פרשני:בבלי:תמורה טו ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומביאה הגמרא ברייתא הדורשת את המקרא בספר עזרא, אחרי יסוד בית המקדש השני. נאמר שם שהקריבו הציבור קרבנות חטאת על חטא עבודה זרה שעבדו בימי צדקיהו, בסוף ימי בית המקדש הראשון. וזאת, אף על פי שאנשי אותו הדור כבר מתו, והרי היא חטאת שמתו בעליה.
והתניא: כיוצא בו 74 אמר רבי יוסי: נאמר בספר עזרא (ח) "הבאים מהשבי בני הגולה, הקריבו עולות לאלהי ישראל: פרים שנים עשר על כל ישראל, אילים תשעים וששה, כבשים שבעים ושבעה, צפירי חטאת שנים עשר - הכל עולה לה"'. וקשה: וכי הכל היו עולה?! והרי נאמר "וצפירי חטאת שנים עשר", הרי חטאת הם, וכי חטאת קרבה עולה?!
74. רש"י לא מצא את תחילת הברייתא, ועל מה נסובו דברי רבי יוסי. ועיין תוס'. ועיין צאן קדשים המתרץ דברי רש"י.
אלא, אימא: 75 נהגו באותן חטאות, כי כמו עולה: מה עולה אינה נאכלת - אף אותה 76 חטאת אינה נאכלת.
75. כן היא הגירסא בהוריות (ו א), ואינם דברי רבא אלא המשך דברי רבי יוסי בברייתא. 76. גירסת רש"י.
שהיה רבי יוסי אומר: על עבודה זרה הביאום. כמו שנאמר בתורה (במדבר טו) בפרשת חטאת עבודה זרה, "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה - ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה, ושעיר עזים אחד לחטאת". והואיל והיו שם מכל שנים עשר השבטים, לכן הביאו שנים עשר צפירי (שעירי) חטאות, מלבד שנים עשרה פרים לעולה, פר ושעיר על כל שבט ושבט משבטי ישראל. 77 והואיל והיא חטאת פנימית 78 שהובא דמה אל אוהל מועד, נשרף בשרה מחוץ למחנה, כדין פרים ושעירים הנשרפים, ואינה נאכלת. 79 ולפיכך נקראות עולה, כיון שאינן נאכלות כעולה, אף על פי שהיו חטאות. 80
77. כדברי רבי יהודה שם במשנה (ד ב) "ובעבודת כוכבים מביאין שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים". תוס'. 78. ובמסכת זבחים (מז א) ומנחות (כז א) נדרש שחטאת זו פנימית היא. רש"י. 79. כמו שנאמר (שם ו) "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש - לא תאכל באש תשרף". רש"י הוריות שם. 80. הקשו התוס' ישנים (הוריות שם): אם כן, למה נשרפו האלים וכבשים, שהרי אינן באים על עבודה זרה? וכתבו, שלפי מסקנת הגמרא שהיה "הוראת שעה", יש לומר שגם שריפת אילים וכבשים היתה הוראת שעה.
ואימתי עבדו עבודה זרה? אמר רב יהודה אמר שמואל: על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו, בסוף ימי בית ראשון.
עד כאן דברי הברייתא, וביאורה על ידי רב יהודה אמר שמואל.
קא סלקין דעתין, עלה על דעת המקשן לומר: למאן דאית ליה, והוא רבי יהודה הסובר חטאת ציבור שנתכפרו בעליה - מתה, אית ליה נמי, כמו כן סובר כי חטאת צבור שמתו בעליה - מתה.
וקשה, הא הכא, בחטאת שהביאו שבי הגולה, דמתו 81 בעליה, שאותם אנשים שעבדו עבודה זרה בימי צדקיהו מתו בשבעים שנה של גלות בבל, ובכל זאת, קא קרבה, הקריבו חטאת שמתו בעליה?
81. גירסת השיטה מקובצת.
ומתרצינן: אמר רב פפא: אפילו למאן דאמר חטאת ציבור שכפרו בעליה, מתה, מכל מקום, חטאת ציבור שמתו בעליה, אינה מתה. מאי טעמא? לפי שאין הציבור מתים. כלומר, 82 אף על פי שמתו, אין חטאתם הולכת למיתה, שאין דין חטאת שמתו בעליה בציבור.
82. על פי רש"י בהוריות שם, וכן משמע מרש"י כאן.
ודנה הגמרא: מנא ליה לרב פפא הא? מאיזה 83 דרשה דרש זאת? אי נימא, משום דכתיב (תהלים מה) "תחת אבותיך יהיו בניך", ומשמע 84 שהבנים הם במקום האבות, כאילו האבות חיים, וכן הבנים של דורו של צדקיהו -
83. על פי השיטה מקובצת 84. על פי רש"י שם.
אי הכי, אפילו חטאת יחיד, שמת בעליה והבן קיים, נמי, לא תלך החטאת למיתה, כיון שהבן הוא תחת האב?
ומסקינן: אלא, היינו טעמא שאין הציבור מתים, משום דגמרינן 85 משעירי חטאת של רגלים ושל ראשי חדשים. דאמר רחמנא: אייתינהו, הביאום מתרומת הלשכה! משקלים ש"נתרמו" מתוך כספי מחצית השקל (שנגבו מהציבור בחודש אדר). והרי יש לחשוש, דלמא קודם הרגלים מתו מרייהו, מקצת מהבעלים דתרמו הני זוזי, ונמצא שמקריבין חטאת שמתו בעליה, כי הרי גם להם יש חלק בקרבנות ציבור?
85. גירסת הב"ח.
אלא, לאו, שמע מינה, אין הציבור מתים! ואיבעית אימא, ואם תרצה, אמור, 86 שאכן חטאת ציבור שמתו בעליה הולכת למיתה. והכא כי אקרובינהו, שבי הגולה, להני חטאות, אחיי (על החיים) על אלו שנשארו בחיים מדורו של צדקיהו, בשבילם אקרבינהו.
86. גירסת הגמרא בהוריות: ומקשינן: מי דמי, וכי אפשר ללמוד משעירי הרגלים?! שעירי ראשי חדשים, דילמא לא מייתי מהציבור, הוי ספק אם מתו ויתכן שלא מתו, הלכך קרבה, אבל הכא דורו של צדקיהו, ודאי מייתו - ומתרצינן: אלא, טעמא דרב פפא, מהכא, ממה שאמרה התורה בפרשת עגלה ערופה שזקני העיר אומרים "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'", ודרשינן, ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים, מדכתיב "אשר פדית", והרי יוצאי מצרים כבר מתו? הרי שאין מיתה בציבור. והוא הדין לדורו של צדקיהו, שמתכפרין אף על פי שכבר מתו. ומקשינן: מי דמי?! התם, בעגלה ערופה, כולהו איתינין, כל בני העיר הקרובים אל החלל קיימים, ומגו (מתוך) דמכפרה אחיים (על החיים), מכפרה נמי אמתים, יוצאי מצרים. אלא הכא, בדורו של צדקיהו - מי הוו חיים?! ומתרצינן: אין הכי נמי, נשארו בחיים, דכתיב "ורבים מהכהנים וגומר", כמבואר בהמשך סוגייתנו. ועיין בחברותא למסכת הוריות.
והראיה שנשארו בחיים, דכתיב (עזרא ג) אחרי יסוד ההיכל, "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון - ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרים קול". פירוש: אותם שראו את בית הראשון בכו בקול גדול, ואלו שלא ראו, הריעו ושמחו. הרי שעדיין נשארו בחיים דורו של צדקיהו.
ומקשינן: ודילמא, הנך, אלו שבכו שהם מדורו של צדקיהו, מיעוטא הוו, 87 ועל מיעוט מישראל אין מקריבין 88 כיון שרוב הבעלים מתו, ולמה הקריבו חטאת שמתו בעליה?
87. גירסת השיטה מקובצת. 88. פירוש: ודאי שכל יחיד ויחיד שעבד עבודה זרה צריך להקריב חטאת עבודה זרה, אלא שאינם מקריבין חטאת ציבור, ואילו שבי הגולה הקריבו חטאת ציבור, כמבואר. רש"י.
ומתרצינן: לא מצית אמרת שאלו שנשארו בחיים היו המיעוט, כי ודאי שהיו הרוב! דכתיב (שם) "ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם". משמע שהבוכים, והם אלו שנשארו מדורו של צדקיהו, היו הרוב. וכיון שהיו הרוב, אין זו חטאת ציבור שמתו בעליה 89 .
89. סיכום: לפי ה"איבעית אימא", לא היו אותן החטאות חטאת שמתו בעליה, הואיל ורבו דורו של צדקיהו. ולפי תירוצו הראשון של רב פפא, אף על פי שהן חטאות שמתו בעליהן, בכל זאת קרבו, משום ש"אין הציבור מתים". ולפי גירסת סוגייתנו נלמד ש"אין הציבור מתים" משעירי רגלים, ולפי גירסת הגמרא במסכת הוריות אין ראיה משעירי הרגלים.
ועדיין תמהה הגמרא: והיכי מקרבי להו, איך הקריבו עבורם חטאת הבאה על השוגג? והרי מזידין הוו, ודינם להיהרג בעדים והתראה, ולא להתכפר בחטאת?
ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: אכן, מזיד אינו מתכפר בחטאת, ומה שהביאו חטאת, הוראת שעה היתה. 90 שהנביא הורה להם כך מפי הקדוש ברוך הוא, לשעה זו בלבד.
90. המצפה איתן (הוריות שם) מבאר, שהוראת שעה לא היתה לשרוף את החטאת בעלמא, אלא, לתת להם תורת מילואים כיון שחידשו את העבודה, כמו שאמרה הגמרא (מנחות מה): מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה. ובמלואים נאמר בתורה (מובא בתוס' ד"ה כיוצא בו) ששרפו את החטאת.
ומסקינן: הכי נמי מסתברא, שלא הקריבו אלא על פי הוראת שעה. דאי לא תימא הכי, קשה: בשלמא, מה שהקריבו פרים שנים עשר, ושעירים שנים עשר, זה היה כנגד שנים עשר שבטים. אלא, מה שהקריבו אילים 91 תשעים וששה, כבשים שבעים ושבעה, כנגד מי הקריבו כן?
91. גירסת השיטה מקובצת והב"ח ועיין בהגהות הגר"א.
אלא, בהכרח, הוראת שעה היתה!
ועתה מביאה הגמרא כמה מאמרי חכמים בענין ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. והם מובאים כאן בגלל מאמר רבי יצחק נפחא, שאף ההלכה של חטאת שמתו בעליה, נשתכחה.
תנן התם, שנינו במשנה במסכת סוטה (מז א): משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים - בטלו אנשי האשכולות.
ודנה הגמרא: מאי 92 אשכולות?
92. גירסת השיטה מקובצת.
אמר רב יהודה: איש שהכל בו, תורה ויראת חטא וגמילות חסדים. 93 ועד אותו הדור עוד היו "אשכולות".
93. כן פירש רש"י. והקשה השיטה מקובצת: הרי דרשינן (בבא בתרא טו ב) על מה שנאמר (רות א) "ויהי בימי שפוט השופטים", דור ששפטו את שופטיהם, הדיין אומר לו "טול קיסם מבין שיניך" אומר לו לדיין "טול קורה מבין עיניך". הרי שעד יוסף בן יועזר לא היו כל החכמים שלמים ביראת חטא? ומפרש: "הכל בו" לענין תורה בלבד שלמדו כמשה רבינו. וראה רש"י במסכת סוטה (מז א-ב). ועיין תוס' בבא בתרא (שם) מובא בגליון ה ש"ס.
ועוד אמר רב יהודה אמר שמואל: כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר, היו למדין תורה כמשה רבנו! מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבנו.
וסברה הגמרא, שעד יוסף בן יועזר למדו כל התורה הנתונה למשה רבינו. ולכן היא מקשה: והא אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה! הרי שלא למדו כל ההלכות המסורות למשה?
ומתרצינן: אין הדברים סותרים! דאישתכח 94 - אישתכח, אלו הלכות שנשתכחו, נשתכחו. ואילו שאר ההלכות דגמירן להו, שלמדו אותן ולא נשתכחו, הוו גמירי, היו לומדין אותן, כמשה רבינו!
94. גירסת השיטה מקובצת.
ומקשינן: והא תניא: משמת משה, כאשר נחלקו חכמים בדבר, הוכרע הדבר על פי הרוב. אם רבו מטמאין - טמאו. אם רבו מטהרין 95 - טיהרו.
95. גירסת הגאון יעב"ץ והרש"ש.
הרי שלא למדו כמשה. כי אילו למדו כמשה, היה להם לכוון שמועתם אליבא דהילכתא, ולא לחלוק בהן! 96
96. על פי התוס' בשיטה מקובצת.
ומתרצינן: ליבא דאימעוט, הלב נתמעט. ובאותן ההלכות שנשתכחו נחלקו בהן, ולא יכלו להחזירן מתוך פלפול הלכה, 97 ולכן הלכו בהן אחר המרובין, לטהר ולטמא. אבל אותן הלכות שלא נשתכחו, מיגמר הוו גמירי להו במדויק, כמשה רבינו.
97. לשון השיטה מקובצת: וכשמעשה בא לפניהם לטהר או לטמא - לא היו יודעין ללמוד מתוך משנתם או לסבר בדדמי מילתא למילתא, ובסברא היו חולקים זה עם זה, זה מטמא וזה מטהר. אבל המשנה וההלכה היו יודעים כמשה רבינו על עיקריה. והחק נתן מפרש: ליבא דאימעוט - היינו שידעו בעצמם שלא יקום חכם כעתניאל בן קנז ויחזיר את ההלכות מתוך פלפול התורה, וממילא הכריעו על פי הרוב.
במתניתא תנא, בברייתא שנינו: כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה - לא היה בהם, באשכולות אלו שהיו פרנסים על ישראל, שום דופי. מכאן ואילך היה בהן שום דופי.
הגמרא סברה, שהיינו דופי של חטא. על כן תמהינן: וכי אחרי יוסף בן יועזר היה לכל החכמים דופי של חטא?!
והא תניא: מעשה בחסיד אחד (ולקמן יבואר מי הוא אותו חסיד), שהיה גונח מלבו, מתאונן על כאב לב. ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית 98 (בכל בוקר). והביאו עז, וקשרו לו בכרעי מיטתו, והיה יונק ממנה חלב שחרית, כל בוקר. למחר, נכנסו חביריו לבקרו. כיון שראו את העז אמרו: ליסטם מזויין 99 יש לו בתוך ביתו ואנו נכנסים לבקרו? ! מיד הניחו לו, ויצאו! כשמת אותו חסיד, ישבו חביריו, ובדקו, ולא מצאו בו עון אלא של אותה העז בלבד. 100 ואף הוא, החסיד עצמו, בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא של אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חבירי! שהרי אמרו חכמים: 101 אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל.
98. גירסת השיטה מקובצת. 99. משל הוא: בהמה דקה אין יכולים לשמרה והולכת ורועה בשדות אחרים. רש"י. 100. ועיין מהרש"א (בבא קמא פ ב) בחידושי אגדות, הדן אם היה חולה שיש בו סכנה. היפה מראה (סוטה שם) כתב: הא דמותר לעבור על איסור דרבנן בחולה שאין בו סכנה - היינו דוקא במקום שהרפואה היא בזמן האיסור, ולא כשהאיסור קודם לרפואה. ודוקא כשהאיסור אינו מתמשך זמן מרובה, ואילו כאן התמשך האיסור זמן מרובה. ודוקא במקום שאינו מזיק אחרים, אבל אם בעשיית האיסור יש נזק לאחרים - אסור. ועיין בשיטה מקובצת (בבא קמא שם) בשם המאירי, ובקובץ שיעורים (סימן פח). 101. בבא קמא (עט ב). ופירש שם רש"י: משום ישוב ארץ ישראל, שאוכל את השדות, וכל שדות ארץ ישראל סתמן של ישראל.
וקיימא לן: כל היכא דאמר התנא, במשנה או ברייתא "מעשה בחסיד אחד", הוא או רבי יהודה בן בבא, או רבי יהודה בר אילעאי.
ורבנן אלו, רבי יהודה בן אילעאי ורבי יהודה בן בבא, בתר (אחרי) יוסף בן יועזר איש צרידה, דרי דרי הוו, היו כמה וכמה דורות אחרי יוסף בן יועזר איש צרידה.
ומוכח שאפילו בחכמים שאחרי יוסף בן יועזר לא מצאו שום דופי של חטא!