פרשני:בבלי:ערכין ב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מתניתין:
א. הכל - מעריכין, שמחייבים את עצמם ערך אדם פלוני כפי המבואר בפרשת ערכין, כל אדם לפי ערכו, בהתאם לשנותיו.
והכל - נערכין, שכל אדם יש לו "ערך" ויכול לחייב את עצמו בערכו האמור בתורה, או שאדם אחר מתחייב בערכו ואומר ערך פלוני עלי.
ב. הכל - נודרין דמי אדם פלוני עלי להקדש, וחייבים לשלם את שוויו לפי מחירו בשוק כעבד.
והכל נידרין, שיכול כל אדם לומר על עצמו דָמַי עלי וכן חבירו יכול לחיייב עצמו בנדר בדמיו, כשאומר דמי פלוני עלי.
ובכללם -
כהנים, לויים וישראלים. נשים ועבדים 3 4 , שישלמו לאחר שיתגרשו 5 או ישתחררו.
3. כתבו התוספות, אף על פי שבכל מקום עבד כנעני דינו כאשה, אבל ערכו הוא כזכר, שאם לא כך היה התנא צריך לפרש שערכו כאשה. ובשיטה מקובצת הביא מהרא"ש, שיש בתורת כהנים דרשה מיוחדת שערך עבד הוא כזכר. ובחידושי מהר"ש טויבש ציין לדברי התוספות (ב"ק פח א ד"ה יהא) שכתבו שהיקש עבד לאשה הוא רק לענין להחמיר עליו אך לא להקל, ואם כן, בערכין פשוט שדינו כזכר ולא כנקבה שהיא קלה יותר. 4. כתב הרמב"ם (פ"ב מנזירות הי"ח): נדר העבד או שהעריך, אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קנויה לו לא יחול עליו נדר עכ"ל. ולכאורה, כונתו שעבד שהעריך אין הערך חל. אך במשנה כאן הלא מפורש שעבד מעריך וכן פסק הרמב"ם (פ"א מערכין ה"ז). וביאר בליקוטי הלכות (סוף נזיר), שכוונת הרמב"ם היא שאין לעבד רשות לעבוד ולשלם מהשכר את הערך כיון שהוא שייך לאדון, אבל הערך ודאי חל וכשישתחרר צריך העבד לשלמו וכמבואר כאן במשנה. 5. כך פירש רש"י, והתוספות הוסיפו, שיתכן שישלמו מיד באופן שנתנו להם מתנה על מנת שאין לבעל רשות בה. אך הוסיפו התוספות, שאפילו אם כעת אין להם ממה לשלם, מכל מקום, כותבים עליהם מיד, ולא ביארו התוספות מהי התועלת בכתיבה זו. וביאר בעולת שלמה, שבלי שטר לא גובים מהלקוחות אפילו בערכין, על אף שהיא מלוה הכתובה בתורה. אך כשכותבים הרי זה נעשה שטר, וגובים מהלקוחות משעת כתיבת השטר.
ג. טומטום 6 7 , (שהוא ספק זכר ספק נקבה מחמת שמקום זכרותו מכוסה בקרום), ואנדרוגינוס, שיש בו גם אברי זכר וגם אברי נקבה, הרי הם נודרין ונידרין משום שיש להם שיווי כספי להמכר בשוק כעבד. וכמו כן טומטום ואנדרוגינוס הרי הם מעריכין, שאומרים הרי עלי ערך אדם פלוני (שאינו טומטום ואנדרוגינוס) ומתחייבים להקדש את ערכו האמור בתורה, אבל הם לא נערכין, שלא קצבה להם התורה ערך, משום שזכר ונקבה נאמרו בפרשה והתמעטו בכך הטומטום והאנדרוגינוס, ולכן אם יאמרו ערכי עלי או אחרים יאמרו עליהם "ערך פלוני (והוא טומטום או אנדרוגינוס) עלי" אין חייבים כלל, שאין נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית!
6. בבכורות (מא ב) מבואר בגמרא שאם נאמר שטומטום הוא ספק איש ספק אשה הרי יש ערך לטומטום. ותמה הלחם משנה (פ"ד מאישות הי"א) על הרמב"ם שפוסק שם שטומטום הוא ספק איש ספק אשה ומכל מקום פוסק שאין לו ערך, וזה שלא כדברי הגמרא בבכורות. 7. בטומטום שביציו מבחוץ, כתב המנחת חינוך (שנ ג) שגם הוא אין לו דין זכר ודאי ואם כן, אין לו ערך. ובטומטום שהעריכו אותו ואחר כך נקרע ונמצא זכר, כתבו המנחת חינוך והשפת אמת שאין חייבים בערכו, כיון שבשעת הנדר לא היה זכר ודאי. ובאומר על טומטום דמיו עלי, ואחר כך נקרע ונמצא זכר, כתב השפת אמת שנותן רק כפי מחירו בשעת הנדר, ולא כפי מחירו כעת אחרי שנקרע.
ד. חרש 8 שוטה וקטן נידרין, שהרי יש להם דמים להמכר בשוק כעבד, ונערכין לפי ערכם הקצוב בתורה.
8. התוספות מקשים, איך חרש נידר וחייבים בדמיו, והרי חרש אינו שווה כלום, כמבואר בפרק החובל, שאם חירש את חבירו נותן לו דמי כולו, כי חרש אינו שווה כלום. ותירצו, שכאן מדובר בחרש שיכול להתרפא ולו יש דמים. עוד תירצו בשם רבינו תם ששם מדובר בחרש בידי אדם והוא אין לו דמים. אך כאן מדובר בחרש בידי שמים, ויש לו דמים. וביאר הנודע ביהודה (אהע"ז קמא נ"ג), שגם לרבינו תם החילוק הוא אם יכול להתרפאות או לא, וכמו התירוץ הראשון בתוספות, אלא שהוא סובר שחרש בידי אדם בסתם אינו מתרפא, ורק חרש בידי שמים יכול להתרפאות ויש לו דמים.
אבל חרש שוטה וקטן לא נודרין ולא מעריכין - מפני שאין בהם דעת, וצריך איש שיודע להפלות, להבין לשם מי הוא נודר ומעריך (רבינו גרשם).
גמרא:
שנינו במשנה: הכל מעריכין!
והוינן בה: "הכל" - לאתויי 9 מאי?
9. השפת אמת מסתפק אם שנים יכולים להעריך בשותפות כשם שיכולים להביא קרבן בשותפות, או כיון שהפסוק איש כי יפליא נאמר בלשון יחיד, רק יחיד מעריך ולא שותפים. והוכיח מזה שלא אומרת הגמרא שהכל מעריכין בא לרבות שותפים שמעריכים, משמע מזה ששותפים אינם מעריכים.
ומשנינן: לאתויי קטן שהגיע לגיל שתים עשרה, ויודע לשם מי נודרים ומקדישים, הנקרא "מופלא" (שיודע ומבין להפלות) הסמוך ל (גיל י"ג שנה, שבו הוא נעשה) "איש"! 10 שגם הוא מעריך 11 .
10. דעת הרמב"ם (פי"א מנדרים ה"ד) שמופלא הסמוך לאיש, שנדרו נדר, זה מדאורייתא. אך הראב"ד (פי"א מנזירות הי"ג) מסתפק אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. 11. כתב הרמב"ם (פ"א מערכין הט"ו): וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך או נדר דמים, חייב לשלם, שהרי נדריו קיימים כמו שביארנו בהלכות נדרים. ובמנחת חינוך (שנ ב) תמה, שהרי מבואר ברמב"ם בהלכות נדרים שמופלא הסמוך לאיש שנדר, אף שנדרו נדר, אבל אם עבר עליו אינו לוקה, כיון שקטן פטור מכל המצוות ובכללן מלא יחל דברו, ואם כן, איך אפשר לומר שאם העריך חייב לשלם, והרי אי אפשר לחייבו כלל מאחר ואינו עובר בבל יחל. אך דן המנחת חינוך, שאולי יש נפקא מינה שנכסיו משתעבדים משעה שהעריך וכשיגדל יגבו מהם. (ועוד חזר ודן באות ד וחזר בו מזה).
ותו הוינן בה: זה שכתוב הכל נערכין - כי "הכל" שכתוב ברישא של המשנה הוא גם על נערכין לאתויי מאי?
ומשנינן: לאתויי מי שהוא מנוול ומוכה שחין, שאף על פי שאין להם דמים להמכר בשוק, יש להם ערך הקצוב בתורה.
כי סלקא דעתין אמינא הואיל ו"איש כי יפליא נדר בערכך" כתיב, הקיש הכתוב נדרים לערכין, והיינו אומרים רק כל מי שישנו בדמים, שאפשר להתחייב בדמיו, ישנו בערכין, להתחייב בערכו, וכל שאינו בדמים כגון מנוול ומוכה שחין, שאין להם שיווי להמכר בשוק, אינו בערכין, וגם אם יתחייבו בערכם לא יחול החיוב, קא משמע לן מזה שכתוב בהמשך "בערכך נפשות", שכל דהו נפש גם אפשר להתחייב בערכה, על אף שאין לה דמים להמכר בשוק.
ותו הוינן בה: הא דכתיב "הכל נודרין" - לאתויי מאי?
ומשנינן: "הכל נידרין" איצטריך ליה לכתוב ואגב זה כתוב בתחילה גם הכל נודרין.
ומבארינן: "הכל נידרין" - לאתויי מאי? אי לאתויי טומטום ואנדרוגינוס, שאפשר להתחייב בדמיהם על אף שאי אפשר להתחייב בערכם, הלא בהדיא קתני להו במשנה שהם נידרים!?
ואי לאתויי חרש שוטה וקטן שהם נידרים, גם זה בהדיא קתני להו!?
אי לאתויי שאפשר להתחייב בדמיו של תינוק שהוא פחות מבן חודש - גם זה בהדיא קתני להו לקמן במתניתין שהוא נידר ואינו נערך!?
ואי לאתויי עובד כוכבים שאף על פי שאינו נערך אליבא דרבי יהודה הרי הוא נידר, גם זה בהדיא קתני להו!?
ומשנינן: אלא, לעולם, לאתויי פחות מבן חודש, שאף על פי שאין לו ערך יש לו דמים להמכר בשוק. ואף על פי שזה מפורש במשנה להלן כן הוא דרך התנא: תני, והדר מפרש! וכמו כן ניתן להעמיד בדרך זו גם בעכו"ם או חרש שוטה וקטן. (ועיין ברש"י הסבר נוסף!) 12 .
12. ובשיטה מקובצת כתב בשם ר"י, שיש חידוש מיוחד בקטן פחות מבן חודש, שאף על פי שלא יצא עדיין מספק נפל מכל מקום יש לו דמים. ודבריו טעונים ביאור, שלגבי חיוב דמים מה בכך שהוא ספק נפל, מכל מקום, הרי יש לו מחיר בשוק ואם כן, בוודאי שיש לו דמים. אכן כדבריו משמע גם ברמב"ם (פ"א מערכין הי"ג) שכתב שגוסס אין לו דמים מכיון שרוב גוססים למיתה הרי הוא כמת, ומשמע שאף על פי שיש לו מחיר, מכל מקום מכיון שהוא כמת אין שייך בו נדר דמים. וביאור דבריו לכאורה כמו שאמר הגרי"ז (הערה 2) שחיוב דמים בנודר דמי אדם הוא גם כן מפרשת ערכין ואיננו כנדר דמים סתם לבדק הבית, ולכן בגוסס כיון שהוא כמת לא שייך נדר דמים, וזה שדן השיטה מקובצת בפחות מבן חודש שלא יצא מכלל נפל שלא יהיה בו חיוב דמים.
וכיון שביארנו מה בא "הכל" לרבות, מבארים גם מה שכתוב "הכל" במקומות אחרים במשניות.
הכל סומכין על הקרבן - "הכל", לאתויי מאי?
לאתויי יורש, שסומך על קרבן שהפריש אביו, ודלא כרבי יהודה הסובר בברייתא לקמן שיורש אינו סומך.
הכל ממירין בהמת קדשים בבהמת חולין - לאתויי מאי?
לאתויי יורש שממיר קרבן שהפריש אביו בבהמת חולין, ודלא כרבי יהודה!
דתניא: יורש קרבן סומך עליו, וכן יורש קרבן מימר.
רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר!
והוינן בה: מאי טעמא דרבי יהודה?
ומשנינן: כתוב שלש פעמים בפסוק "קרבנו" לגבי סמיכה, ומאחד מהם לומד רבי יהודה - קרבנו ולא קרבן אביו! ויליף רבי יהודה את דין תמורה, שהיא "תחלת הקדש", והיינו, שהבא להמיר בהמה בבהמה, ולהחיל על בהמת החולין את קדושת קרבן "תמורה", הרי זה תחלת ההקדש בבהמת החולין, ולומד זאת רבי יהודה מהדין של סמיכה, שהוא סוף הקדש (שהיא בסמוך לשחיטה) - מה סמיכה, שהיא סוף הקדש, יורש אינו סומך, אף תמורה, שהיא תחלת הקדש, יורש אינו מימר!
ורבנן, הסוברים שיורש מימר, דורשים מזה שכתוב "המר ימיר" - לרבות את היורש! ולדבריהם ילפינן להיפך: ודין סמיכה, שהיא סוף הקדש, בסמוך לשחיטה, למדים מדין תמורה, שהיא תחלת הקדש של הקרבן - מה תחלת הקדש יורש מימר, כמו שדורשים רבנן מהמר ימיר, אף סוף הקדש יורש סומך!
והוינן בה: ורבנן, הסוברים שיורש סומך האי "קרבנו" הכתוב בסמיכה, שממעט ממנו רבי יהודה יורש מסמיכה - מאי עבדי ליה?
ומשנינן: לרבנן מיבעי להו לשלושת הפסוקים "קרבנו" לדרשות אלו:
א. קרבנו - ולא קרבן עובד כוכבים, שהתמעט קרבן עכו"ם מסמיכה (עיין בתוס' שהמיעוט הוא מסמיכת 13 כהן).
13. כי זה דבר פשוט שגוי אינו חייב בסמיכה על קרבנו שהרי פטור מכל המצוות. אך היה מקום לומר, שכשם שקרבן עכו"ם בית דין נותנים עליו נסכים, הוא הדין שהכהן יסמוך על קרבן העכו"ם, ולכן צריך את המיעוט שקרבן עכו"ם איננו טעון כלל סמיכה.
ב. קרבנו - ולא קרבן חבירו! שאין אדם סומך על קרבן 14 שאינו 15 שלו.
14. הקשו התוספות, שהרי במנחות יש על זה בגמרא מיעוט שהשליח אינו יכול לסמוך, ואם כן, כל שכן שחבירו סתם אינו יכול לסמוך ומדוע צריך על זה דרשה נוספת. ובחידושי הגאון רא"מ הורוביץ וכן בעולת שלמה תירצו, שמהדרשה שלא מועיל שליח למדים ממנה רק שבעל הקרבן לא מקיים מצות סמיכה כשממנה שליח לסמוך. אך היה מקום לומר, שהקרבן טעון סמיכה, ואם הבעלים איננו סומך יסמוך מישהוא אחר, כדי שיתקיים דינו של הקרבן בסמיכה (אף שהבעלים לא יקיימו את המצוה). ועל זה בא הלימוד "ולא קרבן חבירו", שכאשר אחר סומך לא מתקיימת מצות סמיכה. 15. הקשו התוספות, שבסמיכה מבואר שלא מועיל על ידי שליח, ואם כן, נלמד מכאן לכל התורה שלא מועיל שליחות. ותירץ השפת אמת, שסמיכה היא מצוה שבגופו, כמו תפילין, שצריך את ידו דווקא, ולא מועיל שליחות שיניחם אחר, ואין ללמוד מכאן לשאר דיני התורה.
ג. קרבנו - לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, שאם הביאו כמה שותפים - חברים קרבן בשותפות כולם צריכים לסמוך עליו. ולא מספיק שאחד יסמוך עבור כולם.
והשתא הוינן בה: ורבי יהודה, הלומד מ"קרבנו" למעט קרבן שמביא יורש מסמיכה - מנין הוא לומד את שלושת הדרשות שדרשו רבנן?
ומשנינן: מה שדרשו רבנן מ"קרבנו" לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה - לית ליה! אלא סובר רבי יהודה שאחד מן השותפים סומך עבור כולם 16 .
16. ואף על פי שלא מועיל סמיכה עבור חבירו, פירש רש"י, שכאן כיון שהוא עצמו גם חייב בסמיכה על קרבן זה, וסומך גם עבור עצמו, שוב מועילה סמיכתו גם לשאר השותפים.
ואי נמי אית ליה דרשה זו כמו רבנן, ועדיין מיותר לו "קרבנו" אחד ללמוד ממנו שיורש אינו סומך,