פרשני:בבלי:כתובות עו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות עו א

חברותא

מכל מקום הוי  "חדא במקום תרתי", (חזקה אחת במקום שתי חזקות), וחדא במקום תרתי לא אמרינן  148 .

 148.  ויש להקשות - הרי גם לבעל יש שתי חזקות: חדא - כאן נמצאו וכאן היו. וחדא - אין אדם מתפייס במומין? וכתבו התוספות - שחזקות האב עדיפות מחזקות הבעל, ואף על פי שכאשר יש לאב רק חזקת הגוף ולבעל רק "כאן נמצאו", עדיף "כאן נמצאו" מחזקת הגוף, וכן אם יש לאב רק "חזקה אין אדם שותה בכוס" ולבעל "חזקת אין אדם מתפייס במומין", עדיף חזקת הבעל מחזקת האב, היינו משום שמצטרפת אליהם חזקת ממון. ולחד מנייהו יש לה כח לסייע, ולא לשתיהן. ועוד יש לומר - שעדיפי חזקות האב מחזקות הבעל, כיון שחזקות האב - אפילו אם רק אחת מהן אמת, יש לה כתובה. אך חזקות הבעל - אם אחת מהן שקר מפסיד הבעל. ולכן עדיפי חזקות האב מחזקות הבעל.
אך אם הביא ראיה שהיו בה מומין עד שלא תתארס, אין מוציאין ממנו ממון.
אף על פי שיש "חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, והאי ראה וניפייס הוא", כיון ש"העמד הגוף על חזקתו" לא איכא למימר, שהרי הוכיח שנולדו בה מומין כבר קודם לכן.
מאי איכא, חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו והאי ראה וניפייס הוא,
אדרבה, יש כנגדה - "חזקה אין אדם מיפייס במומין".
ובמקרה שיש חזקה אחת כנגד חזקה אחרת, אמרינן - "העמד ממון על חזקתו".
ומביאה הגמרא תירוץ נוסף ליישב את המשנה:
רב אשי אמר: לעולם כל המשנה כרבן גמליאל, שחזקת הגוף עדיפא להוציא ממון.
ואם כן קשה מדוע ברישא על האב להביא ראיה, הלא חזקת הגוף מסייעתו?
אלא - רישא, על האב להביא ראיה, כיון שהאשה עדיין לא נכנסה לרשות הבעל, והרי היא ברשות אביה, אם כן תביעתה היא - "מנה לאבא בידך" (חייב אתה מנה לאבי), ואפילו שחזקת גופה מסייעת לה, מכל מקום אין חזקת גוף הבת מועילה לאב. וכלפי האב אין זו חזקת הגוף, אלא חזקה רגילה.
ובזה מודה רבן גמליאל שחזקה רגילה שאין בה את העדיפות של חזקת הגוף, אינה יכולה להוציא ממון.
ומאידך בסיפא, שכבר נכנסה לרשות הבעל ויצאה מרשות אביה, וכעת תובעת - "מנה לי בידך", אזי מועילה חזקת הגוף שלה להוציא מהבעל ממון  149 .

 149.  כך פירש רש"י. אך יש מהראשונים שפרשו - שכל מה שאמר רבן גמליאל שחזקת הגוף עדיפא להוציא ממון לא נאמר אלא במקום שמצטרפת לזה טענת ברי. וכאן מדובר שהאב עצמו טוען שמא, ורק הבת טוענת בשבילו ברי. ולכן טענת הברי של הבת אינה יכולה להועיל לאב, ועליו להביא ראיה. אך בסיפא - שהבת טוענת ברי בשביל עצמה, מועילה טענת הברי שלה כדי להוציא ממון בצירוף עם חזקת הגוף.
איתיביה (הקשה) רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי:
הלא שנינו בתוספתא - "מודה רבי מאיר, היינו רבי מאיר הנזכר במשנה, שאמר: "נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה", מודה במומין הראויין לבא עמה מבית אביה, שעל האב להביא ראיה".
והבין רב אחא, שמדובר במומין שמסתבר שהגיעו מבית האב, אך אין הכרח שנולדו שם. ובכל זאת על האב להביא ראיה אפילו שכבר נכנסה לרשות הבעל וחזקת הגוף מסייעת לדבריה,
ואמאי, הרי התם - "מנה לי בידך" הוא?
ומשנינן - הכא במאי עסקינן במקרה שהיתה לה אצבע יתירת. שודאי נולדה ברשות האב, ובכהאי גונא בודאי שאין חזקת הגוף מועילה.
ומקשינן - אם מדובר ביתירת, מאי ראיה מייתי? דהיינו - מה תועיל לאב ראיה, הלא ודאי שנולדה האצבע ברשותו?
ומשנינן - שיביא האב ראיה דראה הבעל את המום קודם הנישואין וניפייס הוא.
אמר רב יהודה, אמר שמואל: המחליף  150  פרה בחמור, ולא היה החמור בפנינו בשעת הקנין, ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור.

 150.  דין קנין חליפין בקצרה: אדם הרוצה להחליף חפץ עם רעהו, ומשך אחד מהצדדים את החפץ בו חפץ, מיד נקנה החפץ השני לחברו בכל מקום שהוא, ואם מת, הפסיד הקונה.
ומספקא לן - האם מת החמור קודם משיכת הפרה, ונמצא המקח בטל. וההפסד מוטל על בעל החמור.
או שמא מת אחר משיכת הפרה, ואז כבר זכה בו בעל הפרה וההפסד מוטל עליו.
ופסק שמואל: על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה  151 .

 151.  וצריך לבאר, מהי סברת שמואל, הרי חזקת הגוף של החמור מסייעת לבעל החמור לומר שמת אחר הקנין, וכמו כן חזקת הממון שתפוס כעת בפרה, מסייעתו. ומדוע מוטלת עליו חובת הראיה? רש"י פירש - שהבנת שמואל כדעת רבי יהושע, שחזקת הממון עדיפה מחזקת הגוף. וסבר שמואל, שבעל החמור אינו נחשב מוחזק בפרה, כיון שיש ספק על עצם הגעת הפרה לידיו. ולכן מעמידים את הפרה בחזקת המרא קמא, ועל בעל החמור הראיה. אך התוספות כתבו, שסבר שמואל כדעת רב אשי הנזכר לעיל, שחזקת הבת אינה מועילה לאב, וכמו"כ חזקת החמור אינה מועילה לבעל החמור. וכן אינו נחשב מוחזק בפרה, כיון שאינו יודע בעצמו האם הפרה שלו. ותפיסה בלא טענת ברי אינה מועילה. ולכן חובת הראיה מוטלת על בעל החמור.
ותנא תונא "כלה". כלומר, וראייתו מהתנא של משנתינו ששנה את ענין מקח טעות במומי כלה.
והוינן בה: הי כלה? מאיזה חלק במשנה הביא שמואל ראיה לדינו?

דרשני המקוצר