פרשני:בבלי:בבא בתרא יז א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
תנו רבנן שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן אברהם יצחק ויעקב 1 .
1. הקשו תוס' מדוע לא החשיבו כאן גם את איוב, שהרי לעיל טו ב דרשו שהטעימו הקב"ה לאיוב מעין עולם הבא. ותירצו דאיוב טעם את טעמו של עולם הבא רק בדבר אחד, כמו שמבואר שם שמייד עם החרישה צמח הזרע, אבל אברהם יצחק ויעקב נהנו מעין עולם הבא בכל דבר.
ומבארת הגמרא: מנין שהטעימו הקדוש ברוך הוא לאברהם מעין עולם הבא. דכתיב ביה 'וה' ברך את אברהם בכל'. ו'בכל' כולל גם טעם עולם הבא.
וכן יצחק הטעימו הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא, דכתיב ביה 'ואוכל מכל'.
וכן יעקב, דכתיב ביה 'וכי יש לי כל' 2 .
2. ומכאן הנוסח בברכת המזון 'כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל, והיינו 'בכל' שנאמר באברהם, 'מכל' שנאמר ביצחק, ו'כל' שנאמר ביעקב.
שלשה לא שלט בהן יצר הרע. אלו הן, אברהם יצחק ויעקב 3 , דהרי כתיב בהו שנתברכו 'בכל מכל כל', כמבואר לעיל, וכיון שנתברכו בכל, למדנו שנתברכו גם בכך שלא שלט בהם יצר הרע 4 .
3. כתבו התוס' (ד"ה שלשה לא שלט) שוודאי אין לומר שלא שלט בהם יצר הרע כלל, דאם כן איך קבלו שכר, הלא כל השכר ניתן עבור ההתגברות על יצר הרע. אלא שבתחילה שלט בהם יצר הרע, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שהיו דוחקין עצמם להתרחק מהעבירה, סייעם וביטל מהם מכאן והילך את יצר הרע. וזהו שאמרו במסכת יומא (לח ב) על הפסוק 'ורגלי חסידיו ישמור', כיון שעבר אדם רוב שנותיו ולא חטא, שוב אינו חוטא. ובספר כוכבי אור ח"ב כתב, כי אף בענינים שכבר אין לאדם נסיון, מחמת שהתגבר בזה על היצר הרע אחר זמן, מכל מקום יש לו שכר על כל מצוה ומצוה שעושה, כאילו היה לו על זה נסיון, שהרי על ידי בחירתו זכה למצב זה שכבר לא יהיה לו נסיון. 4. ובמהרש"א פירש, כיון שהטעימן הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא, לכן לא שלט בהם יצר הרע, כי בעולם הבא אין יצר הרע.
ויש אומרים, אף דוד המלך לא שלט בו יצר הרע. דכתיב בתהילים (מזמור ק"ט) 'ולבי חלל בקרבי'. יצר הרע מת בקרבי, והרי הוא חלל (מת) בקרבי. 5
5. על פי רש"י. ובירושלמי ברכות פרק ט' הלכה ה' ובסוטה פרק ה' הלכה ה' חילקו בין אברהם לדוד, שעל אף שלשניהם לא היה יצר הרע מכל מקום חלוקים הם, כי אברהם אבינו הפך את יצר הרע ליצר טוב, אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו כמו שנאמר 'ולבי חלל בקרבי'.
ואידך, מי שסובר שיצר הרע שלט בדוד, כיצד הוא מפרש את הפסוק 'ולבי חלל בקרבי'?
צעריה הוא דקא מדכר. דוד המלך מתנה את צערו, ואומר, ליבי מת ונעשה כחלל בקרבי, מרוב צרות.
תנו רבנן: ששה לא שלט בהן מלאך המות, אלא מתו מיתת נשיקה על פי השכינה 6 , ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים.
6. רש"י. ובעץ יוסף על העין יעקב, הביא מספר כד הקמח, דענין מיתת נשיקה היא דביקות החושק בחשוק, ומתוך כך הנפש נפרדת מהעולם הזה בלא להרגיש טעם מיתה, ובלא הכח המשחית שהוא מלאך המוות.
ומבארת הגמרא: מנין שלא שלט מלאך המוות באברהם יצחק ויעקב?
דכתיב בהו שנתברכו 'בכל מכל כל' כמבואר לעיל, ומפסוק זה אנו למדים ששרתה עליהם כל הברכה וכל הכבוד שיש בעולם. ומכך יש ללמוד שמתו מיתת נשיקה, שהרי משה ואהרן ומרים מתו מיתת נשיקה כמבואר להלן, ואם נאמר שאברהם יצחק ויעקב לא מתו מיתת נשיקה, נמצא שיש כבוד בעולם שלא נתכבדו בו 7 .
7. על פי רש"י. ובתורה תמימה פירש דהמת על ידי מלאך המוות שולטים בו יסורי מיתה, ואילו המת מיתת נשיקה אין לו יסורי מיתה. המהרש"א פירש באופן אחר, כיון שהתבאר לעיל שהטעימן הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא, לכן לא שלט בהם מלאך המוות, כי על עולם הבא נאמר 'ובלע המוות לנצח'.
ומנין שלא שלט מלאך המוות במשה אהרן ומרים?
דכתיב בהו שמתו 'על פי ה" כמו שנאמר באהרן (במדבר לג לח) 'ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם', ובמשה נאמר (דברים לג ה) 'וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה".
ומקשינן: והא מרים לא כתיב בה "על פי ה'", ואם כן, מהיכן אתה למד שמתה בנשיקה?
אמר רבי אלעזר: מרים נמי, בנשיקה מתה, דאתיא, למדים בגזירה שוה "שם שם" ממשה.
כי בפטירת משה נאמר 'וימת שם משה', וכן בפטירת מרים נאמר (במדבר כ א) 'ותמת שם מרים', ומכך למדים, כשם שמשה מת בנשיקה, כך מרים מתה בנשיקה.
ואם תשאל, מפני מה לא נאמר בה במרים, שמתה בנשיקה על פי ה'? תשובתך: שגנאי הדבר לומר על אשה שמתה בנשיקה על פי ה'.
תנו רבנן: שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה לאחר מיתתם, ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב 8 .
8. הקשו התוס', הלא גם בשאר צדיקים לא שולטת בהם רימה, כמבואר במסכת שבת, דמי שאין לו קנאה בלבו, אין עצמותיו נרקבים. ותירצו, שהרימה ותולעה שאמרו כאן, אין הכוונה לריקבון, שהרי מצאנו מי ששלט בו תולעה ולא נרקב גופו, כמבואר בבבא מציעא (פד ב) שרבי אלעזר בן רבי שמעון שכב בעליה כמה שנים אחר מותו ולא נרקב, ואף על פי כן יצאה תולעת מאזנו כעונש על כך שלא מחה על ביזוי תלמיד חכם.
ומבארת הגמרא: מנין שלא שלטה רימה ותולעה באברהם יצחק ויעקב? דכתיב (בהו) שנתברכו בכל מכל כל. ובכלל זה נכללת הברכה שלא תשלוט בהם רימה.
וכן לא שלטה רימה במשה אהרן ומרים, דכתיב (בהו) שמיתתם היתה 'על פי ה", והתבאר לעיל שמתו מיתת נשיקה, ומכאן שלא שלטה בהם רימה, שהרי הרימה מגיעה מהטיפה המרה המטפטפת מסכינו של מלאך המוות, כמו שמבואר במסכת עבודה זרה (כ ב) שמאותה טיפה מת האדם ומאותה טיפה הוא גם מסריח, וממנה פניו מוריקות. ואילו הם מתו בנשיקה ולא על ידי מלאך המוות, ומשום כך לא שלטה בהם רימה ותולעה 9 .
9. פירשנו על פי הגירסה שלפנינו, וצ"ע, הלא טעם זה נכון גם לגבי אברהם יצחק ויעקב שמתו בנשיקה כמו שהתבאר לעיל, ואם כן מדוע הוצרכה הגמרא לפרש טעם אחר באברהם יצחק ויעקב. ובאמת גירסת רש"י וכן הביא המסורת הש"ס, 'אברהם יצחק יעקב משה אהרן ומרים כדאמרן', והיינו מאחר שנתבאר לעיל שלא שלט בהם מלאך המוות, לכן לא שלט בכל אלו רימה ותולעה, שהרי הרימה והתולעה הם תוצאה של הטיפה המטפטפת בסכינו של מלאך המוות. המהרש"א הבין דלפי גירסת רש"י מה שאמרו 'כדאמרן' הוא גם על בנימין בן יעקב, ואף שעל בנימין בן יעקב לא נאמר על פי ה', מכל מקום כיון שכתוב עליו ידיד ה' 'ידידות השכינה היתה מצלת עליו מן הרימה'.
ומנין שלא שלטה רימה ותולעה בבנימין בן יעקב? דכתיב 'ולבנימין אמר ידיד ה', ישכון לבטח עליו'. וכך דורשים את הפסוק: ישכון בנימין לבטח, כאשר הוא סמוך לידידות השכינה 10 .
10. על פי רש"י, וצ"ע מדוע לא פירש רש"י כפשוטו, דלמדו זאת ממה שכתוב 'ישכון לבטח', וכמו שאמרו להלן על דוד.
ויש אומרים, אף דוד לא שלטה בו רימה ותולעה, דכתיב בתהילים (מזמור ט"ז) 'אף בשרי ישכון לבטח'.
ואידך, מי שלא דורש מפסוק זה שלא שלטה רימה ותולעה בדוד, כיצד הוא מפרש את הפסוק?
ההוא, רחמי הוא דקא בעי. בפסוק זה ביקש דוד רחמים שלא תשלוט בו רימה ותולעה, אך אין מכאן ראיה שנתקבלה תפילתו.
תנו רבנן: ארבעה אנשים לא היו ראויים כלל למות משום שלא חטאו מימיהם, ומתו רק בעטיו של נחש, מחמת הקללה שקילל הקדוש ברוך הוא זרעו של האדם ששמע לעצת הנחש, ואז נגזרה המיתה על העולם. ואלו הן, בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד.
וכולהו, וכל אותם המנויים לעיל, אין מקור בפסוקים שמתו רק בעטיו של נחש, אלא גמרא, קבלה היא בידינו שלא היה חטא בידם ומתו בעטיו של נחש, לבר מישי אבי דוד, דמפרש ביה (קרא), שמפורש בפסוק שמת רק בעטיו של נחש דכתיב 'ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא. ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב'.
ופסוק זה צריך ביאור: וכי אביגיל בת נחש היא? והלא בת ישי היא, דכתיב בדברי הימים, שהפסוק מונה את בני ישי, ומוסיף 'ואחיותיהם, צרויה ואביגיל'. הרי שאביגיל הייתה בתו של ישי.
אלא, כוונת הפסוק לומר, שאביגיל הייתה בת של מי שמת בעטיו של נחש. ומכאן, שישי מת בעטיו של נחש.
מי שיש לו חצר או שדה סמוך לחצר או לשדה של חבירו, אסור לו לחפור בור סמוך למיצר שמפריד בין תחומו לתחום חבירו, כי בכך הוא מזיק לבורו של חבירו, שחפר בתוך תחומו.
ובגמרא מבואר באיזה אופן הוא האיסור, האם כשבא לחפור אחר שכבר חפר השני, או אף כשלא חפר עדיין, כיון שיש לו אפשרות לחפור, או שהאיסור הוא בבאו שניהם לחפור בבת אחת.
מתניתין:
לא יחפור אדם בור ברשותו, 1 סמוך לבורו של חבירו הנמצא ברשות חברו.
1. הקשה נתיבות המשפט (קנה יח), לגבי כל דיני ההרחקות המבוארים במשנתנו, מדוע לא נאמר שהחיוב להרחיק הוא מדין בור, שהוא אחד מארבעת אבות הנזיקין, כי נזק שכזה הוא כמו "בור המתגלגל ברוח מצויה", שהולך ומזיק לאחר שהונח. ותירץ, שכל אבות המזיקין שחייבה תורה על הזיקם, יכול האדם להחזיקם ברשותו, ולשומרם שלא יצאו ויזיקו, ולכן חייבה תורה לשלם על היזקם כיון שלא שמרם מלהזיק. אך לעומת זאת, לגבי כל ההרחקות מנזק המבוארות בפרקנו, הרי אי אפשר "לשמור" את ה"מזיק" כדי למנוע את ההיזק, אלא אם כן ימנע האדם מלעשות את השימוש שהוא צריך לו בחצרו שלו, שלא ישתמש בו כלל. ובאופן שכזה לא חייבה תורה תשלום על הזיקן אלא אנו אומרים, אדרבה, הניזק הוא זה שצריך לשמור עצמו מלהנזק כתוצאה מהשימוש שעושה שכנו בחצרו, ועליו להרחיק עצמו ממקום שימושו של חברו. כי למה יצטרך המזיק להתבטל מתשמישו, והניזק לא יצטרך להתבטל! ? ובספר ברכת שמואל (יג) כתב בשם הגר"ח, שכל החיוב של ד' אבות נזיקין אינו אלא בעושה המזיק מעשה להיכנס בתוך של חבירו, או להגיע אליו, מה שאין כן ההרחקות בפרקנו, שנחשב המזיק כמי שעושה בתוך שלו. והרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי הקשה, מדוע הנוטע אילן בתוך שלו, בסמוך לבורו של חבירו, למה לא הוי כמו שור המזיק? ועיין בתירוצו. והאריך עוד הרמב"ו שם, בשאלה האם חייב לשלם בכל ההרחקות הללו, האם נחשב הדבר כמו מזיק בידים וחייב לשלם, או נחשב שעושה על ידי גרמא ופטור מלשלם. ועיין בברכת שמואל סי' י"ד שהאריך בביאור דבריו.
ולא יחפור שיח, חפירה ארוכה או קצרה ("שיח" הוא כמו בור, אלא ש"בור" הוא עגול, ואילו "שיח" הוא ארוך וצר), ולא מערה, מרובעת, ומכוסה בקירוי, 2 ולא יעביר סמוך לבורו של חבירו את אמת המים, חריץ בקרקע, שדרכה זורמים המים ממקור המים סביב השדה, ומשדה לשדה, ולא יעשה נברכת הכובסין, חפירה מרובעת שעושים בקרקע ומי גשמים מתכנסים בתוכה, ובהם מכבסים הבגדים. 3 אלא אם כן:
2. כדאיתא בב"ק נ ב. עיי"ש. 3. וקרויים הוא אמה, לפי שהן רחבים אמה ברום אמה. לשון הרע"ב בריש מו"ק.
א. הרחיק את חפירת בורו מכותלו של חבירו ג' טפחים.
ומבואר בגמרא, שצריך להרחיק את בורו במרחק של שלשה טפחים מהכותל של בור חבירו, ולא רק מחלל הבור עצמו. 4 וכיון שעובי הכותל של בור הוא ג' טפחים, נמצא שצריך להרחיק מחלל הבור של חברו ו' טפחים. דהיינו, את המרחק של ג' טפחים של כותל הבור שלו, ועוד מרחק של ג' טפחים של כותל הבור של חבירו.
4. הרמב"ם כתב שצריך להרחיק "מכותלו של חבירו" ולא כתב "כותל בורו". ומפרשים הסמ"ע והתוי"ט, שהוא מפרש את משנתנו, שלאו דווקא מכותל בורו צריך להרחיק, אלא שגם מכותל בנין צריך להרחיק ולסוד בסיד. אך הרא"ש והטור סוברים שמכותל בנין אין צורך גם להרחיק וגם לסוד, אלא בהרחקה בלבד סגי. ואילו הש"ך כתב, שהרא"ש והטור אינן חולקים על הרמב"ם.
ב. וסד בסיד, צריך לסייד את כותלי בורו מבפנים, לפי שהסיד עוצר את המים שבבורו שלא יחלחלו בתוך הכתלים אל בורו של חברו. 5
5. והגמרא לקמן (יט א) מסתפקת האם "וסד בסיד" תנן, דהיינו, שצריך גם להרחיק וגם לסוד, או דילמא "או סד" תנן, דמהני או הרחקה, או לסוד בסיד.
הטעם להרחקה ולסיוד הבור, הוא מפני "מתונתא", 6 הלחות של מי הבור, המחלחלת וגורמת נזק לכותלי בורו של חבירו.
6. זו היא שיטת התוס', שהצורך להרחיק ג' טפחים הוא משום מתונתא, ואילו הטעם המבואר בגמרא ש"כל מרא ומרא (חפירה) מרפי לארעיה" אינו אלא לומר, שכבר מאותה שעה מתחיל הנזק, וחשיב "גירי דיליה". והרמב"ן, והריטב"א בשם הרא"ה, והר"ן, כתבו, שיש שתי סיבות להרחיק הנזק, האחד, מצד עצם החפירה, שכל מרא ומרא מרפי לארעא, והשני, מצד מתונתא. וכן מדייק בנימוקי הגרי"ב מרש"י ד"ה אלא אם כן.
ועתה מתבאר במשנה דין הרחקת דברים המזיקים לכתלי הבתים, שצריך האדם להרחיקם, בתוך רשותו, מכתלי חברו (והנמצאים ברשות חברו).
ומרחיקים את הגפת, פסולת של זיתים, אחר שנעצרו ונסחטו בבית הבד, וכאשר הפסולת הזאת כנוסה יחד, היא מוציאה חום רב מאד, והחום יכול לפגוע בכתלים הסמוכים אליו.
ומרחיקים את הזבל, ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים, אבני אש, שאש יוצאת מהן.
מן הכותל של חבירו, ג' טפחים, וסד בסיד.
כאן מדובר בכותל לבנים, הבנוי על הקרקע, ולא בכותל בור שבקרקע. והטעם שצריך להרחיק כל אלו מהכותל של חברו, מפני שהם מוציאין הבל, דהיינו חום, המזיק את הכותל.
מרחיקין את הזרעים, ואת המחרישה, ואת מי רגליים, מן הכותל ג' טפחים.
כל אלו מזיקין לכותל. הזרעים, בכך שהם מתפשטים, והשרשים מרפים את הכותל.
והמחרישה מזיקה כאשר דופקים בה, שהדפיקות מרפות את הכותל. ומי רגליים ממסמסין את הלבנים שבכותל.
ומרחיקין את הריחים מן הכותל, ג' טפחים מן השכב, שהן ד' מן הרכב.
נדנודי הריחים מנידין את הקרקע ומרפין בכך את יסודות הכותל. והריחים בנויים משני חלקים, תחתונה ועליונה. התחתונה רחבה טפח מכל צד יותר מן העליונה, ה"רוכבת" עליה. וצריך להרחיק את התחתונה ג' טפחים מן הכותל, ואז נמצא שמרחיק את העליונה ד' טפחים מן הכותל. והטעם לכך הוא, לפי שהעליונה היא הגורמת לנזק, בכך שמגלגלין אותה, ומעוצמת החבטה היא מנידה את הקרקע שתחת הכותל, ולכן צריך להרחיק את החלק העליון של הריחיים ד' טפחים מהכותל.
ואת התנור מרחיקים מן הכותל, ג' מן הכליא, שהן ד' מן השפה, כיון שחום התנור מזיק לכותל.
התנור גם הוא בנוי משני חלקים: חלקו התחתון, נקרא "כליא", והוא משמש כבסיס לחלקו העליון, שהוא עיקר התנור. הבסיס עודף ברוחבו טפח מכל צד מן התנור העליון.
הבסיס עצמו עשוי בשיפוע, רחב מלמטה וצר מלמעלה, כמדת התנור. וצריך להרחיק ד' טפחים מן התנור. ולכן צריך להרחיק ג' מן הכליא, הבסיס, ובכך מרחיקים ד' טפחים מן השפה, שזהו גוף התנור.