פרשני:בבלי:סוכה מח ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומנוקבין היו שני הספלים כמין שני חוטמין דקין.
שהיה בקצה כל אחד משני הספלים מעין חוטם, ובחוטם היה נקב, וממנו היה מקלח הזרם, של המים או היין, מן הספל אל גגו של המזבח.
ומשם היה נשפך אל נקב שבגג המזבח, היורד לשיתין של המזבח, שהיו "עמוקים וחלולין מאד" (לשון רש"י).
וכיון שהמים זורמים דרך נקב במהירות, ואילו יין זורם באיטיות, עשו בשני הספלים שני נקבים בעלי רוחב שונה.
נקב אחד, של הספל המיועד לניסוך היין, היה נקב מעובה, ונקב אחד, של הספל המיועד לניסוך המים, היה דק.
זאת, כדי שיהו הנסכים שניהם, של היין ושל המים - כלין בבת אחת.
שני הספלים היו נתונים בסמוך לקרן הדרומית מערבית, סמוכים זה לזה.
הספל שהיה בצד מערבו של מזבח היה הספל של ניסוך המים.
והספל השני, שהיה סמוך לו, כלפי מזרחו של מזבח היה הספל של ניסוך היין.
ואם עירה ניסוך של מים לתוך ספל של יין, וכן אם עירה ניסוך של יין לתוך הספל של מים - יצא ידי חובת ניסוך.
רבי יהודה חולק על תנא קמא בשני דברים, והיה אומר: לא בצלוחית של שלשה לוגים מים היה מנסך, ולא רק בשבעת ימי חג הסוכות היה מנסך. אלא:
בלוג אחד של מים בלבד היה מנסך.
וכל שמונה הימים היה מנסך.
ג. ולמנסך, אומר לו הממונה: הגבה ידך, כדי שיראו הכל את ניסוך המים, ולא יחשדוך שאתה מן הצדוקים, שאינם מודים בניסוך המים.
לפי שפעם אחד נסך צדוקי אחד את המים על גבי רגליו, ולא נסכו לספל, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. ד. כמעשהו של שאיבת המים בחול - כך מעשהו בשבת. אלא, שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב, שאינה מקודשת, מן השילוח, ומניחה בלשכה.
אם נשפכה צלוחית המים בשבת, או נתגלתה, הוסר כסויה, ואינו יכול לנסך את המים, כפי שיתבאר בהמשך - היה ממלא את הצלוחית במים מן הכיור, ומנסך אותם.
לפי שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח, ויבואר הטעם בגמרא.
גמרא:
והוינן בה: מנא הני מילי שתוקעים ומריעים בשעת שאיבת המים?
אמר רב עינא: דאמר קרא (ישעיהו יב) "ושאבתם מים בששון". ובתקיעות יש שמחה.
הנהו תרי מיני, מעשה בשני מינים, חד שמיה "ששון" וחד שמיה "שמחה", שהתווכחו ביניהם.
אמר ליה ששון לשמחה: אנא, עדיפנא מינך, דכתיב בי (ישעיהו לה) "ששון ושמחה ישיגו". הרי שהקדים הכתוב ששון לשמחה משום חשיבותו של ששון.
אמר ליה שמחה לששון: אנא, עדיפנא מינך, דכתיב (אסתר ח) "שמחה וששון ליהודים". וכאן הקדים הכתוב שמחה לפני ששון.
אמר ליה ששון לשמחה: חד יומא שבקוך יפקיעו אותך מכבודך, ושויוך פרוונקא, ומן השמים יעשוך רץ, לרוץ להראות את הדרכים. דכתיב (ישעיהו נה) "כי בשמחה - תצאו".
אמר ליה שמחה לששון: חד יומא שבקוך, ומלו וימלאו בך מיא. דכתיב "ושאבתם מים בששון ".
אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו: עתידיתו עתידים אתם דתמלו שתמלאו לי מים לעלמא דאתי, לעולם הבא. דכתיב "ושאבתם מים בששון".
אמר ליה: אי הוה כתיב "ושאבתם מים לששון" - היה הדבר כדקאמרת.
אבל השתא דכתיב "בששון", משמעות הכתוב היא: משכיה עורו דההוא גברא - משוינן ליה גודא, נעשה אותו לנוד מים, ומלינן ביה מיא.
שנינו במשנה: עלה בכבש ופנה לשמאלו.
תנו רבנן: כל העולים למזבח עולין דרך ימין, שפונים ימינה בעלותם על המזבח, היות ומצוה על העולה למזבח לפנות תחילה לצד מזרח. וכיון שהכבש הוא בצד הדרומי של המזבח, נמצא שהעולה עליו ומגיע למעלה, וצריך לפנות מזרחה - צריך לפנות לצד ימין.
והפניה לצד מזרח נלמדת מהכתוב ביחזקאל (מג) "ומעלותו - פנות קדים".
ומקיפין אותו מסביב, ויורדין דרך שמאל.
ואין לחזור לאחוריו ולירד מצד ימין, כיון שיש דין נוסף, ש"כל פניות שאתה פונה - לא יהיו אלא דרך ימין". ואם הוא חוזר על עקביו אחורה אל הכבש, נמצא שצדו השמאלי של גופו פונה אל המזבח. ולכן, עליו להמשיך ולהקיף את המזבח, כאשר צדו הימני של גופו מופנה אל המזבח, ובהגיעו אל מקום הכבש, עליו לפנות מהמזבח שמאלה, אל הכבש, ולרדת מהמזבח.
חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו, שבהם עולין דרך שמאל, וחוזרין על העקב, ואלו הן:
ניסוך המים, וניסוך היין, ועולת העוף (שמקומה הרגיל הוא בצדו הדרומי מזרחי של המזבח), כשרבתה עולת העוף במזרח, ולא היה שם די מקום עבור הקטרתה, שאז מקטירים אותה בקרן המערבית דרומית.
שנינו במשנה: אלא שהיו משחירין.
והוינן בה: בשלמא ספל דיין משחיר.
אבל ספל דמיא - אמאי משחיר?
ומשנינן: כיון דאמר מר: עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים - יצא, הרי גם של מים אתי לאשחורי, שיבוא להשחיר אם טעה וניסך בו יין.
שנינו במשנה: ומנוקבים כמין שני חוטמין.
והוינן בה: לימא יתין רבי יהודה היא, ולא רבנן.
דתנן, רבי יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמונה. ואילו נסך היין היה שלשה לוגים, ולדברי רבי יהודה שפיר היו עושים את הנקב של היין גדול פי שלוש מנקב המים, כדי שיצאו המים והיין בזמן שוה.
דאי רבנן - הרי המים והיין כי הדדי נינהו, שוים הם בשיעורם, ולא היה לחלק ביניהם בגודל הנקב שבספלים.
ומשנינן: אפילו תימא משנתנו רבנן היא, שפיר יש לחלק ביניהם. כי חמרא היין הוא סמיך, ואילו מיא קליש, ויוצאים המים מהר יותר, ולכן הוצרכו לצמצם את נקב המים.
ומוכיחה הגמרא: הכי נמי מסתברא, שמשנתנו אליבא דרבנן היא.
דאי רבי יהודה - הרי מצינו בברייתא שלדעת רבי יהודה החילוק בין הנקבים - "רחב" ו"קצר" אית ליה.
והיינו, שמצינו בדברי רבי יהודה שהוא מגדיר את החילוק בין הנקבים בלשון של נקב קצר ונקב צר.
וההבדל היחסי בין נקב צר לנקב רחב הוא יותר גדול מההבדל היחסי שבין נקב צר לנקב מעובה.
דתניא, רבי יהודה אומר: שני קשוואות היו שם, אחד של מים ואחד של יין. של יין פיה רחב, של מים פיה קצר, כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת.
ומסקינן: שמע מינה.
שנינו במשנה: מערבו של מים.
תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.
ואותו היום נפגמה קרן המזבח, מאבנים שזרקו על הצדוקי, והביאו בול (מלוא אגרוף) של מלח, וסתמוהו.
ומה שעשו זאת, הוא לא מפני שהוכשר בכך המזבח לעבודה, כי אין בול המלח נחשב כחלק מן המזבח, ונשאר המזבח פגום לעבודה, כדין מזבח חסר. אלא מפני כבודו של מזבח, שלא יראה מזבח פגום.