פרשני:בבלי:כתובות קט ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
דתני רבי חייא: אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו אבל הדיינין חותמים על אישור חתימות העדים אע"פ שלא קראוהו לשטר עצמו.
שנינו במשנה: עשאה המוחזק בשדה סימן לשדה אחר, וחתם המערער על השטר, שוב אינו יכול לערער.
אמר אביי: לא שנו שאיבד המערער את זכותו אלא בעשאה המוחזק סימן לאדם אחר, לפי שלא היה למערער לחתום על שטר שכזה. ואם חתם הודה שהיא שייכת למוחזק בה.
אבל אם עשאה המוחזק לשדה שהוא מערער עליה סימן לעצמו, למערער, וכגון שמכר המוחזק למערער שדה אחרת, ואת גבולה הוא תחם בשדה שהמערער טוען שהיא שלו (וכתב המוחזק שהיא שייכת לו) - לא איבד את זכותו, כשלא מיחה על האמור בשטר.
משום דאמר המערער: אי דלא עבדי ליה הכי, אם לא אסכים לקבל שטר זה אלא אמחה על כך שכתב בה המוחזק ששדי היא שדה שלו, ובה הוא תחם את השדה שהוא מוכר לי, לא הוה מזבין לה ניהלי.
מאי אית לך למימר? מה יש לך לטעון נגדי, דאיבעי לי למימסר מודעא של מחאה בשקט בפני שני עדים שאיני מסכים לאמור בשטר ביחס לשדה שאני מערער עליה
אין זו טענה נגדי, היות וחברך - חברא אית ליה, וחברא דחברך - חברא אית ליה, ועתידה מחאתי להתגלות, ושוב לא ימכור לי את השדה שלו.
ההוא מקרה דעשאה המוחזק את שדהו של המערער סימן לאחר.
ולאחר מכן ערער העד החותם על השטר שהשדה ההיא שייכת לו, ושכיב, ומת, ואוקים אפוטרופא, והעמידו אפוטרופוס על נכסי המערער שמת.
אתא אפוטרופוס לקמיה דאביי, לערער על השדה כדי להעמידה ברשות היורשים.
אמר ליה אביי: אם עשאה המוחזק סימן לאחר - איבד המערער שחתם על השטר הזה כעד את זכותו.
אמר האפוטרופוס: אי הוה אבוהון דיתמי קיים, הוה טעין ואמר, רק על תלם אחד שבקצה עשיתי לך, כלומר, הודיתי לך בחתימתי על השטר רק על תלם אחד בקצה שדי (שאני מערער עליה), והסכמתי שהתלם הזה שבקצה שדי יהא סימן לתחום השדה הנמכרת על ידך! שהרי לצורך התיחום די בתלם אחד הסמוך לשדה הנמכרת בשטר הזה.
אמר ליה אביי: שפיר קאמרת! דאמר רבי יוחנן: אם טען ואמר המערער שחתם על השטר (שבו שדהו מסומנת על ידי המחזיק בה כשדה של המחזיק, והיא סימן לשדה הנמכרת): תלם אחד בלבד עשיתי לך כסימן לתחום השדה הנמכרת, ולא ויתרתי על זכותי בשאר השדה, הרי הוא נאמן.
ואם כן, לאחר שתצליח בערעורך, ותוציא את השדה של המת מהמוחזק שגזל אותה, זיל, הב ליה למוחזק שהוצאת ממנו מיהת,, לפחות תלם אחד, שהודה בו המת שהוא שייך למוחזק, אחר שחתם בשטר שהתלם הזה שייך לו והוא הסימן לשדה האחרת הנמכרת בשטר.
הוה עלה ריכבא דדיקלי, היה על התלם הזה שורה של דקלים רכובים זה על זה.
אמר ליה האפוטרופוס לאביי: אי הוה אבוהון דיתמי היה קיים, הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתי ממנו את התלם הזה לאחר שהודיתי לו שהוא שלו, והיה נאמן על כך (עיין בתוס', מדוע יהיה נאמן על כך)!
אמר ליה אביי: שפיר קאמרת. דאמר רבי יוחנן: אם טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו - נאמן.
אמר אביי: האי מאן דמוקים אפוטרופא, נוקים כי האי אפוטרופא, דידע לאפוכי בזכותא דיתמי.
מתניתין:
מי שהלך למדינת הים, ואבדה הדרך שהיתה מובילה אל שדהו בתוך השדות שסביב שדהו.
אדמון אומר: יש לו זכות לקבל חזרה לידו דרך לשדהו.
אלא שלא יטול דרך מרובה, אלא ילך לו בדרך הקצרה ביותר המובילה אל שדהו.
וחכמים אומרים: איבד הלה את זכותו לדרך אל שדהו, ולכן: יקנה לו משכניו דרך במאה מנה (דהיינו, אפילו במחיר יקר ומוגזם), או יפרח באויר.
גמרא:
והניחה עתה הגמרא שהשדות מסביב שדהו היו שייכות כולן לשכן אחד. ולכן תמהה הגמרא:
מאי טעמא דרבנן? והרי שפיר קאמר אדמון, שיכול לתבוע לו דרך בשדהו, לפי שודאי היה לו שם דרך בתוך שדותיו של זה.
אמר רב יהודה אמר רב: משנתנו מדברת בכגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מארבע רוחותיה.
ותמהה הגמרא: אי הכי, מאי טעמא דאדמון האומר ילך בדרך קצרה? וכי מנין לו שדרך שדהו עוברת בתוך שדהו של השכן הזה?
אמר רבא: בארבעה שכנים דאתו מכח ארבעה, שקנו שדותיהם מארבעה אנשים, והרי הם באים כל אחד מכח אדם נפרד שקנו ממנו.
וכמו כן ארבעה שכנים נפרדים דאתו אפילו מכח מוכר אחד -
כולי עלמא לא פליגי, דכל אחד מהם מצי מדחי ליה.
כי פליגי - בשכן אחד דאתי מכח ארבעה, שקנה את ארבעת השדות מארבעה אנשים.
אדמון סבר: מכל מקום, ממה נפשך, דרכא אית לי גבך, שהרי אתה בלבד מחזיק בדרך שלי.
ורבנן סברי שיכול הלה לטעון: איבדת את דרכך בשדה.
ולכן, אי שתקת - שתקת. ומוכן אני למכור לך דרך לשדך בזול.
ואי לא - מהדרנא בידי להחזיר את ארבעת השטרא למרייהו, כל שדה למוכר שלה, ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו. ולא תוכל לטעון כלפיהם שהדרך לשדך נמצאת ביניהם.
ונמצא שאבדת דרכך, ואני בא מכח ארבעתם, וכל אחד כשלעצמו יכול היה לדחות אותך. ואני, את זכותו של כל אחד ממוכרי השדות קניתי ממנו.
ההוא דאמר להו צואה ליורשיו בשעת מיתתו: דיקלא עץ דקל אחד יהיה לברת, לבתי.
אזול יתמי, פלוג לנכסי, ולא יהבו לה דיקלא לפי שכל אחד היה מדחה אותה אל אחיו, שתטול את הדקל בשדהו.
סבר רב יוסף למימר: היינו מתניתין, שסוברים חכמים שכל אחד מארבעת השכנים יכול לדחות אותו אצל האחרים.
אמר ליה אביי: מי דמי דין משנתנו לצואת ירושה?
התם, באבדה לו דרך שדהו, כל חד וחד מהשכנים מצי מדחי ליה אל השכן האחר.
אבל הכא, ביורשים, הרי דיקלא - גבייהו הוא. שכל הנכסים היו יחד בשעה שציוה אותם, ולכולם ביחד הוא ציוה ליתן לה דקל!
מאי תקנתייהו? דהיינו את מי מהם נחייב ליתן לה -
יבטלו את חלוקת הרכוש, ליתבו לה דיקלא, ויתנו לה דקל כל שהוא, כאילו לא חילקו עדיין את הירושה.
וליהדרו, ויחזרו וליפלגו ויחלקו את הירושה מרישא מההתחלה.
ההוא דאמר להו ליורשיו בצוואתו: דיקלא לברת.
שכיב, מת ושביק והשאיר בין הדקלים שהוריש תרי פלגי דדיקלא, שהיתה לו שותפות בשני דקלים, ובהם היתה לו בעלות רק במחצית מהם, ויש טורח יותר בגידולם ובקטיפת פירותיהם, שהרי משני עצים שכאלה מקבלים רק כמות של עץ אחד.
ונתנו לה היתומים את שני חצאי הדקלים כדקל אחד של צואת אביהם.
יתיב רב אשי, וקא קשיא ליה:
מי, האם קרו אינשי נוהגים אנשים לקרוא לתרי פלגי דיקלי "דיקלא", או לא? כי אם אין דרכם של אנשים לומר כן, הרי זה ציוה בצואתו דקל ולא שני חצאי דקלים!
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא: אכן קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי, "דיקלא".
ולכן היא מפסידה, לפי שהיא באה להוציא מהיתומים המוחזקים בירושה, ועליה להביא ראיה שאביה התכוון לדקל אחד בלבד.