פרשני:בבלי:כריתות כה ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
תני רבי חנינא קמיה דרבא: <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> אשם תלוי בא על ספק אכילת הנבלה, על אף שאין באכילתה כרת אלא איסור לאו.
אמר ליה רבא: והאנן תנן במשנתנו: וחכמים אומרים: אינו מביא אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת! ואי כרבי אליעזר, אפילו בנדבה נמי אתי! 32
32. הקשה הערוך לנר, לפי מה שנתבאר בהערה 30, שרבי אליעזר מודה, שכאשר עשה ספק איסור, הרי הוא מחוייב באשם תלוי, אם כן היינו יכולים ליישב הברייתא כרבי אליעזר, שאמנם יכול להביא בנדבה גמורה. אבל אם אכל ספק נבילה בשוגג, הרי הוא מחוייב באשם תלוי. ותירץ, שהיה פשוט לבעלי הגמרא, שלדעת הכל, חיוב אשם תלוי אינו אלא בספק איסור כרת, ולא בספק איסור לאו, וכמו שנדרש לקמן מגזירה שוה, ואם כן בהכרח שכונת הברייתא, שבאופן זה הוא בא בנדבה, ולכן הקשינו, שלתנא קמא, הרי אפשר להביאו בנדבה גמורה, בלא אכילת נבילה.
אמר ליה רבי חנינא: מאי טעמא לא מתנית משניות וברייתות, שאז היית יודע כמוני. שהרי אני, זימנין סגיאין, פעמים רבות, תניתה ברייתא זו שאשם תלוי בא על אכילת ספק נבילה קמי מר, ומנו "מר" - רבה. ואמר לי: הא ברייתא מני? רבי אליעזר היא דאמרו לו חכמים דבעינן לפחות ספק איסור כל דהו כדי שיוכל להביא עליו אשם תלוי. דתנן: אלא אומרים לו - המתן מלהביאו עד שתכנס לבית הספק.
אמר רבא: מאי טעמא דאמרו לו הכי?
אמר קרא: (ויקרא ד') אשר לא תעשינה 33 (בשגגה) ואשם 34 .
33. כתבו התוס', שאמנם נדרש מפסוק, שמביא אשם תלוי על נבילה, מכל מקום אין בזה חיוב, אלא שיכול להתנדב ולהביא, ורק כשעשה ספק איסור כרת, בזה מחוייב הוא באשם תלוי, וכמו שנדרש לקמן מגזירה שוה. עוד נתבאר מדברי התוס', שבין כשאכל ודאי נבילה בשוגג, או ספק נבילה, יכול הוא להתנדב ולהביא אשם תלוי. אולם רש"י כתב, שאינו מביא אלא בספק נבילה, ולא בודאי. והערוך לנר דקדק מדברי רש"י, שלדעת "אמרו לו", כשאכל ספק נבילה, הרי הוא מחוייב באשם תלוי. וכבר נתבאר לעיל, שלדעת "אמרו לו", אין צריך שיהיה ספק גמור של חטא, כדי שיוכל להתנדב ולהביא אשם תלוי, אלא די בזה שיש איזה חשש קל של ספק איסור. (יעויין רש"י לעיל יח א ד"ה אמר רב אשי, ותוס' שם ד"ה באנו). והדבר צריך ביאור, שכמו שאנו אומרים לענין ספק איסור כרת, שהוא דוקא כשיש ספק גמור (ואפילו כשיש ספק ספיקא, נתבאר לעיל (יז הערה 3) שאינו מחוייב, עכ"פ לדעת הרמב"ם), אם כן הוא הדין גם כן לענין ספק איסור לאו, שהיה עלינו להצריך שיהיה ספק גמור. וכנראה שהטעם הוא, שדוקא כשבאנו לחייבו בקרבן, בזה הצרכנו שיהיה ספק גמור, שאי אפשר לחייב בקרבן, אלא אם כן יש רגלים לדבר שחטא, מה שאין כן כשהוא מביאו בנדבת לבו, די לנו בזה שיש חשש קל של חטא. 34. רש"י לעיל (כד ב) כתב, שלדעת "אמרו לו", אשם תלוי בא על ספק איסור כרת או לאו או עשה. והעיר הערוך לנר, שלכאורה אי אפשר ללמוד דין זה מ"לא תעשינה", שהרי מדובר בו באיסורי לאוין, כלשון הכתוב.
אמר רבא: מאי טעמא דרבנן דאמרי: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת?
משום דילפי בגזירה שוה "מצות מצות" מחטאת חלב. מה להלן הוא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כאן באשם תלוי אין להביאו אלא על ספק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
תנו רבנן: חמשה אשמות ודאין מכפרין, אבל אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה.
והוינן בה: מאי קאמר?
אמר רב יוסף: הכי קאמר: חמשה אשמות מכפרין כפרה גמורה, ואשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה שהרי כשנודע לו לאחר מכן שחטא, הרי הוא עדיין צריך להתכפר בחטאת. ודלא כרבי אליעזר, דאמר: אשם תלוי בא על אכילת ספק הנבלה, ושם כפרתו היא גמורה שהרי גם כשיוודע לו בודאי שאכל נבילה אין הוא מביא קרבן נוסף לכפ רתו.
רבינא אמר, הכי קתני: חמשה אשמות אין דבר אחר מכפר כפרתן, דכי מתיידע ליה מייתי אשם בכל ענין, ואפילו עבר עליו יום הכיפורים לפני שנודע לו חיובו. ואילו אשם תלוי מצינו שגם דבר אחר מכפר כפרתו, דגם לכי מתיידע לא מייתי קרבן 35 .
35. כתב הרש"ש, שלכאורה היה אפשר לדקדק מלשון זה, שאילו נודע לו קודם יום הכפורים, שעשה ספק עבירה, שבזה אין יום הכפורים מכפר עליו. אולם במשנה בשבועות (ב ב) למדנו, שיום הכפורים מכפר בין כשנודע ובין כשלא נודע, ונכלל בזה גם חייבי אשמות תלויין, הרי, שגם כשנודע להם קודם יום הכפורים, הוא מכפר עליהם, וכעין זה דקדקה הגמרא לעיל (יח ב).
כדתנן: חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ - חייבין להביא את קרבנם גם אחר יה"כ, לפי שאין יום הכיפורים מכפר על חייבי חטאות ואשמות. אבל, חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יום הכיפורים - פטורין לפי שהועילה להם כפרת היום.
שנינו במשנה: חייבי חטאות ואשמות ודאין.
קתני: חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה"כ - חייבין להביא לאחר יה"כ. חייבי אשמות תלויין - פטורין. והוינן בה: מנהני מילי דעל חטאות ואשמות ודאין אין יום הכיפורים מכפר? 36
36. העירו האחרונים, שבמסכת ראש השנה (ד) למדנו, שלדעת רבי שמעון, אדם המאחר מלהביא קרבנותיו שנתחייב בהם, אינו עובר בבל תאחר, אלא אם כן עברו עליו שלשה רגלים (מזמן שנתחייב בקרבן) כסדרן, כלומר, פסח שבועות וסוכות. וכמו כן נדרש שם (ה) מן הפסוק, שבחטאות ואשמות יש גם כן חיוב בל תאחר. ומעתה, הלא יש ללמוד משם, שאין יום הכפורים מכפר על חייבי חטאות ואשמות, שאילו היה מכפר להם, הרי לא היה מציאות כלל שיתחייב בבל תאחר עליהם, שהרי כשהגיע סוכות, בסוף השלשה רגלים כסדרן, כבר עבר עליו גם יום הכפורים, וכבר נפטר מחיוב החטאת שעליו, ועל כרחך שאין יום הכפורים מכפר על חיוב קרבן. ובספר אור הישר הביא ליישב בשם הגאון האדר"ת, שהיה אפשר להעמיד הפסוק המחייב בבל תאחר, באופן שאמר "לא יכפר עלי יום הכפורים", שבזה אין יום הכפורים מכפר עליו, וכמו שלמדנו לעיל (ז א). ועיין גבורת ארי (סוף יומא).
כי אתא רב דימי אמר רבי אמי אמר רבי חנינא, אמר קרא: (ויקרא טז) "וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם". כתיב חטאים דומיא דפשעים, ללמדנו: מה פשעים (מרד), דלאו בני קרבן מכפר עליהם יום הכיפורים, אף חטאים כגון שלא נודע לו בסוף שחטא, דלאו בני קרבן מכפר. אבל חטאים שהם בני קרבן לא מכפר.
אמר ליה אביי: והא כי כתיב הדין קרא, שלמדת ממנו שאינו מכפר על חטאים שהם בני קרבן - בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב, דלא מכפר השעיר הפנימי על עבירות דמצוה ידועה, והיינו שכבר נודע לו שנטמא ושחטא בהכנסו בטומאה למקדש, אלא רק על אותם שנעלם מהם טומאתן בהכנסם למקדש ועדיין אינם נזכרים בחטאם.
אבל שעיר המשתלח, דאלימא כפרתו, דמכפר אפילו על עבירות דמצוה ידועה, אימא לך: אפילו על חטאים דבני קרבן נינהו נמי מכפר!? 37
37. השיטמ"ק (י) מפרש, ששעיר הפנימי אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, ולכן אי אפשר ללמוד ממנו לשעיר המשתלח, שהוא מכפר על שאר כל עבירות שבתורה. ועיין רש"ש.
אלא אמר אביי, מהכא דכתיב בשעיר המשתלח: (ויקרא טז) "והתודה עליו (את) כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" - חטאים דומיא דפשעים. מה פשעים דלאו בני קרבן, אף חטאים דלאו בני קרבן, אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר, ומיעטיה קרא בשעיר המשתלח.
למימרא מכאן, דעל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר שעיר המשתלח.
אמר ליה רב דימי: ממאי דהני "פשעים" לאו בני קרבן נינהו? דלמא הני דבני קרבן נינהו. כדתנן: ארבעה מביאין על הזדון כשגגה.
איתמר נמי כאביי:
כי אתא רבין אמר ר' יוסי אמר ריש לקיש: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" - חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים דלאו בני קרבן מכפר, אף חטאים דלאו בני קרבן מכפר, אבל חטאים דבני קרבן לא מכפר.
אמר אביי: אנא נמי מהדין קרא אמרי, ואקשי לי רב דימי: ממאי דהני פשעים דלאו בני קרבן נינהו? דלמא הנך דבני קרבן נינהו, כדתנן: ארבעה מביאין על הזדון כש גגה!
אמר ליה רבין: רוב פשעים לאו בני קרבן נינהו.
אמר ליה: מידי רוב פשעיהם כתיב?
אלא אמר אביי, מרישיה דקרא: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל". ותניא: עונות - אלו זדונות, וכן הוא אומר: (במדבר טו) "עונה בה". ואם כן "ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" - למה לי? 38 לאקשויי לפשעים, מה פשעים דלאו בני קרבן, ומשום דאיירי בזדון, אף חטאים דלאו בני קרבן, אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר.
38. העיר הרש"ש, הרי למדנו ביומא (לו), שיש חילוק בין עונות לפשעים, שהעונות הם במזיד ולתיאבון, והפשעים הם מרדים, כלומר להכעיס, ואם כן הוצרך הכתוב להשמיענו, שגם על עבירות שנעשו להכעיס, הוא מכפר. ובכתר ישועה יישב, שאפשר ללמוד ששעיר המשתלח מכפר על פשעים, בקל וחומר משעיר הפנימי, שהרי אין שעיר הפנימי מכפר אלא על טומאת מקדש, ונאמר בו "פשעים". (ואולי כונת הגמרא, שיהיה נכתב "פשעים", ולא יהיה צורך לכתוב "עונות", ונלמד דינם מקל וחומר).
שנינו במשנה: חייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יום הכיפורים פטורים מלהביא.
מנהני מילי?
אמר רבי אלעזר, אמר קרא: (ויקרא טז) "מכל חטאתיכם לפני ה'" וגו', חטא שאין מכיר בו אלא המקום, שלא נודע לחוטא שבודאי חטא - יום הכפורים מכפר! 39
39. בתשובות צמח צדק (סט) מחדש, שכאשר עשה אדם ספק איסור, אזי אפילו אם לפי האמת נקי הוא מעוון, מכל מקום צריך הוא כפרה על עצם הדבר שנכנס לספק איסור, שזה בעצמו נחשב לחטא. והוסיף, שמטעם זה, כאשר הביא אדם אשם תלוי, ונתברר לבסוף שלא חטא, אין אנו אומרים שהביא חולין לעזרה, שהרי מכל מקום צריך הוא כפרה על מה שעשה ספק איסור. ובקובץ הערות (מב ד) הקשה עליו, ממה שלמדנו כאן, שהוא חטא שאין מכיר בו אלא המקום, ולפי דברי הצמח צדק, שהאשם תלוי בא על מה שנכנס לעשות ספק איסור, הלא גם האדם יודע מחטא זה, אף על פי שאינו יודע אם לפי האמת חטא. עוד יש להתבונן לפי דבריו, מדוע כשנודע לו קודם זריקה שלא חטא, אינו זורק את הדם, ולמה לא יזרוק כדי לכפר על מה שעשה ספק איסור, אף על פי שלא עשה איסור ממש.