פרשני:בבלי:סוכה יג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה יג א

חברותא

כיון  דאותם "שווצרי", סרי ריחייהו, ריחם רע, ואם יסכך בהם את סוכתו, שביק להו, ונפיק. יעזוב בעל הסוכה את סוכתו באמצע החג, וילך וישוב לביתו. ועל כן גזרו חכמים  227  שלא לסכך בהם לכתחילה.  228 

 227.  מוסיף המשנה ברורה: ואם היה ריחם רע כל כך שאין דעת האדם סובלתו, יש לומר דפסול מדאורייתא, דבעינן "תשבו כעין תדורו", ואין המקום ראוי לדיורין.   228.  וכתב הרמב"ם: אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר, או בדבר שריחו רע, כשרה. ויתירה מזו כתבו המגן אברהם (סימן תרכט ס"ק יד) וביכורי יעקב (שם ס"ק כה), שאם סיכך סוכתו בדבר שריחו רע, יכול הוא לשבת בסוכה זו לכתחילה, אף אם יכול לשוב ולסככה בסכך אחר. אבל מדברי הרא"ש שכתב, "אבל יצא ידי חובתו אם סיכך בהם", מבואר, שדוקא אם כבר ישב בסוכה זו וקיים מצותו, יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולשבת בסוכה אחרת. אבל אם טרם קיים מצוותו, ויכול לקיימה בסוכה אחרת, עליו לעשות כן לכתחילה. ועיין בכורי יעקב שם. אבל שיטת הריטב"א היא, שסכך זה פסול אפילו בדיעבד, ואפילו כבר ישב בסוכה זו לא יצא ידי חובתו. והוסיף הריטב"א, ד"שוויצרי" שריחן רע פסולים גם לדפנות, הואיל ומחמת ריחם הרע שביק להו ונפיק. אבל "היגי" פסולים רק לסיכוך, הואיל ונושרים העלין על ראשו ושולחנו, אבל בדפנות אין לחוש שמא יצא מן הסוכה מחמת נשירת העלין. וראה ילקוט מפרשים.
אמר רב חנן בר רבא: הני היזמי והיגי - מיני קוצים הם, מסככין בהו, לפי שאינם אוכל, ואינם מקבלים טומאה.
אביי אמר: בהיזמי מסככינן, אבל במין הנקרא היגי, לא מסככינן.
מאי טעמא? כיון דאותם "היגי", נתרי טרפייהו עליהן נושרים ומצערים אותו. ולפיכך יש לחוש שמא אם יסכך בהם את סוכתו, שביק לה ונפיק. יעזוב בעל הסוכה את סוכתו, וישוב לביתו. לכן גזרו חכמים, שלא לסכך בהם לכתחילה.
אמר רב גידל אמר רב: האי אפקותא דדיקלא, אותם דוקרנים היוצאים מן הדקל סמוך למקום חיבורו לקרקע, מסככין בהו, ואין בהם משום איסור סיכוך בחבילות.
דאף על גב דאגידי, מחוברים הם יחד בצידם התחתון, ועשויים כחבילה, מכל מקום כשרים הם, כי אגד בידי שמים לא שמיה אגד. ואינה קרויה חבילה אלא אם נקשרה בידי אדם.  229 

 229.  הקשו הראשונים: בגמרא כאן מבואר שאגד בידי שמים אינו חשוב אגד, ואילו לגבי הזאת מי פרה שצריך אגודת אזוב, שנינו במסכת פרה: "אזוב שיש בו שלושה קלחים, מפסגו (מחתכו) ואוגדו. פסגו ולא אגדו, אגדו ולא פסגו, לא פסגו ולא אגדו, כשר". ומבואר, שמעיקר הדין אגד בידי שמים שמיה אגד, ורק לכתחילה למצוה מן המובחר יש לחלקו ולאוגדו? ! וכתב הר"ן, דאכן מעיקר הדין אגד בידי שמים חשוב כאגד, אבל חבילי קש וחבילי עצים, הואיל והם פסולים רק מדרבנן משום גזירת אוצר, לא החמירו עליהם אלא באגד בידי אדם שהוא כעין אוצר, שיש לחוש שמא יעשה סוכתו באוצרו, ותהיה פסולה משום "תעשה ולא מן העשוי". אבל הריטב"א דחה תירוץ זה מדברי הגמרא להלן, שמדמה דין אגד בשנים לענין גזירת חבילין, לדין אגד בשנים באגודת אזוב, ומוכח שלא חילקו בין גזירת אוצר לדין אגודה דאורייתא. ועל כן כתב בשם רבו, שבאגודת אזוב לא צריך אגד בחוט, ודי בזה שאוגדו בידו בשעת ההזאה, ולפיכך אף על פי שאגד בידי שמים לא שמיה אגד, יצא ידי חובתו הואיל ואין אגד חוט מעכב. והוכיח את דבריו, מכך שאפילו פסגו ולא אגדו, שאין כאן לא אגד בידי שמים ולא אגד בידי אדם, גם יצא ידי חובתו, ומוכח שדי בכך שאוגדו בידו.
ואף על גב דהדר אגיד להו, שחזר הוא עצמו וקשר אותם מלמעלה כדי שלא יתפצלו לכאן ולכאן, אין הם נאסרים משום חבילה, כי איגד בחד, לא שמיה אגד. דבר יחידי אינו נחשב כאגודה אף אם כורך סביבו חבלים וקושרו, עד שיאגוד דבר אחר עמו. ולכן, "אפקותא דדקלא", הואיל ומחוברים הם זה לזה מצידם התחתון בידי שמים, הרי הם כדבר אחד,  230  ואינם נחשבים כאגודה אפילו קשרם מצידם העליון.

 230.  בשפת אמת הקשה: אם איגד בחד לאו שמיה אגד, מדוע צריך את הטעם דאגד בידי שמים לאו שמיה אגד, תיפוק ליה שמחוברים הם יחד, וכדבר אחד הם, ואגד בחד לאו שמיה אגד?! ותירץ, דהיינו הך, שאם אגד בידי שמים היה חשוב אגד, לא היה זה אגד בחד, שהרי כל ענף עומד לעצמו אלא שנתאגדו בידי שמים, ורק לאחר שנתחדש דאגד בידי שמים אינו אגד, ממילא רואין הכל כיחידה אחת, ואז גם אם יאגדנו מצידו השני אין זה אגד, כי איגד בחד לאו שמיה אגד.
אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הני דוקרי דקני, (כעין אפקותא דדקלא הוא, אלא זה בשל קנים וזה של דקלים), מסככין בהו, ואין בהם פסול חבילה.
ואף על גב דאגידי נינהו (אגודים הם מצידם התחתון), אגד בידי שמים לא שמיה אגד.
ואף על גב דהדר אגיד להו שחזר וקשרם מצידם העליון, איגד בחד לא שמיה אגד.
תניא נמי הכי: קנים ודוקרנין, מסככין בהן. ואם תפרש כפשוטו, ששתי הלכות לימדתנו הברייתא, והיינו, שמסככין גם בקנים וגם בעצים (דוקרנין זה מין עץ, כמו "יחפור בדקר, ויכסה", ביצה ב א), אם כן קשה, "קנים" שנקט התנא, פשיטא, ומדוע הוצרך התנא להשמיענו שמסככין בהם?
אלא על כרחך, אימא: קנים של דוקרנין, כלומר, "דוקרי דקני" - בחלק התחתון של הקנים סמוך לקרקע יוצאים דוקרנים קטנים המחוברים זה לזה, וקא משמע לן, שאין הם נידונים כחבילה, ולפיכך מסככין בהן.
ואמר עוד רב חסדא אמר רבינא בר שילא (מובא כאן אגב מימרתו הקודמת): הני מרריתא דאגמא, חזרת הגדילה ב"אגם", באחו, אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח למצות מרור.
ומקשה הגמרא: מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: "אזוב" שנאמר בתורה בכל מקום, הוא אזוב "סתם", ולא אזוב יון, ולא אזוב כוחלי (שם מקום  231 ), ולא אזוב מדברי, ולא אזוב רומי, ולא כל אזוב אחר שיש לו שם לווי, שאינו נקרא "אזוב" סתם, אלא יש לו שם לווי.

 231.  כתב מהרש"ל: הרמב"ם בסוף נגעים פירש שהוא שם מקום או מדינה, והערוך פירש שצבעו של אזוב זה הוא כחול.
וכמו כן לגבי מצות מרור נאמר בתורה, על "מרורים" יאכלוהו, ללא שם לווי, ואם כן, אין לקיים מצות מרור ב"מרריתא דאגמא", הואיל והיא נקראת בשם לווי, ולא "מרור" סתם.  232 

 232.  הקשה הגאון רבי עקיבא איגר: היאך מדמה הגמרא אזוב למרור, הרי אפשר שדוקא לגבי אזוב שהוא נזכר בתורה וכך הוא שמו, הקפידה תורה על אזוב סתם, ושלא יטול אזוב שיש לו שם לווי, אבל לגבי מרור, הרי כל הירקות שהוכשרו למצות מרור אין שמם מרור, כמבואר במשנה במסכת פסחים שיוצאים ידי חובת מרור בתמכא חרחבינא חזרת וכו', ואינם קרויים מרור רק מחמת מרירותם, ואם כן למה יגרע מרריתא דאגמא משאר מיני ירקות מרים?!
אמר אביי: כלל זה יהיה נקוט בידך: כל שנשתנה שמו ואינו "סתמי", אלא יש לו שם לווי, והיה זה כבר קודם מתן תורה, ובאתה תורה והקפידה עליו, שאמרה "מרורים" סתם, ומשמע בלא שם לווי, (בידוע) זהו  233  שיש לו שם לווי. כלומר, שם לווי שלו פוסלו למצות מרור, הואיל והזכירה התורה מרור סתם, ולא הזכירה גם אותו. אבל אם נשתנה שמו אחר מתן תורה, אם כן אין ראיה מכך שלא הזכירתו התורה בשמו, הרי הוא בכלל אותו מרור "סתם" שאמרה תורה.

 233.  נתבאר על פי הרש"ש.
והני "מרריתא דאגמא" לא נשתנה שמייהו קודם מתן תורה כלל.  234 

 234.  הקשה התפארת ישראל (פרה פרק יא משנה ז): במסכת שבת דף נו מובא, בשעה שנשא שלמה בת פרעה, בא גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי. ומוכח, שקודם לכן לא היתה רומי קיימת, ואם כן מדוע "איזוב רומי" פסול, הרי לא היה לו שם לווי זה קודם מתן תורה?! עוד הקשה: לתירוצו של רבא - "הני מרריתא סתמא שמייהו, והא דקרי ליה מרריתא דאגמא משום דמשתכח באגמא", הרי גם "אזוב יון ורומי" קרויין כך על שם מקום גידולן, ומדוע נפסלו לאגודת אזוב מחמת השם לווי שלהם?! ותירץ: דאזוב רומי ויון היו מיני אזוב שונים מאזוב סתם, ולכך ציינו את שמם על שם מקום גידולם, אבל מרריתא דאגמא, לחינם ציינו אותו על שם מקומו, ולא מחמת שהיה מין אחר, ולכן אפילו שלא היתה רומי קיימת קודם מתן תורה, מן הסתם היה לו כינוי אחר, שהרי מין אחר הוא ואינו אזוב סתם.
רבא אמר לישב באופן אחר: הני "מרריתא סתמא" שמייהו. כלומר, מרור זה אינו קרוי "מרריתא דאגמא", אלא מרריתא סתם. והאי דקרי להו "מרריתא דאגמא", אין זה אלא ציון מקום, משום דמשתכח באגמא, שמצויים הם באגם.
לעיל נתבאר, כי אם אגד דבר יחידי, אין זו "אגודה" לפוסלה לסכוך משום חבילה.
אמר רב חסדא: כמו כן לענין "אגודת אזוב", האמורה בתורה לענין הזאת "מי חטאת", (מים שמעורב בהם אפר פרה אדומה) שמים אותם על הטמא באמצעות אגודת אזוב, שהיא אגודה של כמה קלחי אזוב -
איגד בחד, אגד בד יחידי - לא שמיה אגד.
שלש בדים קשורים יחד - שמיה אגד.
שנים בדים קשורים - מחלוקת רבי יוסי ורבנן היא, האם נחשבים הם כחבילה ואגודה.  235 

 235.  ולמסקנת הגמרא, מחלוקתם היא האם צריך שלושה קלחים לעיכובא, או רק למצוה מן המובחר. והקשה הגאון רבי עקיבא איגר: מה הראיה מחכמים המכשירים אגודה זו בדיעבד, ששנים נחשבים כאגודה, הרי בדיעבד אגד כלל אינו מעכב באגודת אזוב, כמבואר במשנה במסכת פרה: "לא פסגן ולא אגדן כשר", ואפשר שמשום כך הכשירו חכמים בשנים אף ששנים אינם חשובים אגודה?! אכן הריטב"א כתב, דלדעת רבנן אמנם אין האגד מעכב, אבל מכל מקום צריך שיהיה ראוי לאגד, ועל כן נחלקו חכמים ורבי יוסי, כמה קלחים נחשבים אגודה. ועיין עוד שפת אמת, ובילקוט מפרשים.
דתנן (פרה יא ט): מצות אזוב להזאת מי פרה שאמרה תורה "ולקח אזוב, וטבל במים איש טהור, והזה על האוהל", נעשית בשלשה קלחים, שורשים של איזוב, ובהן שלשה גבעולין, גבעול לכל קלח. (והלכה זו נלמדת בגזירה שווה, ממה שאמרה תורה בפסח מצרים "ולקחתם אגודת אזוב", ואין אגודה פחות משלושה).
רבי יוסי אומר: מצות אזוב - שלשה גבעולין, ושיריו שנים. כלומר, אם נפל אחד מן שלשת גבעולי האגודה לאחר זמן, ונשארו שני גבעולים בלבד, הרי הם כשרים להזאה.
ו"גרדומיו", שייריו, כל שהוא. כשמזין בו פעמים הרבה, מתוך שגבעוליו רכים הרי הם משתברים. ואם נשאר באגודה אפילו כל שהוא, הרי זה כשר להזאה, ובלבד שישתייר מכל אחד מהם כלשהוא, שתהיה אגודתו קיימת.
קא סלקא דעתין, סברה הגמרא לפרש את דברי רב חסדא, שלשיטת רבי יוסי שנים קרויים אגד, ולרבנן רק שלושה קרויים אגד, וכך למד רב חסדא את המשנה:
מדאמר רב יוסי "שיריו" שנים, ודאי אף תחילתו נמי כשר בדיעבד בשנים. לפי ש"אגודה" דיה בשנים. והאי דקתני "שלשה", אינו אלא לכתחילה, למצוה בעלמא.
ומדרבי יוסי אומר שצריך "שלשה" למצוה, הרי שלרבנן "שלשה" שאמרו הוא לעכב, דסברי שאין אגודה פחות משלושה. שאם לא כן, אלא אף הם לא הצריכו שלושה אלא למצוה, מה בא רבי יוסי לחלוק עליהם? נמצא איפוא, שאגד בשנים, מחלוקת רבי יוסי ורבנן היא.  236 

 236.  מבואר מדברי הגמרא, שאפילו אם לכתחילה צריך שלושה קלחים באגודה, והיינו שעיקר דין אגודה הוא בשלושה, אין אנו אומרים שלא תפסל הסוכה אלא בחבילה גמורה, דהיינו שלושה, אלא אף חבילה של שנים פוסלת את הסוכה, שהרי אף לדעת חכמים עיקר דין אגודה בשלושה, ורק בדיעבד די בשנים.
ומקשה הגמרא על הבנה זו בדברי רב חסדא: וכי הכשיר רבי יוסי אף אם אגד מתחילה רק שני גבעולים?
והתניא: רבי יוסי אומר, אזוב שהיה תחילתו שנים, שני גבעולין, ושיריו אחד, שנשר ממנו אחד, הרי הוא פסול. ואינו כשר, עד שיהא תחילתו שלשה - שאין תחילתו כשר אלא בשלושה כי בפחות מכך לאו אגודה היא, ואין שיריו כשרים אלא בשנים, אבל אם לא נשתייר אלא אחד פסולה.
הרי שאינו כשר עד שיאגוד מתחילה שלושה, ובפחות מכך אין זו אגודה, ולא הכשיר רבי יוסי רק אם היו מתחילה שלושה, ונשארו בו שנים, ואיך אמר רב חסדא כי לרבי יוסי אף שנים נחשבים אגד?!
ומתרצת הגמרא: איפוך הבנתנו בדברי רב חסדא, וכך אמר רב חסדא: לרבי יוסי אמרו שלשה לעכב, ואין האגודה כשרה אם לא אגד מתחילה שלושה גבעולין, ואילו לרבנן: שלשה שאמרו הוא רק לכתחילה, למצוה.  237 

 237.  כתב הרמב"ם: "מצות אזוב שלושה קלחים, וכל קלח וקלח גבעול אחד. נמצאו ג' גבעולין. ושייריו שנים. או אם לקח ב' בתחילה ואגדן, כשר. נתפרדו הגבעולין ונשארו העלין, אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא, כשר, ששיירי האזוב בכל שהוא". וצריך עיון, הרי מסקנת הגמרא היא, שלחכמים גם כשהיתה תחילתה בשני קלחים, האגודה כשרה בדיעבד, ושייריו כשרים אפילו באחד. והרמב"ם פסק כחכמים, המכשירים כשהיתה תחילת אגודתו בשנים, ומאידך פסק, ששייריו כשרים בשנים דוקא, ואם נשתייר אחד פסול?! ועיין ילקוט מפרשים.
ולמד זאת רב חסדא, מזה שלא הכשיר רבי יוסי אלא בשהיו שייריו שנים, הרי שבתחילת איגודו צריך שיהיו בו שלושה, וזה מעכב בקיום המצוה.
ומוסיפה הגמרא ומדייקת דבריה מן הברייתא:
והתניא (בניחותא): אגודת אזוב שתחילתו שנים, הרי היא כשרה, ושיריו אחד, אף הוא כשר. ואינו פסול, עד שיהא תחילתו ושיריו אחד.
ועל כרחנו, שיטת חכמים היא. שהרי לרבי יוסי צריך שיהיו שלושה בשעת האגידה. הרי למדנו, כי לדעת חכמים, אף תחילת איגודו כשר בדיעבד בשנים, ולא אמרו דין שלושה אלא למצוה גרידא.
וסברה הגמרא לפרש, כי מה שאמרו בברייתא "ואינו פסול עד שיהא תחילתו ושיריו אחד", שני דינים נאמרו כאן:
א. אם היה תחילת איגודו אחד, הרי הוא פסול, ואינו נחשב אגודה.
ב. אף אם היה תחילתו שנים או שלושה, ושייריו אחד, הרי הוא פסול, לפי שעתה אינו אגודה.
ולפיכך מקשה הגמרא: האם מברייתא זו דייקת כדבריך, שכאשר היו שיריו אחד, פסול!?
הא אמרת בברייתא זו עצמה, "שיריו אחד, כש ר"?!

דרשני המקוצר