פרשני:בבלי:סנהדרין כב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
דרשת רבי יוסי שבימי עזרא נשתנה הכתב מורכבת משלושה פסוקים.
האחד, בספר דניאל מסופר, כי בלשאצר המלך עשה משתה, ובו שתו בכלים של בית המקדש. לפתע הופיעה יד מהשמים, אשר כתבה על כותל הבית בכתב שלא יכלו המשתתפים להבינו. כנאמר, "לא כהלין (יכלו) כתבא למקרא". והוא היה בלשון ארמית. וכיון שבאותה סעודה הסבו גם יהודים, והם לא יכלו להבין את האמור בכתב, הרי משמע שהם לא הכירו לשון ארמית.
השני, שבתקופה לאחריה, נאמר בספר עזרא, שכתבו מכתב בארמית.
ומשמע שידעו אז כתב ארמית. ומזה מוכח, כי בימי עזרא נשתנה כתבם 1 . ועוד יותר מוכח, ממה שנאמר שם "כתב הנשתוון", שפירושו כתב אשר השתנה.
1. וכתב הר"ן: "ובאמת, כי כשגלו ישראל לבבל, כבר הלכו להם עשרת השבטים בחלח וחבור ונשארו מתי מעט, ושנו את לשונם ואת כתבם, ונשתכחה התורה מהם, הלא תראה בימי עזרא שנשתכחה מהם התורה, ואפילו המצוות המפורסמות כסוכה - כשקראו להם המצוה היתה להם בחידוש גדול, ואז עזרא האיר עיניהם בדיני התורה ומצוותיה, והוא החזיר להם את כתבם שנשתכח מהם".
וכמו כן דורש רבי יוסי את הביטוי בתורה "משנה תורה", שהוא מלשון "שינוי", וכמו שמבואר לעיל.
"וכתב הנשתוון - כתוב ארמית ומתורגם ארמית", הרי שבני יהודה כתבו ארמית אחרי עלייתם מגלות בבל, בעת תחילת בנייתם את בית המקדש השני.
ועוד כתיב בספר דניאל, "לא כהלין כתבא למיקרא, ופשרא להודעא למלכא". הרי שבגלותם בבבל עוד לא ידעו כתב ארמית.
ועוד כתיב בתורה בפרשת המלך, "וכתב לו את משנה התורה הזאת", ודרשינן: כתב הראוי להשתנות, כלומר, שמשה רמז לישראל שעתיד הכתב להשתנות מעברי לארמית (לאשורית), ובימי עזרא הוא השתנה.
וכיון שבימי עזרא נשתנה הכתב לארמית, אם כן, למה נקרא "אשורית"!? מפני שכתב זה עלה עמהם מארץ אשור.
אך רבי חולק על רבי יוסי, וסובר שכתב האשורית של ימי עזרא הוא הכתב שניתנה בו תורה לישראל.
תניא, שנינו בברייתא: רבי אומר: בתחלה - בכתב זה ניתנה תורה לישראל בימי משה. ולמה לא יכלו היהודים לקראותו במשתה בלשאצר? כיון שחטאו בימי בית ראשון, וביזו את התורה, נהפך להם לרועץ, למשבר, ששכחו את הכתב (ולא יכלו לקראותו לפני בלשאצר).
כיון שחזרו בהן, ששבו בתשובה, החזירו הקב"ה להם, כמו שנאמר בנבואת הנביא זכריה כאשר היה מתנבא על עליית בבל ובניית הבית השני: "שובו לבצרון לירושלים עיר מבצרכם, אתם בני ישראל, אסירי התקוה שקויתם להקב"ה שבעים שנות גלות בבל, גם היום מגיד משנה אשיב לך". ודרשינן, "משנה", התורה ששכחתם, אחזירה לכם.
ולפי רבי, למה נקרא שמה אשורית? והרי היא עברית!? מפני שהיא מאושרת בכתב, הכתב ה"מאושר" שניתנה בה התורה.
והתנאים בהמשך הברייתא סוברים כרבי, שהכתב לא נשתנה, אלא שהם חולקים וסוברים שגם לא נשתכח.
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: כתב זה שניתנה בו תורה לא נשתנה ולא נשתכח כל עיקר. שנאמר במלאכת המשכן "ווי העמודים", שהיתדות הקבועים בעמודים שבהן תוחבין לולאות קלעי החצר והמסך נקראים "ווים", כי הם עשויין כצורת האות ו'. מה עמודים לא נשתנו, כמו שהיתדות, לא השתנתה צורתם - אף ווים לא נשתנו. כלומר, האותיות נשארו כבתחילתם.
ועוד ראיה: ואומר הכתוב, באיגרות השניות של מרדכי ואסתר "ואל היהודים ככתבם וכלשונם". מה לשונם לא נשתנה, שהתורה ניתנה בלשון הקודש, ועדיין היא בלשון הקודש, אף כתבם לא נשתנה.
אלא, שמא תאמר, אם אין דורשים "משנה" מלשון "שינוי", מה אני מקיים "את משנה התורה הזאת"? הרי זה בא לדרשה אחרת, לשתי תורות, אחת שיוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו.
ואותה התורה שיוצאה ונכנסת עמו, עושה אותה קטנה, בכתיבה דקה, כמין קמיע, שתהא קלה לשאת, ותולה אותה בזרועו, שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט", (כמבואר למעלה).
שואלת הגמרא: ואידך, 2 רבי, שדרש "משנה" מלשון "שינוי", ולא דרש מלשון "שנים", ואינו דורש את הפסוק "שויתי" לשני ספרי תורה, האי פסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד", מאי דריש ביה, איזה דרשה דורש מפסוק זה.
2. והקשה המהרש"א: הרי רבי שמעון בן אלעזר דרש את הספר השני מסוף הפסוק "כי מימיני בל אמוט", ולמה מקשה הגמרא האי "שויתי" מאי עביד, הלא רשב"א לא דרש תחילת הפסוק?! ואף אם נרצה לומר שכוונת הגמרא - בקושיא זו - לסוף הפסוק, אם כן מה תירצו כדרב חנה המתפלל צריך וכו', שנאמר שויתי, הלא הקושיא לא היתה על "שויתי". לכן מבאר, שרשב"א שדרש משנה מלשון "שנים" דרש את כל הפסוק על שני ספרי תורה, והיינו: "שויתי ה' לנגדי תמיד" - "לנגדי" הכוונה במרחק והוא הספר שהיה מונח בבית גנזיו, וסוף הפסוק "כי מימיני בל אמוט" הכוונה לספר שתלה לו על זרועו. כי מהפסוק "משנה" אפשר ללמוד רק לשני ספרי תורה, ועדיין איני יודע תפקידם ומקומם, ובא הפסוק ללמד שאחד היה "לנגדי" והשני "מימיני". וזה אמור לרשב"א הדורש "משנה" מלשון "שנים", אבל לתנאים הסוברים מלשון "שינוי" והיה לו רק ספר אחד, ואותו ספר בודאי היה בימינו כמו שנדרש במשנה מהפסוק: "והיתה עימו", ואותם התנאים אינם דורשים הפסוק "שויתי"לספר תורה המונח בבית גנזיו. ולכן לדידם מקשה הגמרא: האי שויתי - כלומר, תחילת הפסוק - מאי עביד ביה? ומתרצת כדרב חנה וכו'. מפשטות הסוגיא משמע, כי מי שסובר משנה מלשון שינוי סובר שלא היו למלך שני ספרים. בענין זה ישנה מחלוקת בין המהרש"ל להמהרש"א. המהרש"ל סובר שאין כזו דעה שלא היה למלך שני ספרים. וראיותיו הן: א. מה מקשה הגמרא "האי שויתי מאי דריש ביה", הלא יתכן שעל אותה התורה אמר שהוא לנגדו? וכבר ביארנו תירוץ המהרש"א לקושיה זו. ב. איך יכול לסבור שאין לו שני ספרים, הרי בהיותו הדיוט כבר כתב לו ספר, ובודאי שהפסוק: "וכתב לו" בא לומר שיוסיף עוד ספר? המהרש"א מתרץ, שאינו מוכרח, והראיה, שאביי בקושיתו רצה לומר "מלך אין הדיוט לא", כלומר, שהדיוט יכול להסתפק בספר שהניחו לו אבותיו, ומלך צריך לכתוב לעצמו, וממילא, אם הניחו לו אבותיו למלך - יש לו שנים, ואם לו הניחו לו כותב רק אחד. או שהפסוק: "כתבו לכם" אמור לדורו של משה בלבד. ג. לא משמע שיש תנא החולק על סתם משנה שהיה לו שני ספרים. ועל קושיא זו מתרץ המהרש"א: הרי אביי באמת רצה לומר כן בפשט המשנה שרק אם הניחו לו אבותיו יש לו שנים. ומכל אלו הראיות מסיק המהרש"ל, דלכל הדעות היו לו שני ספרים, אלא דרק רבי שמעון בן אלעזר סובר דאף שלמדנו לשני ספרים כנ"ל, אחד מהיותו הדיוט והשני לשם מלכות, ואינו דורש משנה מלשון "שנים", מכל מקום דורש משנה מלשון "שינוי" שהספר השני היה בכתיבה דקה כמין קמיע, וזה השינוי (והמהרש"א מגיב: דברים אלו אינם אלא דברי נביאות), ושאר התנאים אינם סוברים כן. ולכן מוחק מהברייתא לעיל את המילים: עושה כמין קמיע וכו', שהתנא ההוא אינו דורש משנה מלשון שינוי שהיה כתוב בכתיבה דקה. ובחידושי הר"ן משמע כמו המהרש"א. ועיין תורת חיים וערוך לנר.
ומתרצת: ההוא קרא, מיבעי ליה, צריך אותו לדרוש כמו דדרשו רב חנה בר ביזנא. דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל, צריך שיראה את עצמו כאילו שכינה שורה כנגדו, שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד".
ועתה שואלת הגמרא: לרבי שמעון בן אלעזר, שאמר בשם רבי אלעזר בן פרטא, שאמר בשם רבי אלעזר המודעי, דאמר: כתב זה לא נשתנה ולא נשתכח, אם כן, מאי, מהו פירוש הפסוק "לא כהלין כתבא למיקרא"!? למה לא יכלו היהודים שהיו באותו משתה לקרות ולהבין את הכתובת על הכותל, ולמה הוצרכו להביא את דניאל לקרוא אותה ולפרשה.
ומתרצת הגמרא: לפי שלא היה כתוב במפורש, אלא ברמזים. ודניאל ידע לפרש את הרמזים.
ומביאה עתה הגמרא כמה דעות באיזה אופן היה כתוב ברמז.
אמר רב: בגימטריא שפת רמזים של א"ת ב"ש, איכתיב להון, היה כתוב להם. וכך היה כתוב: יטת יטת אדך פוגחמט.
וכך הוא רמז הכתב של א"ת ב"ש:
א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"צ ו"פ ז"ע ח"ס ט"נ י"ם כ"ל.
ולפי זה, נקראת המילה "יטת" כך: י - מ. ט - נ. ת - א. והמילה כולה היא "מנא". ולפי שפת רמזים זו יצא לו לדניאל לקרוא: "מנא מנא, תקל ופרסין".
מאי פריש להו? איזה פירוש פירש להם דניאל?
"מנא מנא תקל ופרסין" - "מנא מנא" אלהא מלכותך, מנה ומנה הקב"ה מנין מדוייק של ימי מלכותך, והשלמה וכבר השלמת אותם. "תקל", תקילתא במאזניא נשקלת לפני במאזניים, והשתכחת חסיר ונמצאת חסר מכל צדקה, "ופרסין" שתי פריסות, פרס פריסת מלכותך נשברה מלכותך ממך, ויהיבת ותנתן למדי ופרס.
ובו בלילה מת בלשאצר מלך כשדים וירש אותו דריוש ממדי.
ושמואל אמר: שהכתובת על הכותל היתה ברמז אחר. ומה הוא: ממתוס ננקפי אאלרן, כלומר, שהיה כתוב ממתוס ננקפי אאלרן, שמלמעלה למטה נקראת: מנא מנא תקל ופרסין, וכן הבין דניאל, אלא שהם קראו מימין לשמאל, לכן לא יכלו לקרוא.
ורבי יוחנן אמר: שהיה כתוב אנם אנם לקת ניסרפו, כלומר שכל מילה היתה כתובה משמאל לימין, ודניאל הבין והם לא הבינו.
רב אשי אמר: נמא נמא קתל פורסין, כלומר, בעירבוב אותיות שהאות השניה שבכל מילה היתה כתובה לפני הראשונה.
מתניתין:
המשנה מבארת דיני העם ביחס למלך, והזהירות בכבודו.
אין רוכבין על סוסו. ואין יושבין על כסאו. ואין משתמשין בשרביטו, ובכתר המלך, ובשאר כליו המיוחדין למלך.
וכן אין מקילין ראש בכבודו. כגון: אין רואין אותו כשהוא מסתפר, ולא כשהוא ערום, ולא כשהוא בבית המרחץ.
מפני שהעם חייבים לירא מן המלך, כמו שנאמר: "שום תשים עליך מלך" ודרשינן: שתהא אימתו של המלך, עליך על העם.
גמרא:
שנינו במשנתנו, אין משתמשין בשרביטו, וכל שכן שאין משתמשין במשרתיו, ומבארת הגמרא, שאכן, אין הדיוט משתמש בכליו של מלך, אבל מלך משתמש בכליו של מלך.
בספר מלכים א (פרק ב) מסופר שאדוניהו בן דוד (מאשתו חגית), ביקש מבת שבע אם שלמה, שתבקש משלמה לתת לו את אבישג השונמית, שהיתה סוכנת (משרתת) דוד, לו לאשה. ושלמה ראה בזאת מרידה במלכותו, וה רגוהו.
ומבארת הגמרא, שעל אף שאבישג לא נישאה לדוד, ולא היתה אסורה על אדוניהו באיסור אשת אב, מכל מקום, היה אסור לאדוניהו, שהיה הדיוט, להשתמש בה, מדין "אין משתמשין בשרביטו של מלך". ובכך שביקש לשאתה, הראה שמחשיב עצמו שיש לו מעמד של מלך, לכן דן אותו שלמה כמורד במלכות.
אבל לשלמה היא היתה מותרת, כי היא לא נישאה לדוד 3 , ומלך משתמש בשרביטו של מלך.
3. עיין בדף כ"א הערה ז'.
אמר רב יעקב אמר רבי יוחנן: אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה. מותרת לשלמה דמלך היה, ומלך משתמש בשרביטו של מלך קודמו. ואסורה לאדוניה - דהדיוט הוא.
ועתה מבארת הגמרא, שלא היתה אסורה על שלמה מטעם ערות אשת אב, כי לא נישאה לדוד.
אבישג, מאי היא? כלומר, מה היה המעמד האישי שלה ביחס לשלמה.
דכתיב בתחילת ספר מלכים: "והמלך דוד בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. ויאמרו לו עבדיו יבקשו למלך נערה בתולה ... וחם לאדוני המלך". וכתיב שם: "ויבקשו נערה יפה ... וימצאו את אבישג השונמית ויביאו אותה למלך, והנערה יפה עד מאד ותהי לו סוכנת".
ומספרת הגמרא: אמרה אבישג לדוד: נינסבן תישא אותי לאשה.
אמר לה דוד: אסירת לי, את אסורה עלי, כי כבר נשאתי שמונה עשרה נשים.
אמרה ליה אבישג: משל הדיוט אומר "חסריה לגנבא, כשחסר לגנב, שאין לו מקום לגנוב - נפשיה לשלמא נקיט!", מחזיק הוא עצמו בענוה כאיש שלום. 4 ובדרך משל אמרה לו: מפני שזקנת ותשש כחך, אתה אומר לי שהנני אסורה לך.
4. הערוך לנר מבאר: כתוב שם שבקשו לדוד בזקנותו נערה יפה, משום שדוד רצה להתכפר על מעשה דבת שבע "באותו מקום ובאותו אשה". אבל אבישג לא הבינה כן, וחשבה שלכן הביאו אותה למלך כדי שישאנה ולכן בקשה שישאנה. וכשסירב דוד לשאתה הבינה שעשה כן כדי שיתכפר, והתחכמה לומר לו שאין בזה משום כפרה כיון שאין כוחו עמו, ואם כן בחינם הביאו אותה, ודוד הוכיח לה מבת שבע שכוחו עמו וצריך אותה כדי להגדיל תשובתו.
אמר דוד להו למשרתיו: קראו לי לבת שבע, שתבא להעיד שכחי עימי כבימי נעורי.
והגמרא מביאה ראיה שהקריאה לבת שבע היתה למען להוכיח לאבישג.
שכן בעת שבאה בת שבע לבקש מהמלך דוד ששלמה בנה ימלוך אחריו, וכתיב "ותבא בת שבע אל המלך החדרה", וסיום הפסוק הוא בדבר שאין, לכאורה, שום שייכות למלכות שלמה, שנאמר "והמלך זקן מאד, ואבישג השונמית משרת את המלך". לכן דרשו מכאן חכמים שבת שבע באה החדרה בעקבות אבישג השונמית, להעיד על כוחו של דוד בתשמיש.
ועוד נרמז בכך שבפסוק זה ישנן שלוש עשרה מילים, לכן אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה קינחה בת שבע עצמה בשלש עשרה מפות, בין תשמיש לתשמיש של דוד, כדי להצדיק טענת דוד כי מה שאינו נושא את אבישג, הוא מפני האיסור.
ולמה לא גירש דוד אחת משמונה עשרה נשותיו, כדי לשאת את אבישג?
אמר רב שמן בר אבא: בא וראה מהליכותיו הקדושות של דוד המלך כמה קשין גירושין בעיני אלהים ואדם, שהרי דוד המלך התירו לו חכמי דורו לייחד את עצמו עם פנויה, למרות שכבר אסרו חכמים על יחוד עם פנויה מעת המעשה של אמנון ותמר, ולא התירו לו לגרש אחת מנשותיו, כי "קשין גירושין".
וכן אמר רבי אליעזר: כל המגרש את אשתו הראשונה 5 - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות 6 .
5. בחידושי הר"ן מפרש: הגמרא מביאה ראיה ש"קשה גירושין" שהרי כל המגרש אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. ועוד מפרש: ראשונה בנישואיה, כלומר, שלא נישאה לאדם אחר קודם לו. ומקשה, שהרי אביגיל ובת שבע היתה נישואיהן נישואין שניים ולמה לא גירש אותן?. ומתרץ, שהן היו המכובדות, ואותן בודאי לא עלה על דעתו לגרש. ועוד מפרש: הראשונה, שאצל הבעל היא ראשונה. וקשה שאם כן למה לא גירש דוד את נשיו האחרונות? ומתרץ: שאם מצאנו שבאשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, יש ללמוד איסור (כלומר, שאינו הגון) אפילו לשאר הנשים אע"פ שאינן ראשונות של הבעל. ועיין בטור אבן העזר סימן קי"ט. 6. המאירי מפרש: אפילו מזבח שהוא סניגור על ישראל, נעשה לו קטיגור. ועיין עוד במהרש"א ותורת חיים באריכות ובערוך לנר.
כמו שנאמר בספר מלאכי: הנביא מוכיח אותם (לשון פירוש מהר"י קרא): "כשהיו מגרשין נשותיהן היו הן באות אצל מזבח ה' ובוכות בבכי ואנקה, ואומרות: אם חושדין אותנו בעלינו שנטמאנו בסתר - הרי אנו מזומנות ליבדק במי המרים. וחטאתכם גורם שאין הקב"ה פונה לרצותכם". שנאמר: "וזאת שנית תעשו (עוד עוון שאתם עושים), כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה (ולכן) מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם (אין הקב"ה מתרצה בקרבנותיכם)".
ובאיזה דמעות מתכסה המזבח. וכתיב בהמשך: "ואמרתם על מה. על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך".
ודורש רבי אליעזר, שהמזבח מוריד דמעות על המגרש את אשתו הראשונה.
הגמרא מביאה עוד מאמרי אמוראים על אהבת אדם לאשתו הראשונה, וגודל צערו במיתתה.
אמר רבי יוחנן, ואיתימא או שאמר כן רבי אלעזר: אין אשתו של אדם מתה, אלא אם כן מבקשין ממנו ממון 7 שלוה או גזל ואין לו לשלם. כמו שנאמר: "ואם אין לך לשלם, למה יקח משכבך מתחתיך". ודרשינן "משכבך", כינוי לאשה.
7. כן מפרש ר"י במסכת זבחים. והתוס' שם מפרשים שהכוונה לנדרים שכן דרשו במסכת שבת: בעוון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר: אם אין לך לשלם וגו'. והיינו דוקא אם גמר בדעתו שלא לשלם, אבל אם רוצה לשלם אלא שאין לו או שמאחר, אין עליו עונש זה. ועיין בערוך לנר. והעיון יעקב מבאר שאף שהוא אנוס, נענש, כיון שאיחר נדרו עד שלא היה לו לשלם, כלומר, שבשעת נדרו היה לו לשלם, ואחר כך נהיה עני. (ובדרך הלצה מבאר: שאם יש לו לשלם, אין זה עונש כל כך, שיש לו הרבה נשים שירצו אותו, אבל כיון שאין לו לשלם, הוי עונש שלא ימצא אחרת). ובשיטה מקובצת (שם זבחים) מבאר: מבקשים ממנו ואומר שאין לו משום שכל נכסיו משועבדין לכתובת אשתו, והיא גם היא אומרת כן, לכן היא נענשת.
ועוד אמר רבי יוחנן: כל אדם שמתה אשתו הראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו. כמו שנאמר שאמר הקב"ה ליחזקאל: "בן אדם! הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה, ולא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך". ובהמשך כתיב: "ואדבר אל העם בבוקר ותמת אשתי בערב".
וכתוב שם שהעם שאלו אותו למה אינו נוהג אבילות, וענה להם שהוא משל על שלא יתאבלו על בית המקדש, אם מפני שלא ישארו מנחמים, ואין אבל במקום שאין מנחמים, ואם מפני יראתם לבכות מפני הכשדים.
הרי שדימה הכתוב את אבל בית המקדש לאבל מיתת אשה.
ובהמשך כתיב: "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם ... ועשיתם כאשר עשיתי, על שפם לא תעטו ... ".
אמר רבי אלכסנדרי: כל אדם שמתה אשתו בימיו - עולם חשך בעדו 8 . כמו שנאמר בספר איוב: "אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך" ודרשינן "באהלו" בשביל אהלו שהוא אשתו.
8. המהרש"א מבאר: על פי מה שאמרה הגמרא (במסכת יבמות) על הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו" שהאשה עוזרתו ומכינה לו מאכליו ומלבושיו ומאירה את עיניו, לכן כשמתה - עולם חשך בעדו. וכן צריך להרחיק מביתו להכין לו צרכיו, לכן - פסיעותיו מתקצרות. ולפי שאמרו חז"ל שאיש ואשה כשזכו שכינה שרויה ביניהם, והיא עצת ה', לכן - עצתו נופלת.
רבי יוסי בר חנינא אמר: פסיעותיו מתקצרות. כמו שנאמר בהמשך אותו פסוק: "יצרו (יהיו צרים) צעדי אונו".
רבי אבהו אמר: עצתו נופלת. כמו שנאמר בהמשך הפסוק: "ותשליכהו עצתו".
במסכת סוטה מסופר, שריש לקיש פתח דרשתו בפרשת סוטה: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים".
ועל זה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קשה לפני המקום לזווגם, אותם שהם לפי מעשיהם כמו קריעת ים סוף, שנשתנו סדרי בראשית.
ודרשתו היא: שנאמר: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". ודרשינן: הקב"ה מושיב להם לאיש ואשה יחידים - בית, דהיינו שמזווגם יחד, (אל תקרי מוציא אסירים אלא: כמוציא אסירים. כלומר, כמו שהוציא את בני ישראל ממצרים. אל תקרי בכושרות, אלא: בכי ושירות בכי למצריים ושירה לבני ישראל ששרו על הים) הרי ששווה זיווגו של אדם לקריעת ים סוף.
ומקשה הגמרא: איני!? האם כך הוא הדבר, שזיווגו של אדם הוא לפי מעשיו!? אם הם צדיקים או רשעים, והא והרי אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד - בת קול יוצאת פירוש: גזירה מן השמים ואומרת: בת פלוני לפלוני, והרי קודם יצירת הולד לא נודע מי יהיה צדיק או רשע, דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וקשה, ששני המאמרים סותרים זה את זה?
ומתרצת הגמרא: לא קשיא, הא שאמר רב שמכריזין בשמים לפי המזל, הוא בזווג ראשון, והא שאמר רבי יוחנן שמזווגין לפי המעשים, הוא בזווג שני, וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו 9 .
9. כתב ה"תורת חיים" שלפי מסקנת הגמרא שמאמר רבי יוחנן הוא בזווג שני, מבואר היטב הדרשה מהפסוק "יחידים", שהם נשארו יחידים מזווגם הראשון. וכן נדרש "בכושרות" (עיין רש"י סוטה ב' א') בכי ושירות, שזווג זה יש בו בכי על זווגם הראשון שנתאלמן ונתאלמנה, ושירות על זווגם השני. וכן מדוייק הלשון "וקשה לזווגם" כי קשה לפני בעל הרחמים לדחות זווגם הראשון, רח"ל, כמו שהיה קשה לפניו להטביע מעשי ידיו בים סוף.
אמר רבי שמואל בר נחמן: לכל דבר יש תמורה, ותחליף חוץ מאשת נעורים. כמו שנאמר: "ואשת נעורים כי תמאס". פירוש: הנביא ישעיה ממשיל את עם ישראל לאשת נעורים שאינה נמאסת בעיני בעלה, ואף אם כועס עליה לא יתמיד המיאוס, ויחזירה, כן "אמר אלהיך, ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" הרי שאין תמורה לאשת נעורים.
מספרת הגמרא: מתני לה (צ"ל ליה) שנה לו רב יהודה לרב יצחק בריה בנו: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה. כמו שנאמר: "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך"