פרשני:בבלי:שבת קמה א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מתיב רבינא: טמא מת שסחט זיתים וענבים, אם יש בזיתים והענבים שיעור כביצה מכוונת ולא יותר, המשקה היוצא מהם טהור. ואיירי בשאין נוגע הטמא במשקה. ואף שהוא מטמא את הזיתים במגעו, אין הם מטמאים במגע את המשקה היוצא מהם. דכיון שהתחילה טפה ראשונה לצאת, בציר להו לזיתים משיעור ביצה. שהרי נחסרו אותה טיפה. ואין אוכל מטמא אחרים אם אין בו שיעור כביצה.
הא אם יש בזיתים והענבים יותר מכביצה, המשקה היוצא מהן טמא. משום שעדיין יש בהם כביצה, אף לאחר שיצאה מהם הטפה הראשונה. והרי הם מטמאים את המשקה היוצא מהן 1 .
1. ובפסחים לג ב קפריך, בשלמא למאן דאמר דמשקין בפרי "מיפקד פקידי", ניחא. אלא למאן דאמר "מיבלע בליעי", הרי הם כגוף אחד עם הפרי, ומאליהן הן טמאים יחד עם הפרי. ומשנינן, דמיירי בענבים שלא הוכשרו. ואין הם מתכשרים אלא על ידי הטיפה הראשונה היוצאת מהם. ואם הם כשיעור ביצה מכוונת, נמצא דלאחר שהתחיל לסוחטן בציר להו משיעור ביצה. ושוב אינם מקבלים טומאה. ומכאן הקשו תוספות לשיטת רש"י, דכתב דלא בעינן שיעור כביצה אלא לטמא אחרים. אבל לקבל טומאה, מקבלים בכל שהוא. דלפי זה קשיא, מאי מתרץ התם? והא מכי סחיט להו, מוכשר האוכל ונטמא אף בפחות מביצה. ואי "מיבלע בליעי" אף המשקין שעדיין בתוכו נטמאים עמו. ותירצו לעיל בשם הרב פורת, דאף לרש"י אין הם מתכשרים בפחות מכביצה. ולענין זה דינם כלטמא אחרים. משום דהא דאין מטמאין בפחות מכביצה נפקא לן מ"אשר יאכל". ואהא כתיב "אשר יבוא עליו מים".
וקשיא, אי אמרת משקה הבא לאוכל אוכל הוא, הא אף זיתים וענבים גופם לא נטמאו. דבמאי איתכשרו? והא אין המשקה היוצא מהם חשיב משקה להכשירם, כיון דהוא בא לאוכל.
הוא (רבינא) מותיב לה, והוא מפרק לה: הכא במאי עסקינן, בסוחט זיתים וענבים לתוך הקערה, ולא לתוך הקדרה. דאין המשקה בא לאוכל, ודין משקה לו. לפיכך הרי הוא מכשיר את הזיתים, ושוב נטמא על ידם.
אמר רבי ירמיה: הא דאמרינן משקה הבא לאוכל אוכל הוא, כפלוגתא דתנאי הוא נשנה.
דתנן: נחתום המחליק את פני ככרותיו בענבים שסוחט על גביהן, לא הוכשר הככר במשקה הענבים לקבל טומאה. ומיירי בפת שעדיין לא הוכשרה. וכגון שנילושה במי פירות, שאינם מכשירים.
רבי יהודה אומר: הוכשר הככר בכך.
מאי לאו, בהא קמיפלגי.
מר (תנא קמא) סבר: משקה הבא לאוכל, אוכל הוא. לפיכך, אין מי הענבים מכשירין. שהרי סחטן לשם הפת, וכאוכל חשיבי.
ומר (רבי יהודה) סבר: משקה הבא לאוכל, לאו אוכל הוא. לפיכך חשיבי מי הענבים כמשקין, והם מכשירין את הככר (ואף הענבים עצמם הוכשרו בכך).
אמר רב פפא: לא כן הוא. אלא דכולי עלמא סבר, משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא. 2 והכא במשקה הבא לאיבוד קמיפלגי. שאותו משקה הענבים שמחליקים בו את הפת, לאיבוד אזלא. לפי שהאש שואבתו ושורפתו.
2. רש"י. אבל גירסת הגאונים היא: דכולי עלמא, משקה הבא לאוכל אוכל הוא. והקשו תוספות לגירסה זו, אם כן מאי טעמא דמאן דאמר "הוכשר"? ומבואר ברשב"א בישוב שיטה זו, דמשום שאזיל לאיבוד אין בו תורת אוכל. אלא נשאר בו דין משקה.
מר (רבי יהודה) סבר: משקה הבא לאיבוד, משקה הוא, ומכשיר את הפת.
ומר (תנא קמא) סבר: לאו משקה הוא, ואינו מכשיר.
ובפלוגתא דהני תנאי דהך ברייתא דבסמוך, פליגי.
דתניא: המפצע בזיתים (מועכם כדי לרככם) בידים מסואבות (טמאות), הוכשרו הזיתים על ידי המשקה שיוצא מהם, ונטמאו על ידי הידים. וכמשקה הבא לרצון הוי. משום דניחא ליה במשקה זה שיהיה על הזיתים. כיון שמתוך כך הם מרבים טעם 3 .
3. לכאורה מוכח מהאי ברייתא, דמשקה הבא לאוכל לא לאוכל הוא. שהרי אף כאן חוזר המשקה לזיתים. ומה לי אם בא לאוכל אחר, או לאותו אוכל עצמו שהמשקה יצא ממנו. שפת אמת.
ואם הוא פוצע את הזיתים כדי לסופתן (למולחם) במלח (וצריך לרככן כדי שידבק בהם המלח), לא הוכשרו הזיתים במשקה היוצא מהן. משום דלא מכוין לעקור את המשקה מהם. ואין משקין מכשירין אלא כשנתלשו או שניתנו על האוכלין לרצון הבעלים. ואם פוצען כדי לידע אם כבר הגיעו זיתיו לגמר בישולם וראויים הם למסוק אותם, אם לאו - לא הוכשרו הזיתים בכך. רבי יהודה אומר הוכשר.
מאי לאו, בהא קמיפלגי. דמר (רבי יהודה) סבר: משקה העומד לאיבוד, משקה הוא. והכא נמי, אף שמשקה זה לאיבוד אזלא (שהרי אין מוציאו אלא כדי לבדוק את זיתיו), הרי הוא מכשיר.
ומר (תנא קמא) סבר: משקה הבא לאיבוד, לאו משקה הוא. הלכך אינו מכשיר את הענבים.
והכי נמי במתניתין ד"מחליק בענבים", בהכי פליגי תנא קמא ורבי יהודה.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ההיא פלוגתא לאו היינו פלוגתא דהא ברייתא.
דהני תנאי דפליגי במפצע זיתים, ודאי במשקה העומד לאיבוד פליגי, אי חשיב משקה או לא, כדאמרן. אבל הנך תנאי דמתניתין דפליגי במחליק בענבים, לא בהכי פליגי. שהרי לא לאיבוד אזלי, אלא לצחצח בו את הפת קיימא. אלא במשקה העומד לצחצחו פליגי.
תנא קמא סבר, דאף אי "משקה הבא לאוכל, לאו אוכל הוא", אין זה אלא כשבא המשקה לשרות בו את האוכל, או כשמטביל בו את הפת. דתורת משקה עביד ליה. אבל היכא דבא לצחצח בו את הפת, הרי הוא יוצא מתורת משקה ונחשב כאוכל.
ורבי יהודה סבר, דאף משקה העומד לצחצח בו את האוכל, משקה הוא.
אמר רבי זירא, אמר רב חייא בר אשי, אמר רב: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. דלקדרה, מוכחא מילתא דלצורך תיקון התבשיל עביד. והרי הוא כמפריד אוכל מאוכל, ולית ביה משום מפרק. אבל לתוך הקערה דאין המשקה עומד לצורך האוכל, הוי כמפריד משקה מאוכל, ו"מפרק" הוא.
ומותר לסחוט דג כדי להוציא ממנו את צירו, אפילו לתוך הקערה. משום דציר הדג אינו חשוב כמשקה אלא כאוכל. ונמצא מפריד בין אוכל לאוכל, דלאו "מפרק" הוא, כדאמרן.
יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא.
אמר ליה אביי לרב דימי: אתון, משמיה דרב מתניתון להא שמעתא. ולכך, לא קשיא לכו מידי.
אבל אנן, משמיה דשמואל מתנינן לה להא שמעתא. ומשום כן קשיא לן, וכי מי אמר שמואל שמותר לסחוט דג לצירו אפילו לתוך הקערה? והאיתמר: כבשים (ירקות חיים הכבושים ביין וחומץ) שסחטן - רב אמר: לסוחטן לצורך אכילת גופן של הכבשים, מותר. דכיון שאינו צריך למשקה, לאו "מפרק" הוא. 4
4. ואין ההיתר משום מלאכה שאין צריכה לגופה. דהא אף רבי שמעון דפטר בהכי, מדרבנן מיהא אוסר. אלא טעמא, לפי שאין דרך דישה בכך. תוספות, לעיל עג ב. והתוספות בכתובות (ו א) כתבו להוכיח מכאן כהערוך, דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. ודחו, דשאני הכא דלא חשיבי המשקין היוצאין כמשקה, אלא אוכלא דאיפרת הוא. ויעוין באגלי טל שתמה, מאי שייאטא הכא להיתר "אין מתכוין". והא הכא מתכוין לגוף מלאכת הסחיטה, אלא שאין מתכוין לתכליתה. והוא ענין "מלאכה שאין צריכה לגופה". דלכולי עלמא מדרבנן מיהא אסור. וכתב ליישב, על פי המדויק מדברי הרמב"ם, דאין מתכוין לסוחטן כלל. אלא מגלגלן בידיו כדי לרככן. אלא דהוא פסיק רישא. ומשום הכי תלו זאת התוספות בדין הערוך.
אבל אם סחטן לצורך שתית מימיהן, הרי הוא פטור מחטאת. לפי שאין חיוב "מפרק" מדאורייתא, אלא במשקה שגדל בתוך הפרי. דומיא ד"דש", שמפרק מהתבואה את המוץ שגדל עמה. מה שאין כן בכבשים, אין היין והחומץ הבלוע בהם גדל עמהם. 5
5. רש"י. והקשו תוספות לפירושו, אם כן אמאי גזרו לעיל (קמא א) להדוקי אודרא אפומא דשישא, שמא יסחוט? והא אפילו סחיט ליכא איסור דאורייתא. לכך פירשו, דרב לטעמיה, דאמר לקמן "דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד". והקשו כן לשיטתם, דליכא בסחיטת שאר משקין משום "מלבן", אלא במים בלבד. ולכך הוכרח להם דמשום מפרק הוא. אבל לרש"י דאית ליה דאף בשאר משקין איכא משום "מלבן" (יעוין לעיל מח א, ובהערה שם), אפשר דלאו מ"מפרק" איירי התם, אלא מ"מלבן". שפת אמת.
אבל אסור לסוחטן מדרבנן לצורך מימיהן, גזירה אטו סחיטת זיתים וענבים.
ושלקות (ירקות מבושלים), בין לסוחטן לצורך אכילת גופן ובין לצורך שתית מימיהן, מותר. משום דלא חשיבי מימיהן משקין, אלא כאוכל נינהו. וכמפריד אוכל מאוכל הוא, דאין זה "מפרק". 6 ושמואל אמר: אחד כבשים ואחד שלקות - לגופן, מותר. משום דלאו צורך משקה הוא. ולמימיהן, פטור אבל אסור. שאף מי שלקות חשיבי כמשקה ולא כאוכל. 7 ונמצא מפריד בין אוכל למשקה, דאסור מדרבנן, אטו סחיטת זיתים וענבים.
6. וחלוקין כבשים משלקות. ואף על גב דבעלמא קיימא לן "כבוש כמבושל", צריך לומר דהיינו דוקא לגבי בליעה. אבל לענין להחשיבם כגוף האוכל, אין הכבוש ממש כמבושל. שפת אמת. 7. ובהגהות הסמ"ק הוכיח מכאן כדברי רש"י ותוספות לעיל, דאף שאר פירות שאין דרכן בסחיטה כלל, אסור לסוחטן למימיהן. משום דאחשבינהו. אכן מתוך דברי הראשונים בסוגיין נראה שהרגישו בזה. וכתבו, דשלקות חמירי משאר פירות, משום דטפי דרכן בסחיטה. עוד כתבו, דחשיבי משקין, משום דיש במים אלו תורת משקין עוד מטרם שנבלעו בפירות. ויעוין במגן אברהם, ופרי מגדים, וביאור הלכה, סימן שכ סעיף ז.
אלמא, סבר שמואל דאסור לסחוט דג לצירו לתוך הקערה. שהרי סחיטת דג לצירו, הויא דומיא ד"שלקות". דהא אף ציר הדג נתבשל עמו, כמו "שלקות" דאסר בהו שמואל. ואם כן, קשיא לדידי, דמתנינן לה אליבא דשמואל דמותר לסחוט דג לצירו אפילו לתוך הקערה. אמר ליה רב דימי: האלהים (לשון שבועה), "עיני ראו ולא זר", דרב קאמר לה להא שמעתא ד"דג לצירו", ולא שמואל. שהרי מפומיה דרבי ירמיה שמיע לי להא שמעתא.
ורבי ירמיה שמעה מרבי זירא. ורבי זירא שמעה מרב חייא בר אשי. ורב חייא בר אשי שמעה מרב.
ולרב אתי שפיר. דהא איהו נמי קאמר, ד"שלקות" מותרות בסחיטה, בין לגופן ובין למימיהן. משום דמימיהן לאו משקה נינהו, אלא אוכל.
גופא: כבשים שסחטן - אמר רב: לגופן מותר. ולמימיהן, פטור אבל אסור. ושלקות - בין לגופן בין למימיהן, מותר.
ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה (כבשים ושלקות) - לגופן מותר. ולמימיהן, פטור אבל אסור.
רבי יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות - לגופן מותר. משום דלאו לצורך המשקה קעביד. אבל אם סחטן למימיהן, "מפרק" דאורייתא הוא, 8 והרי הוא חייב חטאת. 9 דבהא סבר כשמואל, דמי שלקות חשיבי כמשקה ולא כאוכל.
8. ורבי יוחנן דמחייב אף בשלקות, בהכרח פליג אתנא דבי מנשיא דמתירין לסחוט בשאר פירות. רשב"א ור"ן. וכן עולה מדברי תוספות (הובאו בהערה 5). אבל מדברי רש"י משמע, דשלקות חמירי משאר פירות. שהרי מיאן בפירוש התוספות ברב (שמתיר בשלקות), דהוא משום דרב לטעמיה שמתיר בשאר פירות. ומשמע מהפרי מגדים, דרש"י לשיטתו בזה. שהרי סבר דפטורא דשאר פירות היינו משום דאין דרכן סחיטה. ולפי זה מצינו למימר דשלקות הוי טפי דרכן בסחיטה. ואף לאידך טעמא (דאין מי שאר פירות חשובים משקה), נמי י"ל, דשאני שלקות דקודם שנבלעו בהם המים, היה להם תורת משקין. 9. ורבינו חננאל כתב, דרבי יוחנן פליג ארב ושמואל אף במה שהתירו לסחוט לתוך הקדירה. ופסק כוותיה דאסור לסחוט בין לקדירה ובין לקערה. ואם סחט למימיהן חייב חטאת. וכבר כתבו התוספות והראשונים, דאין הכרח לדבריו כלל. ולא פליג אלא אשלקות.
ופליג ארב ושמואל, וסבר דאף כשהמשקה אתי מעלמא ולא גדל בתוך הפרי, נמי "מפרק" דאורייתא הוא.
מיתיבי: תניא: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת. אבל לא לצורך מוצאי שבת. משום שאסור להכין משבת לחול.
וזיתים וענבים לא יסחוט, אף לצורך השבת. ואם סחט חייב חטאת.
קתני מיהת, דסוחטין כבשים לצורך השבת. ולא מפליג בין לגופן ובין למימיהן. וקשיא לרב. וקשיא לשמואל. וקשיא לרבי יוחנן. דהא כולהו מודו דכבשים אסורים בסחיטה לצורך מימיהן.
ומשנינן: רב מתרץ לטעמיה. שמואל מתרץ לטעמיה. ורבי יוחנן מתרץ לטעמיה. וקא מפרש ואזיל.
רב מתרץ לטעמיה: הכי קאמר: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת. במה דברים אמורים, בסוחטן לצורך אכילת גופן. אבל לצורך מימיהן, פטור אבל אסור.
ושלקות, בין לצורך גופן ובין לצורך מימיהן, מותר לסחוט לכתחלה.
וזיתים וענבים לא יסחוט, ואם סחטן חייב חטאת.
ושמואל מתרץ לטעמיה: הכי קאמר: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת. והוא הדין לש לקות.
במה דברים אמורים, בסוחטן לגופן. אבל למימיהן, פטור אבל אסור.
וזיתים וענבים לא יסחוט. ואם סחט חייב חטאת.
ורבי יוחנן מתרץ לטעמיה: הכי קאמר: סוחטין כבשים לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת. אחד כבשים ואחד שלקות.
במה דברים אמורים, בסוחטן לגופן. אבל לצורך מימיהן לא יסחוט. ואם סחט, נעשה כמי שסחט זיתים וענבים, וחייב חטאת. דהא רבי יוחנן לא מפליג בין סחיטת משקה שגדל עם הפרי, לבין משקה דאתא מעלמא.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה, אינו חייב בשבת משום מפרק, אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. אבל על סחיטת שאר פירות, אינו חייב מן התורה, כיון דלאו אורחייהו בהכי. ואין איסורם אלא מדרבנן.
וכן תני דבי מנשה: דבר תורה, אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד.
וכן תני דבי מנשה: אין עד מפי עד כשר לעדות. שאם שמע מאחרים עדות מחוץ לבית דין, אינו יכול לבוא ולהעיד עליה בבית דין 10 .
10. ונחלקו בענין זה הסמ"ע והט"ז בחושן משפט סימן ל. דהט"ז כתב, דדוקא בעדות ששמע חוץ לבית דין, אינו מעיד עליה. לפי שכל עדות שנאמרה חוץ לבית דין, לאו כלום היא. ואין בה תורת עדות כלל. אבל אם שמע עדות שנחקרה בבית דין, הרי הוא מעיד עליה. אבל הסמ"ע כתב, דאף בכהאי גוונא, העדות פסולה משום "עד מפי עד". דאין מקבלים עדות על עדות, אף אם הראשונה היא עדות גמורה.