לא תסור

דברי סופרים.לא תסור

לאו דלא תסור "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"*

שיטת הרמב"ם:בהלכות ממרים פ"א ה"ג וכן בשורש ראשון בהקדמה לספר המצוות כתב שעובר על הלאו והעשה בכל גווני בין : 1. דברים שלמדו אותם מפי השמועה 2. דברים שלמדו אותם בדעתן באחד מהמידות שהתורה נדרשת בהן 3. דברים שעשו אותם סייג והם גזרות, תקנות ומנהגות

הרמב"ן הקשה על הרב מכיוון שלשיטתו ראוי להחמיר בדברי סופרים מפני שיש בו לאו ועשה דאורייתא והרי מצינו בכל התלמוד שהקלו בדברים דרבנן ביחס לדברים שחיובם מדאורייתא כגון: ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. ולכן טוען הרמב"ן שדווקא דברים שנאמרו בפרוש התורה,כגון הדברים הנדרשים בגזרה שווה, או בניין אב ושאר שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, או משמעות לשון הכתוב וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני.

באיזה ב"ד יש את הלאו[עריכה]

הרמב"ם במו"נ חלק שלישי פמ"א: "הוא התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית-דין הגדול, לעשׂות סייגים לדיני תורה אלה כדי לשמור על יציבותםבדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו (חז"ל): ועשֹו סְיָג לתורה" "לכן אסר יתעלה את העיסוק בזה לכל החכמים, למעט בית-הדין הגדול בלבד, וציווה להרוג את מי שחולק עליהם"

החינוך במצווה תצה' כתב: ובכלל המצווה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצוות השופט כלומר החכם הגדול אשר יהי בייננו בזמננו, וכמו שדרשו ז"ל (ר"ה כה:) "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" יפתח בדורו כשמואל בדורו.

מנחת חינוך תמה על המחבר מאין מקורו ונראה לו שדווקא ב"ד הגדול שבירושלים עוברים בעשה ובלאו.

המרגניתא טבא (ו.) מה שגזרו חכמי התלמוד אחר ביטול ב"ד הגדול הוא אינו אלא אסמכתא בעלמא.

מדוע לשיטת הר"מ יש קולא בדברי סופרים[עריכה]

הרמב"ןעל אף השגותיו כתב שזה תנאי ממתקני התקנות עצמם שנלך בדבריהם לקולא להפריש בין דבריהם לדברי תורה . (ולכאורה סברא היא מכיוון שכל תכליתם של תקנות חז"ל הם לעשות גדר לתורה וקשה לאמר שרצו שנעבור על דברי תורה ולא לבטל דבריהם)

ר' שמעון שקופ בשערי יושר א, פ"ז (ע"מ יט') מחלק בין איסורי תורה לסופרים שאיסורי תורה הם על עצם המעשה ולא תסור הוא לשמוע לקול חז"ל ואין איסור בעצם המעשה ולכן בספק תורה פגע באיסור תורה אם אכן זה אסור אך בדרבנן הדבר עצמו מותר מן התורה ולא שייך סירוב לשמוע לקולם כי בספק לא אסרו חז"ל לאו או הן.

שיטת המבי"ט היא שאף לפי הר"מ לא עוברים על לאו ועשה בתקנות חכמים "כי הם התנו ומחלו בתחילת גזרתם ותקנתם שלא יהא עובר על דבריהם כעובר על דבר תורה"

מה המקור לתקנות חכמים לפי הרמב"ן[עריכה]

המבי"ט כתב "ואם כן נראה שלדעת הרמב"ן ז"ל אין לדברי חכמים שום שורש בתורה אלא אסמכתא בעלמא וזה רפיון גדול לדברי חכמים אלא נראה מדבריו כי מפי הקבלה הורשו מאתו ית' לתקן ולסדר וכו',.

ר' שמעון שקופ,שערי יושר חלק א, שער הספקות, פרק ז, עמ' יח-יט: עלינו להזהר במצוות חז"ל עפ"י הכרת שכלנו דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו וכמו השכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים.

הראי"ה אדר היקר ע"מ לט': וכן כל מצות חכמים שאנו מקיימים, היסוד העקרי שלהן היא קבלת הגוי כולו, שהיא כבוד האומה והשפעתה ההיסתורית הניצחית האלהית החביבה, שכל מה שהיא יותר מתעתקת היא יותר מתחבבת ומתגלה בתוכה יותר הרצון והצביון הכללי של האומה בכללה ואע"ג דאסמכנהו רבנן על לא תסור, מ"מ היסוד הברור הוא קבלת האומה, כמפורסם משום דאיכא 'הגוי כולו' דוקא היינו שנתפשט הדבר ברוב ישראל ושיטת הרמב"ן נודעת שאין לאו דלא תסור שייך בעקרו לדברי סופרים ממש ומ"מ הם חביבים על ישראל ומתקיימים באהבה.

רבי אלחנן וסרמן, קונטרס דברי סופרים, עמ' צ-צא: ומה"ט אנו חייבין לעשות כדבריהן שהרי אנו מקיימין בזה רצון השי"ת שהסכימה דעתן לדעתו, ומ"מ כיון שלא בא עליהן צווי מפורש בתורה הן קלין מדברי תורה המפורשין...דכל מה שצוו חכמים אנו יודעין שכן הוא גם רצון ה' ודבר זה לעשות רצונו ית"ש כל באי עולם מצווין ועומדין מתחל' ברייתן ע"ז דכל הנמצאים נבראו לעשות רצון קונם וכל פעל ד' למענהו.

השלכות הלאו דלא תסור[עריכה]

המנחת חינוך למד לפי הנ"ל שדברים שמפורשים בתורה יש בו רק האיסור עצמו אך דברי קבלה מפי השמועה או מי"ג מידות חוץ מהלאו עצמו ישנו גם את העשה והלאו של לא תסור ולכן יהיה נפק"מ לחולה שיש בו סכנה שמאכילים אותו את הדבר שיש בו פחות איסורים.

הר"ן בדרוש החמישי כתב שאעפ"כ דבר שמפורש במקרא מפי אלוקים חמור יותר כי צווה עליו ה' בפרט.

מעלתם של חכמים[עריכה]

רמב"ם הלכות ממרים פ"א ה"א: בית דין הגדול שבירושלים--הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה: שנאמר "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך--תעשה" (דברים יז,יא), זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו--חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן.

רמב"ן דברים יז', יא': וחתך הכתוב לנו הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה בין שקבלו פירושו עד מפי עד משה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כונתה, כי על דעת שלהם הוא נותן להם את התורה. וכן ב"ב יב.: אע"פ שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם.

מהר"ל בגור אריה שם: דמי שציוה על התורה על האסור ועל המותר ציוה גם כן דבר זה לא תסור...ונמצא כי מה שהם מורים לו בהיתר עושה, שכך ציוה הקב"ה, כי הוא יתעלה טהר וטמא בתורתו, והוא יתברך ציוה לשמוע אל דבריהם...והשתא לפי זה ימין ושמאל כמשמעו דאף אם הם טועים בדין, ואמרו לך על דין טהור שהוא טמא ועל טמא שהוא טהור, בהיתר אתה שומע להם ומצוות השי"ת אתה עושה.

תוקפם של דברי חכמים בני זמננו(המשך )[עריכה]

שאילתות, סוף פרשת משפטים הזהיר משה את ישראל לילך אצל חכם לשאול ולהוציא דבר על בוריו שנאמר "כי יפלא ממך דבר למשפט..." וכתיב "וקמת ועלית...ובאת אל הכהן ואל השופט" מאי כהן ומאי שופט ? שופט זה דיין, כהן זה תלמיד חכם. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם כתבת בתורתך "וקמת ועלית..." הרי בזמן שבית המקדש קיים. ובזמן שאין בית המקדש קיים מי ישפוט בין עמך ישראל? אמר לו: בעלי תורה. דהכי כתיב "על פי התורה אשר יורוך".

אברבנאל - דברים פרק י"ז: מה שצותה התורה לשמור ולעשות כפי הסכמת חכמי הדור, שאינו מאותה סיבה וטעם שציווה בסנהדרין, אבל בחכמי הדור נתחייבו ממה שכתוב (פרשת משפטים) "אחרי רבים להטות", ולסנהדרין נתחייבנו מ"לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך"

• ראוי לציין את שיטת המבי"ט שעיקר הלאו דלא תסור לפי הר"מ הוא במי שמורה הפך מה שהם אומרים ואם זה דבר ששגגתו חטאת וזדונו כרת חייב מתיה כדין זקן ממרא אך אדם שעובר על דבר אחד שבע"פ כמו שבישל ואכל בשר בהמה בחלב עצמה אינו חייב אלא משום לאו ד"לא תבשל" וכן כל דבר שנלמד בתושב"ע או י"ג מידות. לפי הנ"ל מחלוקת הר"מ והרמב"ן תופסת מקום רק בדין זקן ממרא בגזרות ותקנות שלפי הרמב"ן לא יתחייב.