פרשני:בבלי:נדה נה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה נה ב

חברותא

כי איצטריך קרא - למשא  10 .

 10.  הקשו התוס' (ד"ה כי) שגם למשא אין צריך קרא, דלא גרע משכבת זרע של זב, דילפינן (ב"ק כה א) מקל וחומר שמטמאה אף במשא: מה טהור בטהור, דהיינו רוק של אדם טהור שהוא טהור, מכל מקום בזב רוקו טמא מדין מעיינות הזב בין במגע ובין במשא, אם כן, שכבת זב שהוא טמא אף באדם טהור, אינו דין שיהא טמא בזב, שהוא טמא בין במגע ובין במשא. ומתרצים התוס' (ראה מהר"ם ומהרש"א), שהקל וחומר הנ"ל אינו אלא במי שכבר נעשה זב קודם ראיית הקרי, אבל הכא הנידון הוא בזוב שעל ידי ראייתו נעשה לזב בעל ב' ראיות, ובמצב זה ליכא להאי קל וחומר.
והוינן בה: ואימא: במשא - מטמא הזוב אדם ובגדים; ואילו במגע, רק אדם - מטמא, אבל בגדים שעל הנוגע - לא לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה שאינה מטמאה במגעה אלא את האדם הנוגע ולא את הבגדים שעליו, ואילו כשנושאים נבילה היא מטמאה את הנושא וגם את בגדיו. בעוד שהזב עצמו מטמא אפילו בנגיעה את הנוגע בו לטמא בגדים שעליו.
ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר כן.
דתניא: אחרים (רבי מאיר) אומרים: "הזב את זובו לזכר ולנקבה" - מקיש זובו לו. מה הוא, הזב עצמו - לא חלקת בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים, אף זובו כן  11 .

 11.  כתב הרמב"ם משכב ומושב (א יב): זובו של זב אב מאבות הטומאות כזב, שנאמר "זובו טמא הוא", ומטמא במגע ובמשא בכל שהוא. ויש להעיר, שמהכתוב "זובו טמא" ילפינן רק לטמא במשא אבל עדיין לא ידעינן שהוא אב הטומאה כזב שמטמא אף אדם ובגדים במגע, דלהא הוצרכה הגמרא להיקשא לזב. ובחידוד הלכות ובספר מי נפתוח (פרפר כו-ג) הקשו על מה שכתב הרמב"ם שמטמא בכל שהוא, הרי בסוגיא מבואר שהזיבה טמאה משום שלא גרעה משכבת זרע, ואם כן, הדין נותן שתהיה שיעורה לטמא כשכבת זרע, שהיא בכעדשה, כפי שפסק הרמב"ם הלכות אבות הטומאות (ה א). ואי נימא שמטמא בכל שהוא, מנלן דקרא "זובו טמא" בא למשא, ואולי הוא בא לרבות נגיעה בזיבה בכל שהוא, ולמשא לא ידעינן. ומה שהביא הכס"מ מקור שמטמא בכל שהוא מריש פרק יוצא דופן, כבר העירו ששם לא אשכחן אלא לענין טומאת ראייה. אך לענין שהזיבה עצמה מטמאה בכל שהוא, מנלן. ובמי נפתוח רצה לומר, דלא אשכחן שיהיה דבר שיטמא במשהו ולא יטמא במשא, ואין הכי נמי כוונת הגמרא בסוגיין למילף מקרא שיטמא במגע במשהו, אלא בהכרח שאם מטמא במשהו גם מטמא במשא. וראה עוד להלן.
והשתא דנפקא לן מ"הזב את זובו" - "זובו טמא" שלמדנו ממנו לעיל דין טומאת הזוב, למה לי?
אמר רב יהודה מדסקרתא: איצטריך, כי סלקא דעתך אמינא: שעיר המשתלח יוכיח - שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור.
ואי משום "הזב את זובו" - הוה אמינא דההוא קרא לא להיקש הזוב לזב אתא אלא למניינא הוא דאתא, ולמדרש מיניה את דין סדר ראיות הזב:
זוב - חד, זובו - תרתי, וכתיב בתריה "לזכר", ללמד שבשתי הראיות הראשונות הוא אינו נטמא בראיית אונס, שאינו מטמא כמו אשה.
ובשלישי - אקשיה רחמנא לנקבה, למימר שבראיה שלישית הוא נטמא אפילו באונס, ומתחייב מכוחה בקרבן.
הילכך, כתב רחמנא "זובו טמא".
והשתא דאמר רחמנא "זובו טמא הוא" ולמדת ממנו את עיקר טומאת הזוב - דרוש ביה נמי האי דרשה מ"הזב את זובו" שאין לחלק בין מגע הזוב לבין משאו.
שנינו במשנה: והרוק.
והוינן בה: רוק - מנלן דמטמא?
ומשנינן: דתניא: "וכי ירוק הזב בטהור".
יכול יהיה טמא אע"פ שלא נגע הרוק בטהור?
תלמוד לומר: "בטהור" - עד שיגע בטהור.
אין לי שמטמא אלא רוקו של זב. כיחו וניעו היינו, ליחה היוצאת מגרונו או מבית החזה (ראה תוס') ומי האף שלו - מנין?
תלמוד לומר "וכי ירוק", ודריש מוי"ו יתירה.
אמר מר: יכול אע"פ שלא נגע.
ותמהינן: מהיכא תיתי שיטמא הטהור מבלי שיגע בו הרוק?
ומשנינן: סלקא דעתך אמינא: נילף בגזירה שוה "רוק רוק" מיבמה, מה התם - אע"פ דלא נגע, אף הכא נמי דלא נגע.
קא משמע לן.
והוינן בה: ואימא: הני מילי - שמטמא הרוק של זב במגע, אבל במשא - לא, מידי דהוה אשרץ!?
אמר ריש לקיש, תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא "בטהור" - מה שביד טהור, אפילו אינו נוגע אלא רק נושאו בידו, טמאתי לך.
ואימא: במשא - מטמא הרוק של זב אדם ובגדים.
במגע - אדם לטמא, בגדים - לא לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה!?
אמר ריש לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא "בטהור". ודרשינן מ"בטהור" - טהרה שטהרתי לך במקום אחר, טמאתי לך כאן!
ואיזה זה טהרה שטהרתי לך במקום אחר?
זה מגע נבלה, שטיהרתי לך מטומאת בגדים של הנוגע בה, וטמאתי במגע ברוקו של זב.
ותו הוינן בה: ואימא דהכי אמר רחמנא: טהרה שטהרתי לך במקום אחר, במשא דשרץ, שאינו מטמא במשא - טימאתי לך כאן ברוקו של זב שיטמא במשא.
ולעולם אין הזוב מטמא אלא רק דומיא דנבילה, לטמא אדם אבל לא לטמא בגדים שעליו!?
ומשנינן: אם כן, נכתוב קרא "באדם", ונדרוש במה שביד אדם, דהיינו טומאת משא, שהתמעט ממנה שרץ, נוהגת בזוב.
מאי "בטהור" - שמע מינה תרתי: א. טומאת משא בזוב נלמדת מהאות בי"ת ש"בטהור". ב. טומאת מגע לטמא אפילו את בגדי הנוגע נלמדת מהמילה "טהור".
שנינו במשנה: ומי האף.
מאי מי האף? אמר רב: בנגררין, שמוציאן האדם בגרירה, דרך הפה. וטומאת מי האף היא - לפי שאי אפשר למי האף בלא צחצוחי הרוק.
ורבי יוחנן אמר: אפילו בנגררין דרך החוטם.
אלמא קסבר רבי יוחנן כי גם מי האף - מעיין הוא. ורחמנא רבייה מ"כי ירוק" - כל דדמי לרוק  12 .

 12.  מבואר שנחלקו רב ורבי יוחנן אם יש למי האף דין מעיין הזב או לא. וראה ברשב"א שנחלקו אם הוא מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע כרוק או לא. מקשה הרשב"א, לרב דאמר נגררין דרך הפה ומשום שאי אפשר בלא צחצוחי הרוק, היכי מרבינן לעיל בברייתא מ"וכי ירוק", הרי זה רוק עצמו, ולא מריבויא. ומתרץ, שהוצרך לרבות, דאי לא, הוה אמינא שאינו מטמא אלא רוקו הגמור, אבל צחצוחי הרוק כלל לא, דהפרש יש בין גוף הדבר לצחצוחין כדאמרינן (כב א) זיבה גמורה סותרת שבעה, צחצוחי זיבה יום אחד.
ורב, נחשוב נמי דמעת עינו משום דאמר רב: האי מאן דבעי דלסתמיה לעיניה (להתעוור) - ליכחול מעובד כוכבים. ולוי אמר: האי מאן דבעי דלימות - ליכחול מעובד כוכבים. משום שמניח העובד כוכבים סם המות בחומר שכוחל בו את העין.
ואמר רב חייא בר גוריא: מאי טעמא דרב דלא אמר כלוי "האי מאן דבעי דלימות" - הואיל ויכול לגוררן לסמי המות ולהוציאן דרך הפה! ואם כן גם דמעת העיין תחשב כמעין כמו מי האף לפי שיכולה להגרר דרך הפה?
ומשנינן רב סבר: נהי דזיהרא, סם המות, נפיק בגרירה דרך פיו, אבל דמעתא גופא - לא נפיק דרך פיו, ולפיכך אינה חשובה מעין.
תא שמע: תשעה משקין הזב הן:
הזיעה, והליחה סרוחה, והריעי - טהורין מכלום.
דמעת עינו, ודם מגפתו, מכתו, וחלב האשה - מטמאין טומאת משקין, ברביעית.
אבל זובו, רוקו, ומימי רגליו - מטמאין טומאה חמורה  13 .

 13.  ראה סוגיית הגמרא כריתות (יג ב) שמקבילה לסוגייא כאן, ושם נוסף "אבל זובו רוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה בכל שהוא". הרי מפורש לדינו של הרמב"ם שזובו מטמא אף בכל שהוא ולא רק בראייה. אמנם ראה ברמב"ם משכב ומושב (א טז), ולגירסתו שם מבואר שאין מקור לזיבה עצמה שמטמאה בכל שכן, אלא למעיינות הזב. ורש"י (שם) כתב: רוקו בכל שהוא, דכתיב "וכי ירוק הזב בטהור", וזובו ומי רגליו ילפינן מרוקו במסכת נדה בפרק דם הנדה. ובפתחי נדה תמה, דבשלמא מי רגלים, אף שמבואר לקמן דילפינן מקרא "זובו טמא וזאת", מכל מקום חשיב, דילפינן מרוק, כדלהלן בגמרא, שמשום דהוי דומיא דרוק שמתעגל ויוצא הוא דילפינן מקרא לרבות מי רגליים. אבל זובו לא נזכר כלל בגמרא שנלמד מרוק, ולעיל ילפינן לה מקרא מיוחד, ואדרבה, להלן בסוף הסוגייא מקשינן שנלמד שאר משקין מזוב, דאף שאין מתעגל ויוצא יהיו טמאים. עוד יש לעיין במה שפירש רש"י כאן (ד"ה טומאה חמורה) "אדם ובגדים דמעיינות הן". בשלמא רוק ומי רגליים המה מעיינות, אך זיבה, לכאורה אינה בכלל מעיינות, והיאך כללם רש"י יחד? ראה עוד להלן.
ואילו מי האף לא קתני. בשלמא לרב לא קתני - דלא פסיקא ליה באופן מוחלט למתני, כי זימנין דאתי דרך הפה, וזימנין דאתי דרך החוטם.
אלא לרבי יוחנן דאמר אפילו נגררין דרך החוטם - ליתני!?
ומשנינן: ולטעמיך - כיחו וניעו מי קתני?
אלא: תנא רוק וכל דאתא מרבויא.
הכא נמי - תנא רוקו, וכל דאתא מרבויא.
דמעת עינו - דכתיב "ותשקמו בדמעות שליש". אלמא דמעות משקה נינהו.
ודם מגפתו - דכתיב "ודם חללים ישתה". וגם דם מכה נחשב למשקה, כי מה לי קטליה כוליה, מה לי קטליה פלגיה.
חלב האשה - דכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו"  14 .

 14.  ראה תוס' הרא"ש, וכן כתב הר"ש (מכשירין ו ז) שהכריחו כי כל הני קראי אינם אלא אסמכתא שאינם מטמאים אלא מדרבנן, כי אילו הוו מטמאים מהתורה היה שיעורן במשהו ולא ברביעית. אמנם ראה תוס' בפסחים (יד א ד"ה דאיכא).
מימי רגליו - מנלן דמטמאים טומאה חמורה?
דתניא: "זובו טמא - וזאת תהיה טומאתו", דמשמע שבא הכתוב דבר נוסף - לרבות מימי רגליו לטומאה.
ושמא תאמר: לשם מה יש צורך בפסוק לרבות מי רגליים של זב לטומאה חמורה? והרי אפשר ללמוד זאת בקל וחומר:
והלא דין הוא, ומה רוק של זב, הבא מהפה שהוא מקום טהרה, טמא.

דרשני המקוצר