פרשני:בבלי:יומא לט א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ואפרסמון שריחו טוב. בא הלוקח למדוד נפט, אומר לו המוכר: מדוד אתה לעצמך. (מפני שריחו רע אין המוכר רוצה לגעת בו).
בא הלוקח למדוד אפרסמון, אומר לו המוכר: המתן לי עד שאמדוד איתך כדי שנתבסם אני ואתה.
וכיוצא בזה הבא ליטמא אין עוזרים לו, ואילו הבא להטהר מסייעין בידו.
הגמרא מביאה ברייתא נוספת של תנא דברי רבי ישמעאל:
תנא דבי רבי ישמעאל:
עבירה מטמטמת - סותמת לבו של אדם שלא יכנס בו שום חכמה.
שנאמר (ויקרא יא) בענין איסור אכילת שרצים: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם". "ונטמתם" הכתוב בתורה, חסרה בו אות א', לכן אל תקרי "ונטמאתם", אלא - "ונטמטם ".
והגמרא מביאה ברייתא נוספת הדנה בפסוק זה:
תנו רבנן:
נאמר: "ולא תטמאו בהם, ונטמתם בם" ולכאורה יש כאן כפל לשון. (שהרי כבר נאמר "ולא תטמאו בהם" ופשוט שהנטמא הוא טמא).
מכאן דרשו: אדם שמטמא את עצמו מעט, מטמאין אותו - נותנים לו אפשרות להטמא הרבה 1 .
1. ופירוש הפסוק: "אל תטמאו בהם" מפני שאם תטמאו, בסוף תגיעו למה שנאמר "ונטמתם בם". כלומר, שלא ימנעו ממכם להטמא. רש"י וראה הערה הבאה.
ואדם שמטמא את עצמו מלמטה בעצמו, מטמאין אותו מלמעלה המשטינים. (כלומר שיש הרבה משטינים להטעותו. כדכתיב בזכריה ג והשטן עומד על ימינו לשטנו. ריטב"א) 2 .
2. רש"י לעיל פירש מטמאין אותו הרבה, היינו נותנים לו אפשרות להטמא. מפני שהיה קשה לו שבגמרא לעיל למדנו שהבא ליטמא פותחין לו, אבל לא מסייעין לו. ואולי רש"י יפרש כאן שלא כדברי הריטב"א אלא כפירוש מהרש"א עיין שם.
ואדם שמטמא את עצמו בעולם הזה, מטמאין אותו לעולם הבא.
תנו רבנן:
נאמר (ויקרא שם): "והתקדשתם והייתם קדושים" לכאורה יש כאן כפל לשון.
מכאן דרשו: אדם שמקדש את עצמו מעט מקדשין אותו הרבה כמו שלמדנו לעיל: הבא ליטהר מסייעין אותו. ("והתקדשתם"
- מעט "והייתם קדושים" - הרבה. רש"י).
אדם שמקדש את עצמו מלמטה בעצמו. מקדשין אותו המלאכים הקדושים מלמעלה ריטב"א).
אדם שמקדש את עצמו בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא.
הפרק שלפנינו ממשיך לעסוק בסדר עבודת יום הכיפורים.
בפרק הקודם למדנו שבמזרח העזרה, לצפון המזבח, העמידו את שני השעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות.
ומשנתנו מבארת את סדר הגורל:
מתניתין:
טרף חטף 1 (תפס בידיו את שני הגורלות במהירות) את שני הגורלות הנמצאים בקלפי, והעלה את שני הגורלות שבידיו אל מחוץ לקלפי (גורל אחד בידו האחת, וגורל שני בידו השניה).
1. בגמרא יתבאר מדוע הוצרך הכהן הגדול לחטוף את הגורלות. ר"ח פירש "טרף" - עירבב, כדי שלא יתכוין להוציא את השם ביד ימינו (ויבואר בגמרא), וכן פירשו הערוך. והרשב"ם (בבא בתרא קכב ב). ותוספות רי"ד. והכוונה, שנענע את הקלפי כדי לערבם. ריטב"א (ועוד).
גורל אחד כתוב עליו "לשם" (שם המפורש 2 ), וגורל אחד כתוב עליו "לעזאזל" 3 .
2. יו"ד ה"א וא"ו ה"א ככתיבתו (רע"ב, ועוד). ויש אומרים שהיה מזכיר את השם של ארבעים ושתים אותיות. עיין לעיל לה, ב הערה 16. 3. כך נקרא כל הר זקוף וקשה כאבן. תפארת ישראל על פי הגמרא לקמן סז ב.
הסגן של הכהן הגדול היה עומד בימינו של הכהן הגדול (וראש "בית אב" (ראש המשפחה שהתור שלהם לעבוד היום במקדש 4 ), עמד משמאלו. 5
4. על פי תפארת ישראל לעיל פרק ג אות מח. (ולעיל לז ב הערה 4 התבאר סדר עבודת בתי האבות). 5. כבר שנינו לעיל (לז א) שהסגן עמד מימינו וראש בית אב בשמאלו. וחזר התנא ושנה זאת כאן כדי לבאר לנו את הטעם לדברי המשנה להלן, שאם השם עלה בימינו אומר לו הסגן - "הגבה ימינך". ואם השם עלה בשמאלו, אומר לו ראש בית אב - "הגבה שמאלך".
אם הגורל של שם עלה בימינו, היה הסגן העומד מימינו אומר לו: אישי (אדוני) כהן גדול! הגבה ימינך, שידעו הכל שהגורל שביד ימין עלה לשם (מאירי).
ואם הגורל של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב העומד משמאלו אומר לו: אישי כהן גדול! הגבה שמאלך, וידעו הכל שהגורל שבשמאל עלה לה'.
נתנן (נתן את שני הגורלות) על שני השעירים. את הגורל שביד ימינו נתן על השעיר שבימינו ואת הגורל שביד שמאלו נתן על השעיר שבשמאלו.
ואומר (הכהן הגדול) על השעיר שעלה עליו הגורל לה': "לה' חטאת!". 6
6. והזכיר שם המפורש ככתיבתו. גמרא. הקשה ה"ר אלחנן: בנדרים (י ב) הגמרא אומרת שלא יאמר אדם "לה' קרבן" אלא "קרבן לה"'. כי אם יאמר "לה' קרבן" יש לחוש שמא יאמר רק "לה"' ולא יגמור דיבורו, ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה. ואם כן גם כאן צריך שיאמר "חטאת לה"' ! ותירץ ר"י: כיון שכתוב בפסוק: "את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה"' ואחר כך כתוב: "ועשהו חטאת". מכאן שצריך לומר לה' חטאת, תוספות ישנים. תוספות רא"ש וריטב"א. ובתוספות הרא"ש כתב עוד תירוץ אחר, שלא חששו לזה אלא בקרבן יחיד. שמא יתחרט (ולא ירצה להביאו לקרבן) ולא יגמור דבריו. אבל בקרבן ציבור לא חששו. עיין תירוצים אחרים בריטב"א ובתפארת ישראל.
רבי ישמעאל אומר: לא היה הכהן הגדול צריך לומר "לה' חטאת" אלא "לה"' בלבד. 7
7. בתורת כהנים אחרי (פרשה ב פרק ב) שנו: "ועשהו חטאת" - שיאמר "לה' חטאת". רבי ישמעאל אומר: לא היה צריך לומר חטאת. ואינו אומר אלא "לשם". תוספות ישנים מבארים שרבי שמעון סובר ש"ועשהו חטאת" פירושו, שאחרי שיקריב את השעיר אשר עלה עליו הגורל ויאמר עליו "לה"' יעשהו חטאת. ולא שיאמר עליו שהוא חטאת.
והן, השומעים את השם המפורש כשהוא יוצא מפי הכהן הגדול, היו משתחוים ועונין אחריו, כששמעו את השם יוצא מפיו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. 8
8. הגמרא לעיל לז א מפרשת שלמדו מהכתוב שכך יש לענות אחרי הזכרת ה': "כי שם ה' אקרא, (אתם) הבו גודל לאלהינו" (דברים לב). או מהפסוק: (משלי י) "זכר צדיק לברכה". כלומר, כשאני מזכיר את ה' שהוא צדיק עולמים, תנו לו ברכה. עיין שם הערה 5.
גמרא:
למדנו במשנה שהכהן טרף (חטף) את הגורלות שבקלפי.
והוינן בה: למה לי טרף בקלפי? מדוע לא לקח הכהן הגדול את הגורלות כדרכו?
ומתרצינן: כי היכי דלא ניכוין ולשקול - כדי שלא יתכוין למשמש בידיו ולהכיר מהו הגורל של השם, ויטלנו ביד ימין. ויש לחוש שיעשה זאת מפני שאם עלה הגורל ביד ימין הוא סימן טוב לישראל. 9 ואם יקח את השם במתכוין בימינו, נמצא שלא קיים מצות הגרלה.
9. כתבו תוספות ישנים, שודאי אין לחשוש שהכהן הגדול יקח את הגורל לה' ביד ימינו בכוונה, שהרי אם יעשה כך לא יצא ידי מצות הגרלה. אלא מחמת שהוא להוט שהגורל יעלה בימינו, ישכח את מצות הגרלה ויעשה כך. וכן כתבו תוספות הרא"ש והריטב"א.
ועתה הגמרא מתארת את הקלפי:
אמר רבא: הקלפי של עץ היתה. ושל חול (חולין) היתה ואינה עשויה מממון הקדש. ואינה מחזקת (מכילה) אלא כשיעור הכנסת שתי ידים בלבד.
והגמרא מפרשת והולכת:
מתקיף לה רבינא לדברי רבא:
בשלמא, זה מובן, שהקלפי אינה מחזקת אלא כשיעור הכנסת שתי ידים בלבד, כי היכי דלא ליכוין ולשקול - כדי שלא יוכל להתכוין למשש בידיו ולקחת את השם בימינו (כיון שהקלפי היתה צרה, קשה להניע את ידיו בתוכה).
אלא, אבל למה עשו את הקלפי של חול? נקדשה נקדיש אותה! 10
10. כך משמעות שאלת הגמרא בפשטות, שיקדיש את הקלפי בפיו. וכן נראה מלשון תוספות ישנים (ד"ה אם כן). אבל מתוספות הרא"ש (ד"ה אם כן) נראה שהגמרא הקשתה שיביא את הקלפי מדמי הלשכה. והטעם שיש להקדיש את הקלפי, הוא משום כבוד והידור מצוה, שתבוא משל קדש. תוספות ישנים, תוספות הרא"ש, ריטב"א.
ומתרצינן: כיון שהקלפי עשויה מעץ, אם כן, אילו היו מקדישים אותה, הוה לה נמצא שהיתה הקלפי כלי שרת של עץ. ואנן, כלי שרת דעץ - לא עבדינן! שאין עושים כלי שרת אלא ממתכת בלבד. 11 ומקשינן: וניעבדה, נעשה את הקלפי מתכת דכסף! וכמו כן, נעבדה (נעשנה) דזהב ונקדישה.
11. א. במסכת סוכה (נ ב ושם נסמן) נחלקו תנאים בכלי שרת שעשאן של עץ. רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר. (ושם התבאר טעמם). וכתב תוספות הרא"ש שסוגייתנו כדעת רבי. אבל לרבי יוסי ברבי יהודה כלי שרת של עץ כשרים. והריטב"א כתב שאפילו לרבי יוסי בר יהודה, מדרבנן לא עושים כלי שרת עץ (עיין תוספות ישנים, ונראה שכוונתם כדברי הריטב"א). ב. הראשונים הקשו על דברי הגמרא כאן (שאם יקדיש את הקלפי היא תיעשה כלי שרת). הרי כלי שרת אינם מתקדשים בקדושת כלי שרת אלא רק אם עובדים בהם עבודת הקרבנות. והגמרא להלן בעמוד ב אומרת שהגרלה אינה בגדר "עבודה". ותירצו תוספות ישנים: כוונת הגמרא שאם יקדישו את הקלפי, הרי זה נראה כאילו היא כלי שרת. והרואה יאמר שהיא כלי שרת גמור, ואפשר לקדש בו מנחה או לקבל בו דם (וממילא יטעו לעשות כלי שרת מעץ). ותירוץ זה הובא גם בתוספות הרא"ש ובריטב"א. ותוספות הרא"ש כתב שקושית הגמרא "נקדשה", היינו שישתמש בה בעבודה, ויחול עליה קדושת כלי שרת. והריטב"א תירץ, כיון שהקלפי נעשתה לצורך הגורל, אין צריך עבודה גמורה לקדשה, אלא הגורל הוא העבודה המקדשת את הקלפי. שהרי מהפסוק (במדבר ד, יב) "אשר ישרתו בם" למדנו שהשירות בכלי מקדשו (והגורל זהו השירות הנעשה בקלפי). (ובמקדש דוד סימן ב תמה על דברי תוספות ישנים, שמשמע מדבריהם שדוקא "עבודה" מקדשת. והוכיח (כדעת הריטב"א) מכמה כלים שלא נעשתה בהם עבודה ואף על פי כן הרי הם כלי שרת).
ומתרצינן: התורה חסה על ממונן של ישראל. 12
12. א. לפי שנאמר בענין המצורע (ויקרא יד) כאשר בא הכהן לראות את נגע הצרעת שבבית: "וצוה הכהן ופנו את הבית", כדי שאם הכהן יטמא את הבית לא יטמאו הכלים אשר בו. ולמדו מכאן חכמים: על מה חסה התורה? על פכין של חרס שאין להם טהרה במקוה, ואם יטמאו צריך לשוברם. אם כן קל וחומר לממון חשוב (כגון זהב וכסף - שאין לעשות מהם את הקלפי). ואם כך חסה התורה על ממון מצורעים שחטאו, (שהצרעת באה על חטא. מאירי). קל וחומר שהתורה חסה על ממון הצדיקים, רש"י. מאירי. ב. הריטב"א התקשה: הרי מצינו שעשו כלי שרת מזהב אף על פי שלא היו חייבים בזה: מונבז המלך עשה את ידות הכלים שבמקדש זהב (לעיל לז א), ואת הגורלות עצמם עשאם בן גמלא של זהב (שם). והרי התורה חסה על ממונם של ישראל! וכתב הריטב"א שדוקא בקלפי התורה חסה על ממון ישראל, מפני שאינה עבודה חשובה (מה שאין כן ידות הכלים). ואינה אלא פעם אחת בשנה (מה שאין כן ידות הכלים שעובדים בהם תדיר), ואין הקלפי עצמו מן התורה. מה שאין כן גורלות, שהם מן התורה. ועוד, שהשם כתוב באחד מהם. ובמה שמבואר מדבריו שאין הקלפי מדאורייתא, כן הביאו תוספות ישנים בתחילת הפרק בשם הירושלמי. אבל בשם תורת כהנים כתבו, שדרשו זאת מפסוק. ועיין תוספות הרא"ש והריטב"א לקמן לט ב ד"ה אמר רבי ינאי הביא שיש סוברים שנתינה בקלפי מדאורייתא.
שנינו במשנה: והעלה (הכהן הגדול) שני גורלות.
הגמרא מביאה ברייתא החולקת על דין זה שבמשנה:
מתניתין - דלא כי האי תנא. משנתנו היא שלא כדברי התנא הזה שבברייתא שלפנינו:
דתניא: רבי יהודה אומר משום (בשם) רבי אליעזר: הסגן וכהן גדול מכניסין כל אחד מהן את ידן הימנית בקלפי. 13 אם בימינו של כהן גדול עולה השם, היה הסגן אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה ימינך!
13. לקמן בעמוד ב הגמרא אומרת שההגרלה מעכבת בדיעבד לדעת רבי יהודה. (ללישנא בתרא כך אמר רבי יוחנן עיין שם). וכיון שכך, קשה: הרי כל עבודות יום הכיפורים אינן נעשות אלא על ידי הכהן הגדול (לעיל לב ב), ואם כן איך הכניס הסגן את ידו יחד עם הכהן הגדול? ותירצו התוספות ישנים שני תירוצים: א. כיון שהכהן הגדול מוציא גורל אחד, אם כן הרי עשה בעצמו את עיקר ההגרלה. שהרי אם מתברר שהשעיר הימיני לה', ממילא השעיר השני לעזאזל. ולכן העלאת הגורל השני אינה עבודה גמורה. (כך נראה ביאור דבריהם, ועיין מה שהקשו משעיר שמת אחרי ההגרלה. ותירוצם. ובתוספות הרא"ש כתב כעין תירוץ זה בסגנון אחר. עיין שם). ב. לקמן בעמוד ב הגמרא אומרת שההגרלה אינה בגדר "עבודה" (ועיין שם מה שנבאר בזה). (והריטב"א תירץ עוד: כיון שהגורל השני אינו יכול להעשות ביד ימינו של הכהן הגדול אלא בשמאלו אין זה חובת כהן גדול. ועיין תוספות ישנים ד"ה כי הדדי). והמאירי לקמן בעמוד ב ד"ה הגרלה כתב שהגרלה זו מעכבת. ולכן אם עשאה זר, פסולה. ונראה שסובר כהתוספות רי"ד, שהתנא כאן סובר הגרלה אינה מעכבת בדיעבד (וצריך לומר שרבי יהודה אמר כך בשם רבי אלעזר. אף על פי שהוא עצמו אפשר שאינו סובר כן כדלקמן ע"ב).
ואם בימינו של הסגן עולה השם, היה ראש בית אב אומר לו לכהן גדול: דבר מילך (דבריך), ואמור "לה' חטאת"! 14 ומקשינן על דברי הברייתא: ונימא ליה סגן יאמר הסגן לכהן הגדול: דבר דבריך ואמור "לה' חטאת"! ולמה אמר זאת ראש בית האב (שהוא פחות חשוב מן הסגן)?
14. למה לא אמר לסגן הגבה ימינך (כדרך שאמרו לכהן גדול שעלה השם בימינו) ? תירצו תוספות ישנים שני תירוצים: א. לכהן גדול אמרו כך, שמא ישכח שהגורל לה' עלה בימינו מפני שהוא טרוד. אבל הסגן אינו טרוד ולא ישכח (כן נראה מלשונם. ועיין ריטב"א שכתב בסגנון אחר). ב. לא רצו לבייש את הכהן הגדול (וכן כתב תוספות הרא"ש).
ומתרצינן: כיון דלא סליק בידיה - כיון שלא עלה השם ביד הכהן הגדול, אלא ביד הסגן, הרי אם הסגן גם יאמר לו "אמור לה' חטאת!" חלשא דעתיה (תיפול רוחו של הכהן הגדול).
והוינן בה: במאי קא מיפלגי, במה נחלקו התנא שבמשנתנו (הסובר שהכהן הגדול הכניס את שתי ידיו), והתנא שבברייתא (הסובר שהכהן הגדול והסגן הכניסו את ידן הימנית)?
ומשנינן: מר - התנא שבברייתא, סבר: ימינא דסגן עדיף, חשובה היא יותר משמאליה דכהן גדול.
ואילו מר - התנא שבמשנה, סבר כי שמאלו של הכהן הגדול וימינו של הסגן, כי הדדי נינהו, שווים הם בחשיבותם. 15
15. א. וכיון שכך עדיף לעשות את עבודות יום הכיפורים על ידי הכהן הגדול שהרי עבודות היום אינן נעשות אלא על ידי הכהן הגדול (לעיל לב, ב). אמנם אין הגרלת הסגן נחשבת עבודה גמורה (כמו שהתבאר לעיל הערה 31) ולכן למאן דאמר שימינו של הסגן חשובה יותר משמאלו של הכהן הגדול, העדיפו שהסגן יעבוד בידו הימנית. אבל לתנא של משנתנו שימין הסגן ושמאל הכהן הגדול שווים, העדיפו שהכהן הגדול יעבוד כשאר עבודות היום. (על פי שיח יצחק ד"ה במאי קמיפלגי). ב. הטעם בדברי הברייתא שימין הסגן עדיפה על שמאל הכהן הגדול, כנראה על פי הגמרא בזבחים טו ב, שעבודת הקדשים בשמאל פסולה. ואילו משנתנו סוברת ששמאל הכהן גדול כשרה, כיון שאינו יכול לעבוד בימינו. שהרי בימינו הוציא את הגורל השני. וכעין זה הכנסת כף ומחתה כשר בשמאל (הכנסת הכף) כיון שאינו יכול בימין. תוספות הרא"ש. ותוספות ישנים. (ויש טעות סופר בלשון תוספות ישנים).
והגמרא מבררת מיהו התנא ששנה את משנתנו:
והוינן בה: ומאן האי תנא - מי הוא התנא דפליג החולק עליה דרבי יהודה?
ומשנינן: רבי חנינא סגן הכהנים הוא.
דתניא: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: למה עמד הסגן מימין הכהן הגדול? מפני שאם אירע בו פסול בכהן הגדול, היה נכנס הסגן ומשמש תחתיו.
ומשמע, לפני שאירע פסול בכהן הגדול לא שימש הסגן בעבודה כלל. ומכאן שהכהן הגדול עצמו העלה את שני הגורלות, ואילו הסגן לא העלה אפילו גורל אחד. 16
16. ומה שהסגן אמר "הגבה ימינך" אין זה נקרא שימוש כלל. שהרי אין זו עבודה.
ולמדנו מדברי הגמרא, שהיה סימן טוב לישראל כאשר היה השם עולה בימין הכהן הגדול. והגמרא מביאה כמה ברייתות בענין זה:
תנו רבנן:
הברייתא מספרת את גדולתו של שמעון הצדיק, שבאותו זמן שהוא שימש בכהונה גדולה נעשו בו חמשה נסים לישראל:
א. באותן ארבעים שנה ששמש בהן שמעון הצדיק בכהונה גדולה, היה גורל לה' עולה תמיד בימין. אבל מכאן ואילך, משמת שמעון הצדיק, פעמים היה הגורל לה' עולה בימין, ופעמים היה עולה בשמאל.
ב. ובשנות כהונתו של שמעון הצדיק, היה לשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח מלבין תמיד, והיה בכך סימן שמחל הקדוש ברוך הוא לישראל. 17 אבל מכאן ואילך, לאחר שמת, פעמים היה הלשון מלבין, ופעמים אינו מלבין.
17. (ישעיה א): "אם יהיו חטאיכם כשנים (צמר אדום, הנקרא צבע שני), כשלג ילבינו". רש"י.
ג. ובשנות כהונתו של שמעון הצדיק היה נר מערבי 18 שבמנורה דולק יותר משאר נרות המנורה. ששאר הנרות דלקו מערב עד בוקר, ואילו הנר המערבי דלק מערב עד ערב שאחריו (ריטב"א בהסבר דברי רש"י 19 ). אבל מכאן ואילך לאחר שמת, פעמים דולק, פעמים כבה כשאר הנרות.
18. נחלקו תנאים (במנחות צח ב) איך היתה המנורה עומדת: יש אומרים שקני המנורה היו מסודרים ממזרח למערב. ויש אומרים, שהיו מסודרים מצפון לדרום. לדברי האומרים שקני המנורה היו מסודרים ממזרח למערב, נר מערבי הוא הנר השני ממזרח (ונקרא מערבי מפני שהוא ממערב לנר הראשון שפגש בכניסתו לעזרה, שפתח העזרה במזרח). ואילו לאומרים שקני המנורה היו מסודרים מן הצפון לדרום, נר מערבי הוא האמצעי, ונקרא מערבי מפני שפתילתו היתה נוטה כלפי מערב. מה שאין כן שאר הנרות, היטו את פתילתם כלפי הנר האמצעי, שנאמר: "אל מול פני המנורה (אמצע המנורה) יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח). רש"י על פי מנחות צח ב. 19. מלשון רש"י כאן נראה שבנר מערבי סיים את ההטבה שבשחרית. אבל במסכת שבת (כב ב) כתב רש"י שלא היטיבו את הנר המערבי בבקר אלא בין הערבים בלבד, וכבר העיר על זה המהרש"א. והריטב"א מיישב את לשון רש"י כאן כפירושו במסכת שבת. ועיין רש"י שבת כב ב ד"ה ובה היה. ותוספות שם ד"ה ובה.
ד. ובזמן שמעון הצדיק היה אש של מערכה (שבראש המזבח) מתגבר ודולק היטב כל היום, ולא היו הכהנים צריכין להביא עצים במשך היום ולהוסיפם למערכה, חוץ משני גזירי עצים 20 שהיו הכהנים מוסיפים למערכה בין הערביים 21 כדי לקיים מצות "ונתן עליה הכהן עצים" (שמכאן למדו שצריך להוסיף על המערכה הדולקת שני גזירי עצים לפני קרבן תמיד של בין הערביים).
20. נאמר (בויקרא ו, ה): "והאש על המזבח תוקד בו:. ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר". ודרשו חז"ל (לעיל לג א ועוד) שעל האש שבמערכה הגדולה הוסיפו שני גזירי עצים. כתב החזון איש (מנחות כג ו) שהמיוחד בשני גזירי העצים הללו שהכהן היה מסדר אותם אחרי שכבר הבעירו את האש על המערכה (ועיין במקדש דוד לב ד שדן אם הוספת שני גזירין היתה לפני ההבערה או אחריה). 21. פעמיים ביום הוסיפו שני גזירי עצים: בבקר לכבוד תמיד של שחר, ובין הערביים לכבוד התמיד של בין הערביים. חזון איש מנחות כג ו על פי הגמרא מנחות פט ב. (ולעיל כו ב הגמרא דורשת זאת מפסוקים). ופירש רש"י שכוונת הגמרא כאן לשני גזירי עצים של בין הערביים. ותמה הב"ח בהגהותיו מדוע רש"י לא הזכיר גם את שני גזירי עצים שבשחרית? שהרי גם הם חובה ! והרש"ש תירץ שלא נצרך להזכיר אותם, מפני שפשוט שכאשר עסקו בסידור המערכות בשחרית ודאי סידרו אז גם את הגזירין.
אבל, מכאן ואילך, לאחר שמת שמעון הצדיק, פעמים היה האש מתגבר, ופעמים אין מתגבר. ולא היו הכהנים נמנעין מלהביא עצים ולהוסיף למערכה במשך כל היום כולו כדי להגביר את האש.