פרשני:בבלי:שבת קנב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
דמעות של עשן, ושל בכי, ודמעות שבאות מתוך יסורין של בית הכסא - רעות הן.
ודמעות של סם, ושל שחוק, ושל ריח פירות חריפים (כגון ריח החרדל) - יפות הן.
כתיב התם בהמשך הפרשה, "ביום שיזועו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל, ובטלו הטוחנות כי מעטו, וחשכו הרואות בארובות".
"ביום שיזועו שומרי הבית" - אלו הכסלים והצלעות, ששומרים את הלב ובני המעיים של האדם. שבימי הזקנה הם זעים ומרתיתים.
"והתעותו אנשי החיל" - אלו שוקים. שהגוף נשען עליהם.
"ובטלו הטוחנות" - אלו השינים.
"וחשכו הרואות בארובות" - אלו העינים. שכל זה יארע לאדם לעת זקנתו.
אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן (מקום הויכוח שבין ישראל לצדוקים ובייתוסים)?
אמר ליה: טור תלג (ההר, כלומר ראשי, הלבין כשלג). וסחרוניה גלידיה (סביבות ההר נתמלאו קרח. כלומר, שפמי וזקני הלבינו גם הם). כלבוהי לא נבחין (קולי שוב אינו נשמע). טחנוהי לא טחנין (שיני שוב אינן טוחנות). וכיון שזקנתי כבר אין יפה כוחי בויכוחים.
בי רב אמרי בימי זקנותם: אדלא אבידנא בחישנא. כלומר, הריני מחפש אבידה שלא אבדה ממני. שאני הולך שחוח ומתנענע, ונראה כמי שמחפש אבידה שנאבדה ממנו.
תניא: רבי יוסי בר קיסמא אומר: טבא תרי מתלת. שבימי הבחרות הולך אדם על שתי רגליו. והן טובות משלש רגלים שמהלך בהן בימי זקנותו, דהיינו שתי רגליו ומקלו.
וווי לה חדא, דאזלא ולא אתיא שוב;.
ומאי היא שהולכת ואינה חוזרת?
אמר רב חסדא: ינקותא (ילדות).
כי אתא רב דימי, אמר: ינקותא משולה לכלילא דוורדא (חופה של ורדים). וסבותא (זקנה) משולה לכלילא דחילפא (מין קמשונים). שהורד הוא דבר חשוב, אבל אינו מתקיים הרבה זמן. וכן היא הילדות. והקמשון אינו חשוב, אבל מתקיים הוא למשך זמן רב. וכן היא הזקנה (מהרש"א).
תנא משמיה דרבי מאיר: דוק בככי, ותשכח בניגרי. שאם תדוך ותטחן אוכל בשיניך ותאכל הרבה, יתגלה כח האכילה בפסיעותיך. שעל ידי האכילה תתחזק ביותר.
שנאמר "ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו".
אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא (חריף), שרי שקיך (פתח פיך) ועייל (אכול) לחמך. משום דעד ארבעין שנין, מיכלא מעלי לאדם. מכאן ואילך, לאחר מלאת לו ארבעים, משתי מעלי ליה 1 .
1. ודייק הכי מדכתיב "ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו". ש"רעה" היינו ימי הרעה, שהם ימי הזקנה, כדאמר לעיל. ומשמע דשביעת לחם לא מהני אלא בימי הטובה, דהיינו עד מ' שנין. אבל לאחר מכן, שהם כבר ימי הרעה, תו לא מהני אלא שתיה. מהרש"א.
אמר ליה ההוא גוזאה (סריס) שהיה צדוקי, לרבי יהושע בן קרחה: מהכא לקרחינא (למקום הקרח) כמה מהלך הוי? ונתכוין להקניט את רבי יהושע על קרחתו.
אמר ליה רבי יהושע בן קרחה והשיבו: כמו המהלך דאיכא מהכא לגוזניא. שחזר והקניטו על סריסותו. ד"גוזניא" לשון סריסות היא.
ועוד אמר ליה אותו צדוקי: ברחא (עז) נמכרת בארבעה. ונתכוין להקניטו על קרחתו. ולכך הזכיר לו עז שהיא קרחת ואין לה צמר כלרחלות.
אמר ליה: עיקרא שליפא (שה שביציו עקורים) נמכרים בתמניא. והקניטו שוב על סריסותו.
חזייה הצדוקי לרבי יהושע בן קרחה, דלא סיים מסאניה (לא נעל מנעליו).
לעג לו הצדוקי ואמר ליה: דרוכב על סוס, הרי הוא מלך. ודרוכב על חמור, הרי הוא בן חורין. ואיניש דמנעלי ברגלוהי, בר איניש סתם הוא. ומי דלית ליה לא הא ולא הא, ואף מנעלים אין לו, אין הוא במדרגת אדם כלל. ודחפיר וקביר (מת הקבור בארץ) טב מיניה.
אמר ליה רבי יהושע בן קרחה: גוזא גוזא (סריס סריס), תלת מילי אמרת לי. ותלת מילי אשיב לך, ושמעת.
הדרת פנים - זה זקן.
שמחת לב - זו אשה.
נחלת ה' - אלו בנים. כדכתיב "הנה נחלת ה' בנים, שכר פרי הבטן".
ברוך המקום שסירסך, שעל ידי כך מנעך מכולם.
אמר ליה הצדוקי: אתה קרחא (הקרח), מצויינא (לשון מריבה)? האם במריבה באת עמדי?
אמר ליה רבי יהושע בן קרחה: האם אתה עיקרא שליפא (סריס) באת להקניטני ולומר לי תוכחה?
אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל, כדרך שהקבילו אבותי את אבותיך? ומשום ענוה הפך רבי את לשונו. ונתכוין לשאול, מפני מה לא הקבלת אתה את פני ברגל.
אמר ליה רבי שמעון בן חלפתא: סלעים שהיו קטנים, נעשו גבוהים. קרובים נעשו רחוקים. שזקנתי ואין בי כח לבוא אצלך. ומקום שהיה נחשב אצלי לקרוב, נדמה לי עתה כרחוק. ומשתים רגלים שהייתי מהלך בהן, נעשו שלש רגליים. שצריך אני משענת בנוסף על שתי רגלי. ומשים שלום בבית (אבר התשמיש) בטל מכוחו.
ושוב הדר למידרש מקראות קהלת האמורים בענין הזקנה.
כתיב "וסגרו דלתים בשוק, בשפל קול הטחנה, ויקום לקול הצפור, וישחו כל בנות השיר".
"וסגרו דלתים בשוק" - אלו נקביו של אדם שנסגרים "בשפל קול הטחנה" - בשביל הקוקרקבן ששוב אינו טוחן את האוכל כראוי.
"ויקום לקול הצפור" - שכשהאדם זקן, אפילו צפור בציוצה מנערתו משנתו.
"וישחו כל בנות השיר" - שאפילו קול שרים ושרות, דומות עליו כשוחה (כשיחה) בעלמא. משום שאזני הזקנים כבדות.
ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד: "בן שמנים שנה אנכי היום, האדע בין טוב לרע"? מכאן שדעותן (דעותיהן) של זקנים משתנות.
ועוד קאמר ליה לדוד: "אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה"? מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות (מתבקעות).
ועוד קאמר: "אם אשמע עוד בקול שרים ושרות"? מכאן שאזניהן של זקנים מתכבדות, ומתקלקלת שמיעתן.
אמר רב: ברזילי הגלעדי, שקרא (שקרן) הוה. לפי שאין הזקנה סיבה לכך שלא יוכל לטעום מאכל ומשתה. דהא ההיא אמתא דהויא בי רבי, דהיתה בת תשעין ותרתין שנין, והות טעמא קידרא.
אמר רבא: ברזילי הגלעדי, שטוף בזמה הוה. ומשום כך אמר את מה שאמר. לפי שכל השטוף בזמה, זקנה קופצת עליו.
תניא: רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין, חכמה נתוספת בהם. שנאמר "בישישים חכמה, ואורך ימים תבונה". ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין, טפשות נתוספת בהן. שנאמר "מסיר שפה לנאמנים, וטעם זקנים יקח".
עוד כתיב התם: "גם מגבוה ייראו, וחתחתים בדרך, וינאץ השקד ויסתבל החגב, ותפר האביונה, כי הולך האדם לבית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים".
"גם מגבוה ייראו" - שבימי זקנותו של אדם, אפילו גבשושית קטנה שבדרכים דומה עליו כהרי הרים, והוא ירא ממנה.
"וחתחתים בדרך" - שבשעה שמהלך בדרך, נעשה לבו "תוהים". שמפחד לבו מכל דבר.
"וינאץ (וינץ) השקד" - זו קליבוסת. שהיא העצם שהירך תקועה בה. ולעת זקנה בולטת העצם ההיא ויוצאת, כמו נץ האילן שהוא בולט.
"ויסתבל החגב" - אלו עגבות. שדומין עליו עגבותיו כסבל של משא כבד.
"ותפר האביונה" - זו חמדה. שמתבטלת אז התאוה וחמדת התשמיש.
רב כהנא הוה פסיק סידרא (מסדר פרשיות הפסוקים) קמיה דרב. כי מטא להאי קרא ד"ותפר האביונה", נגיד רב ואתנח (נאנח).
אמר רב כהנא: מדאתנח רב, שמע מינה, בטל ליה חמדיה (תאותו) דרב.
אמר רב כהנא: מאי דכתיב "כי הוא אמר ויהי" - זו היא אשה. שאם לא גזירת הקדוש ברוך הוא, לא היתה ראויה להתאוות לה. לפי שהיא כחמת המליאה מיאוס.
"הוא צוה ויעמוד" - אלו בנים.
תנא: אשה היא חמת מלאה צואה, ופיה מלא דם. ועל אף כן, הכל רצים אחריה.
מאי דכתיב התם: "כי הולך אדם אל בית עולמו" - אמר רבי יצחק: מלמד, שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשנכנסים כולם בשער אחד נכנסים, כשהן לנין כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו.. דמדלא כתיב "אל בית עולם" אלא "בית עולמו", שמע מינה דלכל אחד ואחד יש מדור לעצמו.
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב "כי הילדות והשחרות הבל" - מלמד שדברים שאדם עושה בילדותו, הרי הם משחירים את פניו לעת זקנתו. שריבוי התשמיש שבימי נעוריו, מתיש את כוחו לעת זקנה.
ואמר רבי יצחק: קשה רימה למת, כמחט בבשר החי 2 . שנאמר "אך בשרו עליו יכאב".
2. וכתב התוספות יום טוב (אבות א) דאין הכונה לצער גופני. שהרי ודאי אין למת שום הרגשה בבשרו. אלא צער הוא לנפש המת, כשהיא רואה בניוול הגוף. והוכיח כן מדברי הרשב"א, בתשובה שס"ט.
אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה ימים שלאחר מותו. שנאמר "ונפשו עליו תאבל". ואבל הוא שבעת ימים. כדכתיב "ויעש לאביו אבל שבעת ימים".
אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין (קרובים שיתאבלו עליו, ויקבלו עליו תנחומין), הולכין י' בני אדם, ויושבים במקומו שמת שם, ומקבלים עליו תנחומים.
ההוא דשכיב בשבבותיה (בשכנותו) דרב יהודה, ולא היו לו מנחמין.