פרשני:בבלי:בכורות מג א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר רבא: לפסול במקום אחים שאם הלך הטומטום וחלץ, הרי לרבי יהודה לא עשה כלום ומותר לאחד מן האחים אפילו ליבם אותה. ולרבי יוסי ברבי יהודה אסורה ביבום, שמא הטומטום אינו סריס וחליצתו חליצה ושוב אסור לאף אחד מהאחים ליבמה, דכיון ש"לא בנה שוב לא יבנה", אלא חולצין לה מספק.
ולחלוץ שלא במקום אחים האם הטומטום חייב לחלוץ כשאין אחים אחרים. לרבי יהודה פטור שודאי סריס הוא, ולרבי יוסי ברבי יהודה חייב לחלוץ שמא אינו סריס.
בשני אלו איכא בינייהו.
נאמר בתורה:
דבר אל אהרן לאמר, איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו.
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב,
איש עור או פסח או חרם או שרוע.
או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד.
או גבן או דק או תבלול בעינו.
או גרב או ילפת או מרוח אשך.
כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה' מום בו את לחם אלוקיו לא יגש להקריב. (ויקרא כ"א י"ז כ"א).
מתניתין:
מומין אלו, ששנינו בפרק הקודם שפוסלים בבהמה, בין מומין קבועין, שאינם מתרפאים. בין מומין עוברים, שחוזרים ומתרפאים. פוסלין באדם כהן, מלעבוד עבודה במקדש. (כל זמן שהם בו, אבל אם עברו אינם פוסלים).
ויתר עליהן באדם, שנפסל במומין נוספים:
הכילון, כהן שראשו חד למעלה ורחב למטה.
והלפתן, שראשו דומה ללפת, רחב למעלה והולך וצר למטה.
והמקבן, שדומה ראשו למקבת (קרדום) שערפו צר ועגול.
ושראשו שקוט, שראשו משופע מלפניו באלכסון.
ושקיפס, שאין ראשו בולט מאחוריו, והוא נראה כאחד שנחתך ממנו חתיכה מאחוריו.
ובעלי חטרות 1 , שיש להם בליטה בגב. בזה נחלקו תנאים שרבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלין.
1. במשניות הגירסא: החטוטרת
הקרח, פסול.
איזהו קרח?
כל שאין לו אפילו שיטה שורה אחת של שער, שהיא מקפת מאוזן לאוזן. אבל אם יש לו שורה של שערות מקפת מאוזן לאוזן, הרי זה כשר.
גמרא:
והוינן בה: אמאי מומין אלו שפוסלין בבהמה, פוסלין באדם. והאיכא יבלת דלא כתיב באורייתא דפסלה באדם אלא בבהמה, ומנא לן דפסלה נמי באדם?
ותו, הא דתנינן בפרקין דלעיל במומי בהמה (לח, א) "דק תבלול" בעינו, דלא כתיבי פסוליהו בבהמה, מנא לן דפסלי ביה? 2
2. עיין רש"י למה הקשה רק אדק ותבלול ולא אשאר מומין שנשנו לעיל ולא כתיבי בתורה.
ומשנינן: מילף ילפי מהדדי, לומדים הנאמר בזה לזה.
דתניא: באדם לא נאמר בו "יבלת". בבהמה לא נאמר "דק תבלול". מנין ליתן את האמור של זה בזה, ואת האמור של זה בזה? תלמוד לומר: "גרב - גרב". "ילפת - ילפת" שנאמרו בשניהם, לגזירה שוה!
ואמרינן: חד מהני תרתי קראי דגזירה שוה - מפני, שלא נצרך לגופו אלא למידרש מיניה גזירה שוה. דאי לא מפני, איכא למיפרך (שגזירה שוה שאינו מופנה יש להשיב עליה):
אדם מבהמה לא יליף, שכן בבהמה היא עצמה קריבה לגבי מזבח. מה שאין כן כהן שאין המומין פוסלין בו.
בהמה מאדם לא ילפא, שכן אדם נתרבה במצות. הלכך פוסל בו מומין, מה שאין כן בהמה.
והוינן בה: לאיי אפנויי מפני? איזה גזירה שוה מיותרת.
ומשנינן: לכתוב רחמנא "ילפת", ולא בעי "גרב". ואנא אמינא: ומה ילפת דלא מאיסא, הוי מומא. גרב דמאיס טפי מילפת, שהוא קשה כחרס ושקוע בתוך הבשר ועושה בו חריצין. לא כל שכן!? "גרב גרב" דכתב רחמנא למה לי? על כרחך לאפנויי, וכיון דהגזירה שוה מופנית אי אפשר לפרוך עליה.
ומקשינן: וליכתבינהו רחמנא לכולהו מומי בחד פרשה, או במומי אדם, או בבהמה. וליכתוב נמי "גרב וילפת" הכא והכא, "גרב" לגזירה שוה, ו"ילפת" לגלויי ד"גרב" מופנה הוא. ולילפו מהדדי, ולמה הוצרכה התורה לכתוב שתי פרשיות במומין?
ומתרצינן: אהייא ליכתב רחמנא. אי כתב באדם, ונילף בהמה מיניה. הוה אמינא: כל מום דפסול באדם, פסול בבהמה. אבל "קלוט", שפרסותיו קלוטות ואינם שסועות. וחוטין, שהם מומין שבחניכיים דליתנהו באדם, דלא שייכו ביה, דאין לו פרסות, ויש לו שיניים 3 . והוה אמינא דבבהמה נמי לא ליפסלו לכן נכתבו מומין בבהמה כדי לכתוב בה מום ד"קלוט" ו"חרוץ" שיש בכללו חוטין שנפגמו.
3. מה שאין כן בבהמה שאין לה שיניים למעלה והחניכיים נראים בה הלכך שייך לפסול כשנפגמו החניכיים. ועיין שיטמ"ק אות ה'
ואי כתב רחמנא כולהו מומין בבהמה, הוה אמינא: כל מום דפסול בבהמה, פסול באדם. אבל גבן וחרום, דליתנהו בבהמה, עיין רש"י באדם נמי לא ליפסלו. הלכך נכתבו מומין באדם.
ואכתי מקשינן: וליכתבינהו רחמנא כולהו בחד פרשה. כגון אצל אדם. מלבד הנך מומין דליתנהו באדם (קלוט וחוטין) שאותם לכתוב רחמנא בבהמה. או שיכתבו כולם בבהמה. והנך דליתנהו בבהמה (גבן וחרום) לכתוב באדם. "וגרב וילפת" ליכתוב הכא והכא, ולילפי מהדדי, אותם מומין שישנם בשניהם? ומתרצינן: אלא, להכי שנאם הכתוב בשתי פרשיות, כדתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה בתורה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. והכא, באדם נתחדש גבן וחרום. ובבהמה, קלוט וחוטין. ואגב אלו נשנו יתר המומין.
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא מומין באדם, (ויקרא כ"א, י"ח) מומין בקדשים, בכל הקרבנות (שם, כ"ב, כ"ב) מומין בבכור, (דברים ט"ו, כ"א)? 4
4. הקשה הגרי"ז דהא כבר אמרה הגמרא מקודם דהפרשה נשנית בשביל דבר שנתחדש בה?)
ומתרצינן: צריכא.
דאי כתב רחמנא מום באדם, הוה אמינא, דמה לאדם שכן נתרבה במצות.
ואי כתב רחמנא בבכור, הוה אמינא אדם מבכור לא אתי, שכן בכור הוא עצמו קרב לגבי מזבח.
וכן קדשים מבכור לא אתי, שכן בכור קדושתו מרחם.
ואי כתב רחמנא בקדשים, הוה אמינא אדם מקדשים לא אתי, שכן הן עצמן קריבין. בכור מקדשים לא אתי, שכן קדושתו מרובה, שהרבה קרבנות יש בקדשים, חטאות ואשמות עולות ושלמים ועוד שהם נוהגים בין בזכרים ובין בנקבות. מה שאין כן בכור.
והוינן בה: חדא מחדא לא אתיא, דאיכא למיפרך. תיתי חדא, מתרתי. ומשנינן: בהי לא לכתוב?
לא לכתוב רחמנא בבכור, ותיתי מהנך, אדם וקדשים.
איכא למיפרך: מה להנך שכן קדושתן מרובה, דקדשים יש בהם חטאות ואשמות עולות ושלמים. ואדם קדושתו מרובה במצוות. ונוהגין, קדושתן נוהגת בפשוטין, שאדם כהן קדוש אף שאינו בכור, וכן בהמה.
לא לכתוב רחמנא בקדשים, ותיתי מהנך, בכור ואדם. איכא למיפרך: מה להנך שכן קדושתן מאליהן, דאין צריך להקדיש את הבכור ואת הכהן.
לא לכתוב רחמנא באדם, ותיתי מהנך, בכור בהמה וקדשים. איכא למיפרך: מה להנך שכן הן עצמן קריבין על גבי מזבח.
הלכך צריכי לכולהו.
שנינו במשנה: יתר עליהן באדם:
והוינן בה: מנא הני מילי דכל אלו פוסלין באדם?
ומשנינן: אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה' מום בו". ודרשינן: איש ששוה בזרעו של אהרן, הוא דבעי מומא להפסל, אבל אם אינו שוה בזרעו של אהרן, שמשונה משאר הבריות, כגון כל אלו השנויים במשנתנו, בלא מומא נמי מיפסיל.