פרשני:בבלי:סוכה כו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה כו ב

חברותא

וחכמים אומרים: ישן אדם בתפילין שינת עראי, אבל לא שינת קבע.
כלומר: ביום ישן אדם שינת עראי, כי אין לחוש שמא ימלך ויישן שינת קבע, אבל בלילה אין ישנין אפילו שינת עראי, הואיל ויש לחוש שמא ימלך ויישן שינת קבע (תוספות עפ"י מהרש"ל)  1 xxx

 1.  והריטב"א מפרש מחלוקת רבי יעקב וחכמים, שלרבי יעקב מותר לישן בתפילין אפילו שינת קבע, ואילו לחכמים אסור לישון בהם שינת קבע, שמא יפיח ושמא יראה קרי.
וכמה שינת עראי: כדי הילוך מאה אמה.
אמר רב: אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס משום ביטול תורה.
וכמה שינת הסוס? כדי שיעור שיתין נשמי (ששים נשימות).  2 

 2.  בשולחן ערוך או"ח סימן ד מבואר, שדוד לא היה יושן כלל שיעור שתין נשמי בבת אחת, כדי שלא יטעום טעם מיתה. וכתב בביאור הלכה שם: רבו בו הדיעות בשיעור זה, יש אומרים שהוא שלש שעות, וראיה, מהא דהאר"י ז"ל היה ישן בשבת שתים ושלש שעות; ויש דוחין, דשאני תלמיד חכם בשבת דמצוה לענג השבת, ועוד אינו מוכרח כלל, דשמא היה ניעור כמה כמה פעמים בתוך שינתו ולא היה ישן שתין נשמי בבת אחת; ויש אומרים דהוא יותר מחצי שעה; ויש אומרים שהוא שיעור מעט יותר משלשה מינוט.
אמר אביי: שנתיה דמר (שינתו של רבה בר נחמני) ביום - כדרב.
ממנו למד אביי מידת שינתו, שהיה ישן רב ביום כשיעור זה.
ושינתו דרב - כדרבי, רב למדה מרבינו הקדוש, שגדל רב אצלו, והיה ישן רבי ביום כשיעור זה.
ושינתו דרבי - כשינתו דדוד. כך קיבל רבי מאבותיו שזו היתה שינת דוד מלך ישראל.  3 

 3.  בשולחן ערוך (ד טז) כתב: דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נישמין כדי שלא יטעום טעם מיתה; ומבואר שסובר: שזו היתה שינתו של דוד אפילו בלילה. והרמ"א כתב שם, דמסוגייתנו משמע שרק ביום היה נזהר כן. וכתב המגן אברהם, שבסוגייתנו לא נמצא כן אלא על האמוראים, אבל דוד המלך עצמו אפילו ביום היה נזהר, וכמבואר בברכות ג ב.
ודדוד - כדסוסיא (כשינת הסוס).
ודסוסיא - שיתין נשמי.
אביי הוה נאים ביום (רש"י) כדמעייל מפומבדיתא לבי כובי (ישן היה ביום כשיעור מהלך מפומבדיתא לבי כובי) שהוא ששה פרסאות (רש"י).  4 

 4.  לשון רש"י: דמפרש במקום אחר דהוו שיתא פ רסי. והאחרונים תמהו על זה שלא נמצא כן, ואדרבא משמע שהיה קרוב יותר?! עוד יש להעיר, שאם כן היה יושן אביי ביום מהלך עשרים וארבעה מילין שהם יותר משבע שעות לפי חשבון המועט של חי דקות למיל, ותורתו מה תהא עליה?! וראה אוצר מפרשי התלמוד.
קרי עליה רב יוסף את הפסוק: "עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך".
תנו רבנן: הנכנס לישן שינת עראי ביום, רצה חולץ את תפיליו, רצה מניח. לפי שביום אין דרכו של אדם לשמש מיטתו ולא לישון שינת קבע.
ואילו בלילה הרי זה חולץ תפיליו אפילו לשינת עראי, ואינו מניח שמא ימלך ויישן שינת קבע, דברי רבי נתן.
רבי יוסי אומר: הילדים (בחורים) לעולם, ואפילו ביום ולשינת עראי - חולצין ואינן מניחין, מפני שרגילין בטומאה.
והשתא סלקא דעתין לפרש, שהרהור מצוי בהן ושמא יראו קרי.
ומקשינן: האם לימא דקסבר רבי יוסי: בעל קרי אסור להניח תפילין?! שאם אמנם כן היא שיטתו של רבי יוסי, יש לנו לפסוק הלכה כמותו, דקיימא לן: רבי יוסי נימוקו עמו.  5  אמר פירש אביי דברי רבי יוסי: בילדים ונשותיהן עמהן עסקינן, שמא יבואו לידי הרגל דבר לשמש כשהתפילין בראשן. והא ודאי אסור לבזותן לנהוג בהן קלות ראש.

 5.  כתב הריטב"א: מדלא דחי ליה דלעולם מותר בתפילין לאחר שראה קרי, אבל בעודו רואה קרי אסור, שמעינן, דמאן דאמר בעל קרי מותר להניח תפילין, אפילו בעודו רואה קרי קאמר. ומיהו רבי יעקב דלעיל דסבר דכשהוא בעל קרי צריך להסיר תפיליו, סובר בודאי דעל כל פנים בשעה שהוא רואה קרי אסור בתפילין, ולפיכך צריך להסיר תפיליו; וראה שם בריטב"א ובמה שכתב הערוך לנר בדבריו, ובהערות על הריטב"א הנדמ"ח.
תנו רבנן: שכח ושימש מטתו בתפילין, אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה, עד שיטול ידיו, ואז יטלם לתפילין מפני שהידים עסקניות הן, ושמא נגעו במקום הטינופת.  6 

 6.  והני מילי כששימש מיטתו, אבל אם ראה קרי לבד, בזה לא חיישינן כל כך שמא נגעו במקום הטינופת, ולכך הקילו לעיל לאחוז ברצועה ולהסירה, כדי לא להשהות התפילין על עצמו בעוד שהוא מטונף בהקרי, משנה ברורה.
מתניתין:
מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי בחג הסוכות לטעום את התבשיל, ששיעור מועט הוא ואינו חייב בסוכה (ר"ן), ולרבן גמליאל הביאו שני כותבות  7  ודלי של מים, שאינו חשוב (ר"ן).

 7.  החידוש במשנתנו הוא, שאף על פי שכל אלו חשובין אכילת עראי, מכל מקום החמירו על עצמם לאוכלם בסוכה, וכדמפרש בגמרא. ובענין שתי כותבות דחשבינן לה אכילת עראי, יש לפרשו בשני אופנים: האחד: מפני שהוא פחות מהשיעור, דשיעור אכילת עראי היא עד כביצה ושתי כותבות הם פחות מכביצה. השני: שהכותבות הואיל ופירות הן, לעולם חשוב אכילת עראי ואפילו אוכל מהם הרבה. ונחלקו בו הראשונים, ראה רמב"ן במלחמות ובדברי הר"ן; ויסוד דבריהם בסוגיית הגמרא ביומא עט, ראה שם.
ואף על פי כן אמרו: העלום לסוכה! שלא רצו לאכול ולשתות שום דבר חוץ לסוכה.
וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל (מאכל) פחות מכביצה, נטלו במפה. כלומר: לא נטל ידיו, אלא כרך ידיו במפה משום נקיות (רש"י).  8 

 8.  כתב הר"ן על פירוש רש"י: ולא היה צריך לפרש האי דנטלו במפה משום נקיות, דרבי צדוק כהן היה והיה אוכל על טהרת תרומה, וידים שניות הן ופוסלות את התרומה, שזו אחת מי"ח דבר, ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה.
ואכלו חוץ לסוכה היות ואכילת עראי היא.
ולא בירך אחריו ברכת המזון, דסבר כרבי יהודה, שאינו חייב בברכת המזון אלא על אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה, וכדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת".  9 

 9.  כתב רש"י: אבל לפניו בכל שהוא בעי ברכה, שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.
גמרא:
שנינו במשנה לעיל: אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, ושנינו כאן: מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ואמרו העלום לסוכה.
ותמהינן: הרי נמצא מעשה ששנינו במשנה, בא לסתור את תחילת דברי המשנה. שהרי לא אכלו תנאים אלו אפילו אכילת עראי חוץ לסוכה, וכי אטו דרך המדברים להביא אחר דבריהם מעשה הסותר דבריהם?!
ומשנינן: חסורי מחסרא והכי קתני: אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, אבל אם בא להחמיר על עצמו הרי זה מחמיר, ולית ביה משום יוהרא (אין בו משום גאוה).  10  ומעשה נמי, והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים  ואמרו: העלום לסוכה.

 10.  לשון הר"ן: אם רצה להחמיר על עצמו רשאי, כלומר: דלא חשיב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט, (ונראה, שאינו גורס בגמרא: ולית ביה משום יוהרא) ; ובתר הכי קתני: ומעשה ברבי צדוק שלא החמיר על עצמו, לומר, שאם רצה תלמיד חכם שלא להחמיר על עצמו בכך, רשאי, ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצוות.

דרשני המקוצר