פרשני:בבלי:גיטין סח ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
נפקא (יצאה) האלמנה, איחננא ליה (התחננה בפניו) שלא יתחכך בצריף להפילו.
כפא לקומתיה מיניה (כפף את קומתו מהצריף) לצד אחר, והתרחק בעובי כתפיו מהבית.
איתבר ביה גרמא (נשברה לו לאשמדאי עצם).
אמר אשמדאי היינו דכתיב: "ולשון רכה תשבר גרם" (משלי כה, טו) , שעל ידי לשון רכה שחננה מענה רך, נשברה העצם שלי.
חזא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה (ראה אשמדאי עוור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה).
חזא רויא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה (ראה אשמדאי שיכור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה).
חזא חדוותא דהוו קמחדי לה (ראה אשמדאי שמחה של חתונה שהיו שמחים בו), בכה.
שמעיה לההוא גברא דהוה קאמר לאושכפא: עביד לי מסאני לשב שני (שמע לאדם אחד שהיה אומר לסנדלר: עשה לי נעלים שיהיו טובים לשבע שנים), אחיך (צחק) .
חזא ההוא קסמא דהוה קסים (ראה קוסם אחד שעושה קסמים), אחיך (צחק) .
כי מטא להתם, לא עיילוה לגביה דשלמה עד תלתא יומי (כשהגיעו לירושלים, לא הכניסוהו אצל שלמה המלך עד אחרי שלשה ימים).
יומא קמא (יום ראשון) אמר להו: אמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה (מדוע לא רוצה אותי המלך שאבוא אליו)?
אמרו ליה: אנסיה מישתיא (היה אנוס ולא יכול לראותך מחמת השתיה), ששתה יותר מדאי.
שקל לבינתא אותיב אחברתה (לקח אשמדאי לבינה ושם על חברתה).
אתו (באו) אמרו ליה לשלמה מה שעשה אשמדאי.
אמר להו שלמה המלך, הכי אמר לכו (כך רמז לכם): הדור אשקיוה (חזרו והשקוהו) את המלך.
למחר אמר להו אשמדאי: ואמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה (ומדוע לא רוצה אותי המלך שאבוא אליו)?
אמרו ליה: אנסיה מיכלא, שאכל יותר מדאי.
שקל לבינתא מחברתה אותבה אארעא (לקח אשמדאי לבינה שהיתה מונחת על גבי חברתה, והורידה לארץ).
אתו (באו) אמרו ליה לשלמה מה שעשה אשמדאי.
אמר להו שלמה המלך: הכי אמר לכו (כך רמז לכם): נגידו מיניה מיכליה (הרחיקו ממנו מאכלו).
לסוף תלתא יומי (שלשה ימים) עייל לקמיה (הכניסו את אשמדאי לפני המלך).
שקל קניא ומשח ארבעה גרמידי ושדא קמיה (לקח אשמדאי קנה ומדד בו ארבע אמות וזרק לפניו).
אמר ליה לשלמה המלך: מכדי, כי מיית ההוא גברא לית ליה בהדין עלמא אלא ד' גרמידי (הרי כשימות האדם אין לו בעולם אלא ארבע אמות) של קבר, השתא, כבשתיה לכולי עלמא, ולא שבעת עד דכבשת נמי לדידי (עכשיו כבשת כבר את כל העולם, ולא שבעת עד שכבשת גם אותי!?)
אמר ליה שלמה המלך: לא קא בעינא מינך מידי (איני רוצה ממך דבר), בעינא דאיבנייה לבית המקדש, וקא מיבעי לי שמירא (רצוני רק לבנות את בית המקדש, ואני צריך תולעת שמיר).
אמר ליה אשמדאי: לדידי לא מסיר לי (לי עצמי לא נמסר) השמיר, אלא לשרא דימא מסיר ליה (לשרו של הים נמסר) השמיר, ולא יהיב ליה אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה (ואינו מוסר את השמיר אלא לתרנגול הבר שהוא נאמן לו בשבועתו) כשנשבע לו להחזירו לו.
ומאי עבד ביה (ומה עושה בו) תרנגול הבר?
ממטי ליה לטורי דלית בהו (מביא אותו להרים שאין בהם) ישוב של זרעים ואילנות להתפרנס שם.
ומנח לה אשינא דטורא ופקע טורא (ומניח את השמיר על שן ההר, וההר מתבקע) מעט כמין חריץ,
ומנקיט מייתי ביזרני מאילני, ושדי התם, והוי ישוב (ולוקח ומביא זרעים מאילנות וזורק שם בחריץ, וגדלים שם אילנות להתפרנס מהם).
והיינו דמתרגמינן (וזהו שאנו מתרגמים): "דוכיפת" - נגר טורא (חותך הרים) (ויקרא יא, יט).
בדקו שלוחי שלמה המלך עד שהיו בקיאים היכן יש קן של דוכיפת שהוא תרנגול הבר, ומצאו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני (שיש לו אפרוחים), וחפויה לקיניה זוגיתא חיורתי (וחיפו את הקן בזכוכית בהירה).
כי אתא, בעי למיעל, ולא מצי (כשבא התרנגול רצה להכנס לקן ולא היה יכול).
אזל אייתי שמירא ואותביה עלויה (הלך והביא את השמיר, והושיבו על הזכוכית) כדי שתיבקע.
רמא ביה קלא (הרים שלוחו של שלמה את קולו על התרנגול), נבהל התרנגול ושדייה (והפיל את השמיר).
שקליה (לקח השליח את השמיר).
אזל (הלך) התרנגול, כשראה שלקחו את השמיר, חנק נפשיה אשבועתיה (חנק עצמו, על שלא קיים את שבועתו) שלא החזיר את השמיר לשרו של ים.
אמר ליה בניהו לאשמדאי: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה (מדוע כשראית את אותו עוור שתועה בדרך, העלת אותו על הדרך הנכונה)?
אמר ליה: משום שמכרזי עליה ברקיעא (שמכריזים עליו בשמים) דצדיק גמור הוא, ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה זכי לעלמא דאתי (ומי שיעשה לו נחת רוח יזכה לחיי העולם הבא).
ועוד שאלו: ומאי טעמא כי חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה (ומדוע כשראית את אותו שיכור שתועה בדרך, העלת אותו על הדרך הנכונה)?
אמר ליה: משום שמכרזי עליה ברקיעא (שמכריזים עליו בשמים) דרשע גמור הוא, ועבדי ליה ניחא נפשיה כי היכי דליכליה לעלמא (ועשיתי לו נחת רוח כדי שיאכל את שכר עולם הבא שלו) בעולם הזה.
מאי טעמא כי חזיתיה לההוא חדוותא, בכית (מדוע כשראית את השמחה של החתונה בכית)?
אמר ליה: כי בעי מימת גברא בגו תלתין יומין (ידעתי שצריך החתן למות בתוך שלושים יום), ובעיא מינטר ליבם קטן תליסרי שנין (ותצטרך האשה לחכות שלוש עשרה שנה, עד שיגדל אחי בעלה היבם הקטן, ויגיע לגיל שלוש עשרה שיוכל לחלוץ לה, ולהתירה להנשא).
מאי טעמא כי שמעתיה לההוא גברא דאמר ליה לאושכפא עביד לי מסאני לשב שנין, אחיכת (מדוע כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר: עשה לי נעליים לשבע שנים, צחקת)?
אמר ליה: משום שההוא שבעה יומי לית ליה, מסאני לשב שנין בעי (שאותו אחד אפילו שבעה ימים אין לו לחיות, והוא רוצה נעליים לשבע שנים).
מאי טעמא כי חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים, אחיכת (מדוע כשראית את אותו קוסם שהיה עושה קסמים, צחקת)?
אמר ליה: משום דהוה יתיב אבי גזא דמלכא (שהיה יושב על אוצר המלך), והיה טמון שם הרבה זהב וכסף, לקסום מאי דאיכא תותיה (שיעשה קסם לדעת מה שיש תחתיו, והוא לא עשה זאת).
תרחיה גביה עד דבנייה (עיכבו שלמה המלך את אשמדאי אצלו, עד שגמר לבנות) לבית המקדש.
יומא חד הוה קאי לחודיה (יום אחד היה עומד שלמה המלך עם אשמדאי לבדו).
אמר ליה לאשמדאי: כתיב: "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כד ח), שלהקב"ה יש תועפות ראמים למשלחתו, וליפרע פורענות בשליחותו.
ואמרינן: "כתועפות" - אלו מלאכי השרת, "ראם" - אלו השדים.,
מאי רבותייכו מינן (מה גדולתכם מאיתנו), שנשתבח הקב"ה בכם?
אמר ליה אשמדאי: שקול שושילתא מינאי, והב לי עיזקתך, ואחוי לך רבותאי (הורד את השלשלת ממני, ותן לי את טבעתך, ואראה לך את כוחי).
שקליה לשושילתא מיניה, ויהיב ליה עיזקתיה (הוריד ממנו שלמה המלך את השלשלת, ונתן לו את טבעתו).
בלעיה (בלע אשמדאי את הטבעת), אותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא (הניח כנף אחד שלו בשמים וכנף אחד בארץ).
פתקיה (זרק את שלמה המלך משם) מהלך ארבע מאה פרסי.
על ההיא שעתא (על אותה עת) אמר שלמה המלך בקהלת: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (שם א ג), "וזה היה חלקי מכל עמלי" (שם ב, י).
מאי "וזה" היה חלקי?
רב ושמואל נחלקו בדבר.
חד אמר: "זה", מקלו שנשאר בידו.
וחד אמר: גונדו (לבושו).
היה שלמה המלך מחזר על הפתחים. כל היכא דמטא, אמר (לכל מקום שהגיע היה אומר) "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים". (קהלת א, יב).
כי מטא גבי (כשהגיע אצל) הסנהדרין, אמרו רבנן: מכדי שוטה, בחדא מילתא לא סריך (הרי שוטה אינו נדבק לומר כל הזמן אותו דבר שטות). ואם כן, מאי האי (מה הוא ענין זה) שאדם זה אומר כל הזמן "הייתי מלך" ואינו אומר שום דבר שטות אחר, אולי יש ממש בדבריו?
אמרו ליה הסנהדרין לבניהו: קא בעי לך מלכא לגביה (האם המלך ביקש אותך אליו)?
אמר להו: לא.
שלחו להו למלכוותא (לנשות המלך): קאתי מלכא לגבייכו (האם המלך בא אצלכן)?
שלחו להו: אין, קאתי (כן, הוא בא).
שלחו הסנהדרין להו (להן): בידקו בכרעיה (ברגליו) האם הם כרגליו של בן אדם, או שרגליו הן של שד, לפי שרגליו של שד דומות לרגליים של תרנגולים.
שלחו להו: אינו בא יחף אלא במוקי קאתי (באנפילאות (בנעלי בד, גרבים) הוא בא), וקא תבע להו בנידותייהו (והוא תובע אותן לבא עליהן בזמן נידתן), וקא תבע לה נמי לבת שבע אימיה (והוא תובע גם את בת שבע אמו).
כיון שכך, הבינו שאין זה שלמה המלך אלא אשמדאי מלך השדים, אתיוה לשלמה, והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקוק עליה (הביאו את שלמה המלך ונתנו לו טבעת ושלשלת שחקוק עליה) שם המפורש.
כי עייל חזייה, פרח (כשנכנס שלמה המלך, ראה אותו אשמדאי, וברח).
ואפילו הכי שאשמדאי ברח מפניו, הוה ליה (היה לו) לשלמה המלך ביעתותא מיניה (פחד ממנו).
והיינו דכתיב: "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות" (שיר השירים ג, ז - ח) .
רב ושמואל נחלקו האם חזר שלמה המלך למלוך אחר כך.
חד אמר: מלך ואחר כך נעשה הדיוט, ולא חזר למלוך.
וחד אמר: מלך ונעשה הדיוט ואחר כך שוב מלך.
חוזרת הגמרא לדון בענין סגולות ורפואות שונות:
לדמא דרישא (לדם שבראש) כאב הראש הבא מחמת דם,
תרופתו: ליתי (יקח) שורבינא (ארז) ובינא (וערבה) ואסא דרא (והדס לח) וזיתא (וזית) וחילפא (וצפצפה) וחילפי דימא (וערבות ים) ויבלא - מין עשב, ולישלוקינהו בהדי הדדי (ויבשל אותם יחד),
ולנטול תלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא ותלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא (וישפוך שלוש מאות כוסות מן התבשיל הזה על צד זה של הראש, ושלוש מאות כוסות על צד זה של הראש).
ואי לא יכול לעשות כן, ליתי ורדא חיורא דקאי בחד דרא (יקח ורד בהיר שכל עליו גדלים רק מצד אחד) זה למעלה מזה, ולישלקיה (ויבשל אותו),
ולינטול שיתין כסי אהאי גיסא דרישא ושיתין כסי אהאי גיסא דרישא (וישפוך שישים כוסות על צד זה של הראש, ושישים כוסות על צד זה של הראש).
לצליחתא (לכאב חצי הראש), תרופתו: ליתי תרנגולא ברא (שיקח תרנגול הבר), ולישחטיה בזוזא חיורא (וישחטנו בדינר של כסף צרוף), ושיזוב הדם של בית השחיטה אההוא גיסא דכייב ליה (על ראשו בצד שכואב לו).
ונזדהר מדמיה דלא לסמינהו לעיניה (ויזהר מהדם שלא יכנס לעיניו ויעוור אותו), וליתלייה בסיפא דבבא (ויתלה את התרנגול השחוט במזוזות הפתח), דכי עייל חייף ביה, וכי נפיק חייף ביה (שכשהוא נכנס מתחכך בו, וכשהוא יוצא מתחכך בו).