פרשני:בבלי:בבא קמא צד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא צד ב

חברותא

אמר רב יהודה אמר שמואל:  יש שאמרו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, אולם וליה לו עצמו לא סבירא ליה אינו סבור כן, אלא סובר ששינוי קונה, כמו שנתבאר בדבריו גבי "אין שמין לגנב ולגזלן".
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דבר תורה מדין תורה - גזילה הנשתנית אף על פי שהשתנתה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו, ואפילו אם השביחה, כי שינוי אינו קונה. שנאמר: (ויקרא ה כג) "והשיב את הגזלה אשר גזל" והכוונה "והשיב" - מכל מקום אפילו אם השתנה.
ואם תאמר: משנתנו ששנינו בה שאינו משיב את הכלים שעשה מן העצים הגזולים, אלא משיב דמי עצים, משמע שקונה את העצים הגזולים בשינוי.
הדין במשנתינו אינו מדין תורה, אלא כך קבעו חכמים משום תקנת השבים, כדי להקל על בעלי תשובה, שלא ימנעו מלעשות תשובה בגלל החשש שיצטרכו להחזיר את השבח.
ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי כי מדין תורה שינוי אינו קונה?
והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: לא הספיק הבעלים של הכבשים ליתנו לו לכהן את ראשית הגז עד שצבעו את כל הצמר - פטור מליתן ראשית הגז, כי הצמר נשתנה וקנאו בשינוי, משמע שרבי יוחנן סובר כי שינוי קונה, שהרי אין כאן תקנת השבים  9  ובכל זאת קנאו בעל הצמר בשינוי.

 9.  הטעם שלא שייך תקנת השבים בראשית הגז, מבאר התוספות רי"ד, כי רק בגזל שמתחייב דמים במקום הגזילה שייך לומר תקנת השבים, אבל בראשית הגז, כתב רש"י שפטור לגמרי אף מדמים ואם כן אינו מקיים השבה.
אמר להו ההוא מדרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן: הטעם שבמשנתינו סובר רבי יוחנן כי לא קנה הגזלן בשינוי אלא רק מפני תקנת השבים, כי סובר שבמשנתינו מדובר כגון שגזל עצים משופין ועשאן כלים, דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו, שאינו שינוי גמור, ולכך קונה רק מפני תקנת חכמים. אבל בשינוי גמור שאינו חוזר לקדמותו, מודה רבי יוחנן כי אף מדין תורה קונה הגזלן את החפץ, וכמו שנתבאר במשנה לגבי ראשית הגז.
תנו רבנן בברייתא: הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו את הגזילה או את הריבית שלקחו - אין מקבלין מהן, והמקבל מהן - אין רוח חכמים נוחה הימנו  10  אין רוח חכמה וחסידות בקרבו  11 , מפני שמרפה בכך את ידיהם של הרוצים לחזור בתשובה.

 10.  יש לחקור האם הפקיעו חכמים את החוב לגמרי מדין הפקר בית דין הפקר, ונשאר רק חיוב בידי שמים, או שהחוב קיים ותיקנו רק שמצוה על התובע למחול. ונפקא מינא, אם יש חיוב על הגזלן לשלם באופן שהתובע אינו רוצה למחול. המגיד משנה (גזילה א יג) כתב, כי אף על פי שאמרו שאין לנגזל לתבוע, ואם תבע אין רוח חכמים נוחה הימנו, מכל מקום אם התובע אינו רוצה לשמוע בדברי חכמים יכול לתבוע את הנגזל בבית דין. מבואר במגיד משנה כי תיקנו רק שמצוה על התובע למחול. הלחם משנה (גזילה א יג) מקשה על המגיד משנה, מה הקשתה הגמרא (בהמשך): הא אביהם חייב להחזיר, הלא אפשר לפרש כי מדובר באופן שאינו מוחל ותובעו בבית דין, שאז מחייבים אותו להחזיר. ומתרץ, כי לשון: מחזירין וחייבים להחזיר, משמע שמחזירים מעצמם גם בלא שתובעים אותם.   11.  כך פירש רש"י, ומקשה המהרש"א בחידושי אגדות, מדוע רש"י אינו מפרש כפשוטו שאין דעת חכמים נוחה הימנו, וכמו שרש"י בעצמו מפרש (בב"מ מח א). וכן הקשה התוס' יו"ט באבות (פרק ג משנה י). והביא שיש גירסא בגמרא "אין רוח חכמה נוחה הימנו".
אמר רבי יוחנן: בימי רבי נשנית משנה זו.
דתניא בברייתא: מעשה באדם אחד גזלן שבקש לעשות תשובה ולהשיב את כל גזילותיו. אמרה לו אשתו: ריקה (שוטה), אם אתה עושה תשובה ומשיב את כל הגזילות, אפילו אבנט שאתה לובש אינו שלך!
ונמנע מחמת כן ולא עשה תשובה.
באותה שעה אמרו חכמים: הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו - אין מקבלין מהם,  12  והמקבל מהם - אין רוח חכמים נוחה הימנו, כי על ידי זה מונע אותם מלעשות תשובה.

 12.  תוספות ושאר ראשונים מקשים מהרבה מקומות שמצאנו שקיבלו מהגזלנים. ותירץ רבינו תם, שרבי תיקן רק לדורו. והר"י תירץ שרבי תיקן רק לאלה שרוב עסקם ומחיתם מן הגזל או הריבית. ורבינו יונתן והרמ"ה בשיטה מקובצת תירצו שתיקנו רק למי שבא מאליו להחזיר ורוצה לחזור בתשובה.
ומקשינן: מיתיבי מברייתא אחרת ששנינו: הניח להם אביהם בירושה מעות של רבית שהאב קיבל את המעות שלא כדין תמורת הלואה שהלוה בריבית, אף על פי שהן הבנים יודעין שהן מעות של רבית - אין חייבין להחזיר את המעות ללווים, כי כתוב "והשיב את הגזילה אשר גזל" והבנים לא גזלו דבר, שקנו את המעות בשינוי רשות, (וברייתא זו סוברת שרשות היורש אינה המשך של רשות האב, אלא נחשבת רשות אחרת כמו רשות קונה, אם כן בירושה יש שינוי רשות. רש"י).
ומדויק מדברי הברייתא כי רק אינהו הבנים הוא דלא הם אלו שלא צריכים להשיב את המעות, לפי שקנו אותם בשינוי רשות, הא אביהם אם המעות עדיין ברשותו חייב להחזי ר! וכיצד זה מתיישב עם מה שאמרו חכמים שאין מקבלים ממלווי בריבית את הריבית שלקחו מפני תקנת השבים.  13 

 13.  התוס' הרי"ד (אות ד) הקשה, מדוע הגמרא הקשתה מהברייתא ולא מהמשנה לקמן (קיא ב) ששנינו: הניח אביהם גזילה, הבנים פטורים. ומדוייק כי הא אביהם חייב. ומתרץ כי הגמרא העדיפה להקשות מהברייתא שנשנית בימי רבי ולא ממשנה שנשנית לפני ימי רבי.
ומתרצינן: בדין הוא דאביהם נמי אינו חייב להחזיר מפני תקנת השבים!
והא דקתני בברייתא את ההלכה שאין חייבים להחזיר בדידהו בהם, בבנים שירשו מאביהם מעות של ריבית.
היינו משום דקא בעי למתני סיפא שהברייתא רצתה לשנות בסיפא את ההלכה: הניח להם אביהם בירושה פרה וטלית וכל דבר המסויים הניכר לרבים שהיא גזולה - חייבין להחזיר אותם מפני כבוד אביהם, שלא ייזכר תמיד כגזלן.
והלכה זו היא דווקא ביורשים, לפיכך תנא רישא נמי את ההלכה בדידהו בהם ביורשים.
ומקשינן: ומפני כבוד אביהם חייבין היורשים להחזיר?
והרי אקרי כאן (שמות כב כז) "ונשיא בעמך לא תאור (תקלל)", ודייקו חכמים שהכתוב מדבר דווקא בעושה מעשה עמך, אבל המקלל נשיא רשע אינו עובר על איסור זה. והוא הדין לכיבוד אב, אם האב אינו עושה מעשה עמך  14 , לא צריך לחשוש לכבודו  15 , אם כן מדוע צריכים הבנים לחשוש לכבוד אביהם ולהשיב את הגזילה, הרי אביהם הגזלן לא עשה מעשה עמו.

 14.  כתב הפני יהושע (והובא בפתחי תשובה יו"ד סימן רמ טו) כי דווקא אב שעובר עבירות הרבה אין צריך לכבדו, אבל אם עובר עבירה באקראי חייב בכבודו, וקושית הגמרא, משום שמדובר במלוה בריבית שעיסוקו בכך. אבל הקובץ שיעורים (אות קד) מביא את היראים שכתב כי אף אם עובר עבירה פעם אחת נקרא אינו עושה מעשה עמך, ולא צריך לכבדו. ומבאר הקובץ שיעורים הטעם, כי כיון שבידו לחזור בתשובה ואינו חוזר נקרא אינו עושה מעשה עמך. היראים מביא ראיה מהכתוב גבי מלקות "ונקלה אחיך" (דברים כה ג) ופירש רש"י: כל היום קוראו רשע ומשלקה קראו אחיך. מבואר שגם בעבר עבירה אחת אינו בכלל אחיך.   15.  כתב הרמב"ם (ממרים ו יא): אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות חייב לכבדו ומתיירא ממנו, וכן פסק השו"ע (יו"ד סימן רמ יח). ההגהות מיימוני והטור (יו"ד סימן רמ) וכן הרמ"א (שם יח) חולקים על הרמב"ם ומקשים עליו מכאן, שמבואר כי אינו חייב בכבוד אביו כשאינו עושה מעשה עמך. הכסף משנה מחלק, שכאן הבנים ירשו את הממון, ולכן פטורים מלכבדו על ידי החזרת הממון, כי קיימא לן שחובת כיבוד אב היא רק מממון של אב ולא מממון של בן. ואם חזר בתשובה קודם מותו חייבים להחזיר את הממון כיון שאז האב רצה להשיב את הגזילה ולא ירשו ממון זה. הט"ז (שם יז) הקשה על תירוץ הכסף משנה, כי אינו מתפרש בלשון הגמרא, שהקשו, לפטור את הבנים מחמת שהאב אינו עושה מעשה עמך, ולא מחמת שפטורים מכיבוד אב באופן זה. הלחם משנה והרדב"ז מתרצים, שבחיי האב חייבים בכבודו אף אם הוא רשע, ורק לאחר מותו אמרו כאן שפטורים מכבודו. והטעם שבחייו חייבים לכבדו, משום שיתכן שיעשה תשובה. הפני יהושע מתרץ, כי אמנם חייבים בכבוד האב הרשע, אבל מכל מקום באותה עבירה עצמה שעבר עליה אין צורך לכבדו, ולכן כאן אינם צריכים להשיב את הגזל.
ומתרצינן: כדאמר רב פנחס במקום אחר: בשעשה תשובה, הכא נמי אצלנו יש לומר שמדובר בשעשה אביהם תשובה קודם שמת, ולפיכך חייבים הבנים בכבודו.
ותמהינן: אי עשה אביהם תשובה, מאי בעי גביה מה עושה אצלו הגזילה? איבעי ליה לאהדורי היה לו להשיב את הגזילה בשעה שעשה תשובה! ומתרצינן: שלא הספיק להחזיר את הגזילה עד שמת, ולפיכך חייבים הבנים בכבוד אביהם, וחייבים להשיב את החפצים הניכרים שהם גזולים מפני כבוד אביהם.
תא שמע להקשות מברייתא אחרת על מה ששנינו בברייתא לעיל כי תיקנו חכמים שהגזלנים ומלווי בריבית שעשו תשובה אינם צריכים להשיב את מה שלקחו:
ששנינו בברייתא: הגזלנים ומלוי ברבית אף על פי שגבו את המעות - מחזירין הם את המעות לבעלים.
והוינן בה: אם היו גזלנין מאי "שגבו" איכא יש גבי גזלנים, הרי הם אינם גובים כסף אלא גוזלים? אם כן, אי גזול אם הם גזלו ממון - גזול הוא הממון, ואי לא גזול ממון - לא גזול ואינם נקראים גזלנים, ומדוע קוראים להם גזלנים!
אלא אימא לפרש את דברי הברייתא כך: הגזלנין, ומאי ניהו ומי הם אותם גזלנים? אלו מלוי רביות, אף על פי שגבו ריבית - מחזירין את הריבית ללווים.
אם כן מבואר בברייתא שמלווי בריבית חייבים להחזיר את הריבית שבידיהם, וזה שלא כדברי הברייתא לעיל שאין מקבלים מגזלנים ומלווי בריבית.
אמרי אמור לפרש את דברי הברייתא כאן: כי הגזלנים ומלווי בריבית מצידם מחזירין את מה שלקחו, אבל ואין מקבלין מהם.
אלא למה הם מחזירין אם לא מקבלים מהם?
כדי לצאת ידי שמים, כי כדי שתהא תשובתם שלמה צריכים הם לפחות להציע ללווים ולנגזלים את האפשרות לקבל חזרה את השייך להם.  16 

 16.  הטור והשו"ע (סימן שסו א) כתבו, אם רצה הגזלן לצאת ידי שמים ולהחזיר יכול לקבל ממנו. והקשו הים של שלמה (סימן ג) והחכמת שלמה (בגליון השו"ע), כי הגמרא אומר מחזירין לצאת ידי שמים ואין מקבלין ממנו. ולכן מבאר הים של שלמה, כי אף על פי שיודע הגזלן שהנגזל לא יקבל ממנו, מכל מקום צריך ללכת ולהחזיר ואז כשאין מקבלים ממנו יצא ידי חובתו כלפי שמים. אבל המשנה למלך (מלוה ולוה ד ה) מבאר כי בפעם ראשונה שבא לשלם אין מקבלין ממנו. ואם הנגזל לא רצה לקבל וחזר הגזלן ואמר שיקבלנו לפי שרוצה לצאת ידי שמים אז יכול לקבל ממנו, וכן משמע במאירי.
תא שמע להקשות מברייתא אחרת: שנינו בתוספתא (בבא מציעא ח כו): הרועים גזלנים הם שרועים את הבהמות בשדות אחרים, והגבאין של המלך לגבות כסף גולגולת וארנונה, ולוקחים לפעמים יותר מן הראוי, והמוכסין שגובים מכס ונוטלים לפעמים מכס שלא כדין - תשובתן קשה, כי גזלו את הרבים ואינם יודעים למי להחזיר. ומחזירין לכל הפחות למכירין לאותם אנשים שהם מכירים ויודעים שלקחו מהם שלא כדין.
וזה שלא כדברי הברייתא לעיל שאין מקבלים מגזלנים ומלווי בריבית.  17 

 17.  היד דוד מקשה כי גם לפי דברי הברייתא לעיל שאין מקבלים מגזלנים, תשובתם קשה, משום שאינם יודעים למי להחזיר כדי לצאת ידי שמים. ותירץ כי כל החיוב שלו לצאת ידי שמים הוא רק בדברים ששייך אצלם השתדלות, אבל בדברים שאינו יכול להשתדל בהם אין עליו חיוב בידי שמים, ולכן מצד חיובו בידי שמים אינו מחויב אלא מה שיכול, ואין תשובתו קשה, ורק אם חייב אף בדיני אדם תשובתו קשה.
אמרי, אמרו לפרש את דברי התוספתא: כי אמנם הרועים והגבאין והמוכסין מצידם מחזירין את מה שלקחו שלא כדין, אבל ואין מקבלין מהם.
ואלא למה הם מחזירין אם לא מקבלים מהם?
כדי לצאת ידי שמים.
ותמהינן: אי הכי אם כך הוא הדין, שאינם צריכים להשיב אלא רק כדי לצאת ידי שמים, אמאי תשובתן קשה?
ועוד קשה דברי התוספתא בסיפא, אימא סיפא: ושאין מכירין, אותם מעות שאין הוא מכיר את האנשים שלקח מהם - יעשה בהן באותם מעות צרכי ציבור.
ואמר רב חסדא: איזה צרכי ציבור יעשה במעות, בורות, שיחין ומערות עם מים לשתיה, שהוא דבר הנצרך לכל, וכך יש תקוה שיהנו מהם הנגזלים, משמע מפורש בברייתא שצריך להשיב את הגזילה.
אלא יש ליישב באופן אחר, לא קשיא: כאן בתוספתא מדובר קודם תקנה שתיקנו לגזלנים שלא מקבלים מהם, שבימי רבי נשנית משנה זו שמחייב להחזיר. ואילו כאן בברייתא לעיל ששנינו כי אין מקבלים מהם, מדובר לאחר תקנה.
והשתא דאמר רב נחמן: והסביר כי תקנת החכמים שאינו מחזיר את הגזילה נאמרה רק בשאין גזילה קיימת,  18  אפילו תימא אידי ואידי גם התוספתא מדברת לאחר תקנה שתיקנו חכמים כי אינו צריך להחזיר הגזילה, ולא קשיא דברי התוספתא:

 18.  הרעק"א מסתפק באופן שהגזילה קיימת אלא שהגזלן קנאה בשינוי האם נחשב כגזילה קיימת שחייב להחזיר או לא. ומביא את השיטה מקובצת בשם המאירי שכתב כי נחשב כגזילה קיימת. ומבאר הרעק"א את סברתו, כי כיון שהחפץ הגזול קיים, והגזלן לא צריך לתת משלו, אין חשש שמא ימנע מלעשות תשובה, כיון שקל לגזלן להשיב את החפץ הגזול. אבל מדייק הרעק"א מהמשנה למלך (מלוה ולוה ד ה) שסובר כי גם אם קנאו בשינוי נחשב כאילו הגזילה אינה קיימת. וסברתו כי מה שלא תקנו באופן שהגזילה קיימת, היינו משום שלא רצו חכמים לקחת מהנגזל את ממונו, אבל אם קנאו בשינוי שכבר אינה ממונו של הנגזל, באופן זה תיקנו.

דרשני המקוצר