פרשני:בבלי:גיטין כ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין כ ב

חברותא

ואי סלקא דעתך שעשיית החותמת על הדינר נעשית באופן של מיחרץ חריץ, וגם כתיבת הציץ נעשית כך, תקשי,  הא בעינא שהציץ יהא נעשה בצורת כתיבה, כמו שנאמר "מכתב פתוחי חותם", ואילו לדבריך, שהכתב הזה הוא מיחרץ חריץ, ליכא, אין כאן כתיבה!? ומתרצינן: הכתב בציץ היה כדינרי זהב ולא כדינרי זהב.
כדינרי זהב - דבולט.
ולא כדינרי זהב לגמרי. דאילו התם, בדינרי זהב היה מכה על הדינר מגואי, על הצד של הצורה, מסביבות לצורה, והיא היתה מתקבלת מאליה.
ואילו הכא, בציץ, היה דוחק אותיות עצמן מאבראי, מצדו השני של הציץ, עד שבלטו האותיות מצדו האחר.  15 

 15.  הוא אותו תירוץ דלעיל, אלא ששם בא לתרץ דלא הוי חק תוכות, ולכן נקט לישנא "התם תוכות, והכא יריכות", וכאן לא היה יכול לנקוט באותו הלשון, שהרי גם המקשה מודה שצריך דוקא יריכות, אלא שהיה סבור דרושמא כנופי מכניף, וצריך המתרץ לפרש לו בהדיא דהיה מאבראי. רשב"א.
בעא מיניה רבא מרב נחמן: כתב לה גט על טס של זהב, ואמר לה: התקבלי גיטך, והתקבלי כתובתך! שהטס של זהב שנכתב עליו הגט, ישמש גם כפרעון על הכתובה, מהו? האם כשר הגט הזה? והספק הוא האם יתכן לתת גט שניתנו תחשב גם כנתינת פרעון חוב.  16 

 16.  ואין להוכיח מכתבו על איסורי הנאה שכשר, כי שם נותן לה את כל מה שיש בגט. אבל כאן הוא נותנו לשם פרעון. תוס' ד"ה התקבלי.
אמר ליה רב נחמן: נתקבלה גיטה, ונתקבלה כתובתה! כלומר, הגט כשר, וגם הכתובה נפרעה בכך.  17 

 17.  הקשה הרשב"א, כיון שנותן לה הגט עבור תשלום כתובתה, הוי ליה כאילו הנייר שלו, והאותיות פורחות באויר. ותירץ, שהרי זה כאומר לה "התקבלי גיטך, ומחלי כתובתך", שאינו נותן לה הגט עבור הכתובה אלא שהיא וכתב הבית שמואל קכד כ, שלפי זה, מיירי רק כשמגרשה מדעתה, שאז היא מוחלת כתובתה. והט"ז שם י"ח, כתב לתרץ, דהוי דומיא דגיטה וחצרה באין כאחד (לקמן כא א). וגם כאן גיטה וכתובתה באין כאחד, ולפי זה גם כשמגרשה בעל כרחה, הגט כשר. והרש"ש כתב, שגם כאשר נותן לה הגט במחיר כתובתה, מיקרי "נתינה", כדכתיב בפרשת ויגש "ואתנה לכם במקניכם". והגר"ח הקשה, למאן דאמר למפרע היא גובה, אם כן, כשגובה כתובתה מהטס של זהב הוא נעשה שלה למפרע, ואין כאן עתה "ונתן". כתבי הגר"ח.
איתיביה רבא לרב נחמן מהא דתניא: אמר לה התקבלי גיטך. והשאר, יתר הגט, שמחוץ למקום האותיות, יהא לתשלום כתובתך, נתקבלה גיטה, והשאר לכתובתה.
ודייקינן: טעמא דאיכא "שאר", שרק השאר מיועד לפרעון הכתובה.
הא ליכא "שאר", והתכוון לתת את הגט עצמו עבור הכתובה, לא!
הגט אינו כשר משום שמקום הגט צריך להינתן לאשה לשם גירושין בלבד, ולא לשם פרעון, כמו שנאמר "ונתן".
וקשה לרב נחמן, שמכשיר גם באופן שנתן את כל הגט לשם פרעון הכתובה!
ומתרצינן: הוא הדין אף על גב דליכא שאר, כשר הגט. והא קמשמע לן הברייתא, דאף על גב דאיכא שאר שיכול לשמש לפרעון הכתובה, אי אמר לה במפורש שיהא לפרעון הכתובה, אין, אי לא, לא.
מאי טעמא? אוירא דמגילתא הוא. הרי זה גליון של הגט, ונטפל אליו, ואינו משמש לפרעון הכתובה, כל עוד לא התנה הבעל על כך במפורש.
תנו רבנן: אמר לה: הרי זה גיטך והנייר כולו ישאר שלי, אינה מגורשת, שהרי לא נתן לה כלום, והאותיות פורחות באויר.
אבל, אם אמר לה: הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי את הנייר לאחר מכן, הרי זו מגורשת, ומחזירה לו אחר כך את הנייר. ונחשב כאילו קיבלה את הגט, שהרי "מתנה על מנת להחזיר", שמה מתנה.
בעי רב פפא: השאיר הבעל לעצמו את הבעלות על הנייר שבין שיטה לשיטה, בין שורה לשורה, או בין תיבה לתיבה, מאי?  18 

 18.  הקשה הגר"ח, הא לכאורה עיקר המיעוט של "ספר אחד ולא שני ספרים" קאי, היכא שכתבו בשני ניירות נפרדים זה מזה. ואם כן, לרבי מאיר, דאמר עדי חתימה כרתי, הרי נשאר הנייר השני בלא עדי חתימה, וגם אם יחתמו בשני הניירות, הא ליכא בשום מקום עדות שלמה על הגירושין, והוי "חצי דבר" בכל מקום. וגם לרבי אלעזר, הסובר עדי מסירה כרתי, הרי כל אחד בפני עצמו אין בו משום הוכחה שהוא שטר גירושין, אלא על ידי צירוף שניהם יחד, וזה לא כתוב בשטר עצמו, והוי כבעל פה. ותירץ שבהכרח צריך לומר, שכל המיעוט "ספר אחד" הוא רק במקום שהבעל השאיר לעצמו הנייר שבין שיטה לשיטה, שבענין זה עצם השטר מחובר יחד, ומוכיח מתוכו, והוי שטר גמור, ורק יש בו חסרון של "שני ספרים". ושוב הקשה, לפי הצד בגמרא שיש לפסול גם במעורה, אף שאין שם חסרון של שני ספרים, אם כן היכן יתקיים החסרון של "שני ספרים"? הרי בשייר הבעל לעצמו הנייר שבין שיטה לשיטה, בלאו הכי הוא פסול משום חסרון בנתינת הגט כמו כמעורה. כתבי הגר"ח.
ומסקינן: תיקו!
ומקשינן: ותיפוק ליה שהוא פסול משום ד"ספר" אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה ספרים!?  19  והרי חלקה של האשה בגט אינו מחובר יחד, אלא הוא נפרד לשורות שורות, והוי כשנים ושלשה ספרים?  20 

 19.  כיון ש"לקציצה קאי", כקצוץ דמי. ר"ן. ובשם הגר"ח כתבו, דיש לפרש את פירכת הגמרא בשני אופנים: א. על ידי ששייר לעצמו הנייר שבין שיטה לשיטה נעשה כשני ספרים. ב. באמת חשיב ספר אחד, כיון שבגוף הנייר הוא מחובר, אלא שפירכת הגמרא היא, כיון ש"שני ספרים" הוא פסול בגט, אם כן בהכרח שהנייר בין שיטה לשיטה נצרך לגוף הגט, כי מבלעדו הוא יהיה כ"שני ספרים", ואם כן, המשייר את הנייר שבין שיטה לשיטה, צריך הוא להיות פסול, כמו במקום ששייר הבעל לעצמו את הנייר שעליו נמצא הכתב, שהרי גם הוא מגופו של גט. ויש להוכיח מהרמב"ם כהצד השני. כי הרמב"ם כתב הטעם שהאומר "על מנת שהנייר שלי" אינה מגורשת, משום שאין זה כריתות. וקשה, למה צריך לטעם זה? דהא פשיטא שצריך נתינת הגט, שהרי הגמרא רצתה לומר דבעינן אפילו שיהא שוה פרוטה, ולבסוף מסיק דעל כל פנים נתינת הגט בעינן, ובלא הנייר ודאי שאין כאן נתינה כלל, ולמה הוצרך לטעמא ד"כריתות"! ? וצריך לומר, שמקור הרמב"ם הוא מסוגיא דידן, שהוא מפרש את פירכת הגמרא דבאמת לא הוי כשני ספרים, אלא הפסול משום שיור הנייר להבעל, וזה לא יתכן אם טעם הפסול בשייר הנייר הוא משום נתינה. שדין הנתינה נאמר רק על כתב הגט, שבו היא מגורשת, אבל הנייר שבין שיטה לשיטה, כם אם הוא צריך להיות בגט, אבל הוא אינו עושה את מעשה הגירושין, ולא נאמר עליו "ונתן". אבל לטעם דכריתות ניחא, שכל דבר שהוא צריך להכשירו של גט (כדי שלא יהא שני ספרים), אם נשאר ממנו לבעל, אין זה כריתות. כתבי הגר"ח.   20.  זה לשון הרשב"א: משום דמשייר לה בגוויה קא בעי לה, ומשום כרות גיטא.
ומתרצינן: לא צריכא, דמעורה.  21  שיש קצת חיבור בין כל חלקי הגט השייכים לאשה, כגון שהאותיות שבראש כל תיבה היו ארוכות משורה לשורה.  22 

 21.  מקשין העולם, אכתי בין תיבה לתיבה לא שייך "מעורה"? ויש לומר, שאכן למסקנא לא נשארה בתיקו אלא רק הבעיא בין שיטה לשיטה. אבל בין תיבה לתיבה פסול משום "ספר אחד ולא שנים ושלשה ספרים". מהר"ם. והרשב"א כתב, דר"ח מפרש שהאיבעיא היא או בין שיטה לשיטה או בין תיבה לתיבה. ולפי זה, לא מקשה רק על בין שיטה לשיטה, אבל בין תיבה לתיבה הוא מחובר על ידי הריוח שבין שיטה לשיטה. אבל מרש"י משמע שמפרש שבעיא אחת היא. ולפי זה צריך לומר שהיה דבוק תיבה אחת לחברתה (ולפי זה מוכח שלא צריך בגט מוקף גויל עיין הערה הבאה).   22.  רש"י. ובתוספות משמע, שהאותיות בשורה אחת היו יורדות ומגיעות לתוך האותיות שבשורה האחרת. וכתבו שאין להוכיח מכאן שלא צריך בגט שהאות תהא מוקף גויל מארבע רוחותיה, שיש לומר שהרגל של ק' נכנסה לתוך טי"ת שבשורה התחתונה, או ראש הלמ"ד בתוך חי"ת או בתוך ה"א שלמעלה הימנה. ומכל מקום נראה לר"י, שלא צריך בגט מוקף גויל, אלא רק בספר תורה ותפילין ומזוזות צריך מוקף גויל, דכתיב "וכתבתם" - כתיבה תמה. אבל בגט אין קפידא בדבר, שהרי לא צריך אפילו שיהא כתוב על הקלף ובדיו. תוס' ד"ה לא צריכא.
בעי רמי בר חמא: היו מוחזקים בעבד שהוא שלו, שהיה ידוע שהעבד שייך לבעל, וגט כתוב על ידו, והרי הוא יוצא מתחת ידה, שהאשה מביאה לפנינו את העבד, ואומרת, בעלי נתן לי את העבד, וגירשני בו, והרי גט כזה כשר, כמו ששנינו במשנתנו, מהו? האם היא נאמנת לומר כך מבלי להביא עדי מסירה?
מי אמרינן: אקנויי אקני לה את העבד כדבריה, שהרי הוא עתה ברשותה.
או דלמא, הוא מדנפשיה עייל. מעצמו נכנס העבד לרשותה, ולא התגרשה בו מעולם.
אמר רבא: ותיפוק ליה שגט שנכתב על ידו של עבד פסול כי כתב שיכול להזדייף הוא, ושמא היה כתוב בגט איזה שהוא תנאי, ומחקה אותו!?
ומקשינן: ולרבא, קשיא מתניתין, דקתני שאפשר לכתוב גט על היד של עבד, והרי יכול להזדייף!
ומתרצינן: בשלמא מתניתין לרבא, לא קשיא. כי מדובר בה שהעבד, עם הגט הכתוב על ידו של העבד, נמסר ליד האשה בעדי מסירה, והם קראו את הגט, ויודעים את תוכנו. והבעל אינו יכול לזייפו ורבי אלעזר היא, שסובר "עדי מסירה כרתי".
אלא לרבי בר חמא, קשיא. שהבעיא שלו היא באופן שלא היו עדי מסירה,  23  והרי יכול גט שכזה להזדייף!

 23.  היינו שאינם לפנינו. אבל בשעת מסירת הגט, לכולי עלמא צריך עדי מסירה. מהר"ם שיף. זה לדעת ר"ת לעיל ד א בתוס' ד"ה דקיימא, שלדעתו גם לרבי מאיר צריך עדי מסירה. אבל מרש"י כאן ד"ה ורבי אלעזר ולהלן כב ב ד"ה רבי אלעזר, משמע שלרבי מאיר סגי בעדי חתימה. ביאור למהר"ם שיף.
ומתרצינן: לרמי בר חמא, נמי לא קשיא. לפי שהוא מדבר שהגט היה כתוב על יד העבד בכתובת קעקע,  24  שאינו נמחק לעולם.

 24.  יש אופנים שאסור מדאורייתא, ויש שרק מדרבנן. וגם באופן האסור מדאורייתא אינו פוסל את הגט משום זה, שהרי כתבו על איסורי הנאה כשר, אף שעבר על איסור, שנהנה מאיסורי הנאה. תוס' ד"ה כתובת. והקשה הרע"א, אמאי הוי גט בכתובת קעקע? נימא "כל מה דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני". והכתיבה, שהיתה בעבירה, לא מהני, והוי כאילו כתבו קוף בעלמא, דלא מהני לגרש בו. ותירץ, שהכלל "דאי עביד לא מהני" הוא רק היכא דבביטול המעשה תבוטל העבירה. וכאן, גם אי נימא דלא מהני הגט, לא יתוקן האיסור של כתובת קעקע. ועוד הקשה, בכתבו על איסורי הנאה יפסל משום "אי עביד, לא מהני", וכאן, על ידי שנפסול הגט, יתוקן האיסור, כי נמצא שלא נהנה מהאיסור. ותירץ, "דאי עביד לא מהני" שייך רק במקום שהלאו הוא על ענין פרטי, כמו בתמורה, שאפשר לפרש את הלאו "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", שלא יהא כח להחליפו, וחילופו הוא כלא היה. מה שאין כן במקום שנאמר דין כללי, שאסור ליהנות, שאי אפשר לפרש את הלאו באופן ש"אין לך כח ליהנות", דהא פשיטא שאפשר לו ליהנות, אלא פירושו, אי אתה רשאי ליהנות. שבזה לא נאמר הכלל "אי עביד לא מהני". ועוד תירץ הרע"א על פי מה שאמרו התוספות בתמורה ה א ד"ה מיתיבי, שבגט לא שייך אי עביד לא מהני היות והגט מתיר בכל ענין, דאיתקש למיתת הבעל. ובמלא הרועים כתב שצריך לומר כי הבעל בעצמו כתב בכתובת קעקע. דאם הסופר כתב, פסול הגט, שהרי הסופר צריך לכתוב בשליחות הבעל (לשיטת התוספות בדף ט ב), ואין שליח לדבר עבירה, והשליחות בטלה.
השתא דאתית להכי, מתניתין נמי לא קשיא. ואין צורך להעמיד את המשנה בעדי מסירה דוקא, אלא אפשר להעמידה בכתובת קעקע.
ודנה הגמרא: מאי הוי עלה, על הבעיא של רמי בר חמא, אם האשה נאמנת כאשר עבד יוצא מתחת ידה?
תא שמע, דאמר ריש לקיש: ה"גודרות", כינוי לבהמות (על שם "גדרות צאן"), אין להן חזקה.
אדם שתפס בהמות הידועות כשייכות לאדם אחר, והלה טוען שהוא גזלן ממנו, חייב להחזירן, ואינו יכול לטעון שבעליהן מכרן לו. על אף שבשאר מטלטלין הוא יכול לטעון כן, והוא נאמן כיון שאיננו חושדים בו שהוא גזל אותם מרשות השני, אבל בבהמות, כיון שיתכן שהן נכנסו אליו מעצמן לרשותו, ולא גזלן בידים, אינו נאמן לטעון שקנאן.
והוא הדין עבד, אין האשה נאמנת לומר שקיבלה אותו מבעלה, שהרי יתכן שנכנס מעצמו לרשותה.
בעי רמי בר חמא: היו מוחזקין בטבלא (דף) שהיא שלה, וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו של בעלה, המגרשה בגט זה, מהו?
מי אמרינן, אקנויי אקניתא ליה האשה לבעלה את הטבלא לצורך הגירושין, והרי היא שלו, והוא יכול לגרש בה. או דלמא, לא ידעה לאקנויי בלב שלם דבר שאין בדעתה לתת במתנה גמורה, שהרי הוא עתיד להחזיר לה את הגט, והיא נותנת אותו לו רק בתורת השאלה, ונמצא שגירש אותה בגט שלה, שאינו כשר, שהרי נאמר "ונתן" (משלו)!  25 

 25.  אף על גב דאמרינן לעיל שהקנו לו חכמים את דמי כתיבת הסופר, מכל מקום, את הטבלא, שהיא שלה ממש, לא הקנו לו רבנן. תוס' ד"ה אשה. ובתוספות הרא"ש ביאר, שדוקא דמי הסופר, שאינן חוזרין לאשה, הקנו לו רבנן. מה שאין כן הטבלא, שתחזור אליה, לא הקנו לו רבנן. ועוד הקשו תוספות הנ"ל מה איבעיא להו? והלא משנה מפורשת היא דהאשה כותבת את גיטה כדפשיט לקמן מיניה? ותירצו, שאפשר לדחות, דהיינו שהיא נותנת שכר הסופר, וזה הקנו לו רבנן. אבל לעולם הקלף הוא של הבעל. ורב אשי, שהוכיח משם, סובר שמשמעות המשנה היא שגם הקלף שלה. ובתוספות הרא"ש תירץ דמהמשנה אין ראיה, דשמא רק את הקלף, שאינו ראוי לשימוש לאחר כתיבת הגט, היא אכן מקנה בלב שלם לבעל. אבל את הטבלא, שראויה לשימוש גם אחר הכתיבה, היא אינה מתכוונת להקנות לו אלא רק בתורת שאלה. והקשה אילת השחר, אם כן, מה הוכיחה הגמרא מזקן ומערב? דלמא גם שם כתבו על הקלף, ולא על הטבלא.
אמר אביי: תא שמע מהא דתנן במסכת עדיות: אף הוא, רבי יהודה בן בבא, העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד, והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב את שטר החוב בכתב ידו, על שטר שלו, ואחרים חותמים.
ובא מעשה לפני חכמים, והכשירוהו, את השטר!
ואמאי הכשירוהו? הא בעינא "ספר מקנה", שהשטר יהא משל המקנה, ובשטר חוב צריך שיהא השטר משל הלוה, שהוא המקנה את שיעבודו למלוה, וליכא, שהרי השטר היה משל הזקן! ופשיטא לגמרא שהקלף היה של הזקן, שאם לא כן, מה העיד רבי יהודה בן בבא.  26 

 26.  הקשו התוספות, מה ראיה משטרי הלואה, שאינם אלא לראיה, והשעבוד נעשה מכח ההלואה, ואפילו במלוה ע"פ היה גובה ממשעבדי אלא שאין לה קול, ובמלוה בשטר יש קול ולכן הוא גובה, ולא מכח השטר. ותירצו, דנראה לגמרא דמסתמא הזקן, כיון שהיה מלוה לכל בני הכפר, גם הם היו עושים לו טובה ונותנים לו במתנה או מוכרים לו שדות, ולפעמים היה הקנין על ידי שטר וגם שטרות אלו היה הוא כותב ואחרים חותמין, תוס' ד"ה וכותב. ובקצוה"ח סי' ס"ו סק"כ תירץ, שכם אם כבר נשתעבד הלוה מכח ההלואה, מכל מקום, גם השטר חוב עושה שיעבוד, ושעבוד חל על שעבוד. ונפקא מינה לגבי מכירת שטרות, שאי אפשר למכור שטר ראיה, אלא רק שטר קני. ן ומה שאפשר למכור שט"ח, הוא משום שגם הוא עושה שעבוד. ולכן מקשה הגמרא דזימנין היה הזקן מוכר את השט"ח, ואם לא היה עליו דין "ספר מקנה", לא היתה חלה המכירה, דהרי הוא כשטר ראיה בעלמא.
אלא לאו, משום דאמרינן: אקנויי מקנה להו הזקן את השטר חוב לבני הכפר הלווים, לצורך ההלואה, בקנין גמור, למרות שהוא יודע שהשטר עתיד לחזור אליו. והוא הדין שהאשה מקנה לבעלה את הטבלא לכתוב עליה את הגט, בקנין גמור.

דרשני המקוצר