דמי טינוף".
זה הכלל: כל שידוע שביכרה אצל הגוי, אין כאן לכהן כלום, וכל שידוע שלא ביכרה אצל הגוי, הרי זה הולד שנולד - לכהן. ואם ספק אם ביכרה: יאכל הולד שנולד אצל הישראל במומו לבעלים, ואין להקריבו שמא חולין הוא בעזרה.
גמרא:
שנינו במשנה: עז בת שנתה ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק:
ומקשינן: מיכן ואילך ספק!? ואמאי!? זיל בתר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו, והא ודאי מילד אוליד (והרי רובן מתעברות ויולדות בתוך שנתן, ואם כן, ודאי שאף זו ילדה ביד הגוי) והולד שנולד ביד הישראל לאחר שנתה אינו בכור!? 4
4. כתב החזון איש בכורות כ ה: נראה, דאף בילדה יום ראשון של שנה שניה איכא רובא, ואף אם תמצי לומר דליכא רובא יולדות בת ששה חדשים, (פירוש, דלכאורה יש להקשות: כיון שרוב בהמות יולדות בתוך שנתן ואין לנו רוב להקדים הלידה מסוף שנתן, אם כן, כשעבר רק יום אחד שבו ילדה, איך נאמר שודאי ילדה אצל הגוי, והרי נמצא שאתה אומר: רוב בהמות יולדות לששה חדשים, כי אחר שילדה אצל הגוי לא קיבלה זכר שלשים יום, ועוד חמשה חדשים של הריון ללידה שאצל הישראל נמצא שילדה לששה חדשים), מכל מקום כיון דאם איתא דזה הולד שילדה קמן הוא ראשון, אשתכח דלא ילדה תוך שנתה, וכיון דרובן יולדות תוך שנתן, יש לומר שזה הנולד קמן הוא בנה השני. ומיהו למה שכתבו התוספות לקמן כ א דרוב בהמות מתעברות כשראויות להתעבר, אם כן, על כרחך רוב יולדות בנות ששה חדשים, שאחר שלשים יום הן ראויות להתעבר, אבל לדעת רמב"ן אין הכרח לדבריהם. (וראה בהערות שם).
וכי לימא רבי ישמעאל כרבי מאיר - המובא בהמשך הסוגיא - סבירא ליה, דחייש למיעוטא. 5
5. הוא הדין דלרבי עקיבא מצי למידק כן, דהא לא פליג ארבי ישמעאל דמיכן ואילך הוי ספק בכור, וכמבואר בהלכות הרמב"ן, אלא דרבי עקיבא באמת חייש למיעוטא, וכמבואר במסקנת הגמרא לקמן כ ב, וראה רש"ש.
ומשנינן: אפילו תימא כרבנן סבירא ליה לרבי ישמעאל, ומכל מקום לא קשיא:
ומשום דכי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דאיתיה קמן (רוב שנמצא לפנינו) כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ותשע מוכרות בשר נבילה ונמצא בשר שאין אנו יודעים מאיזה חנות יצא, וכן סנהדרין שרובם מכריעים את הדין -
אבל רובא דליתא קמן (רוב שאינו לפנינו) וכרוב זה שאנו אומרים רוב בהמות מתעברות ויולדות ואף זו כמותם, לא אזלי רבנן בתר רובא. 6
6. בפשוטו רובא דאיתיה קמן, הוא רוב שאנו מיחסים את הנמצא לפנינו לרוב, שאנו אומרים הנמצא לפנינו הוא אחד מהרוב, ואילו רובא דליתא קמן הוא שאנו מיחסים את הנמצא לפנינו שהוא כמו הרוב ולא אחד מהרוב. וקצת יש מקום עיון לפי זה בלשונות רש"י ורבינו גרשום.
ומקשינן עלה: והא קטן וקטנה שאנו מסופקים עליהם אם סריס הוא הקטן או איילונית היא, ורוב העולם אינם סריסים דרובא דליתיה קמן היא, ומכל מקום קאזלי רבנן בתר רובא, הרי שלדעת חכמים אזלינן גם אחר רובא דליתא קמן!? דתניא:
קטן שנפלה אשת אחיו לפניו ליבום, וקטנה שנפלה ליבום, לא חולצין ולא מיבמין, דברי רבי מאיר, כדמפרש טעמא ואזיל.
אמרו לו חכמים לרבי מאיר:
יפה אמרת שקטן וקטנה אין חולצין, ומשום ש"איש" ("ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה" - דברים כה ז) כתוב בפרשה למעט את הקטן מן החליצה, ומקשינן אשה לאיש, שהרי הוקשה לו "יבמתו". 7
7. על פי רש"י יבמות קה ב.
אלא מה טעם קטן וקטנה אין מייבמין!?
אמר להם רבי מאיר:
קטן אינו מייבם שמא יימצא סריס שאינו במצות יבום, וקטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית שאינה בת יבום, ונמצאו פוגעין בערוה (אשת אח שלא במקום מצוה).
ורבנן סברי: זיל בתר רוב קטנים, ורוב קטנים לאו סריסים נינהו. וכן זיל בתר רוב קטנות, ורוב קטנות לאו איילונית נינהו. ולפיכך אף הקטן והקטנה מייבמין.
הרי מבואר שאף ברוב שאינו לפנינו הולכים חכמים אחר הרוב, ולשיטתם אף במשנתנו יש לילך אחר רוב בהמות שמתעברות ויולדות בתוך שנתן, ולפטור את היולדת לאחר שנתה!?
אלא אמר רבא: