מיקרופדיה תלמודית:אבלות

הגדרה^[1]

- חובות ואיסורים המוטלים על האדם כשמת אחד מקרוביו.

סיכום תמציתי

מצות האבלות ומקורה

מקורות החיוב – יום ראשון

אבלות על מיתת קרובו של אדם נהגה עוד קודם מתן תורה, כמו שמצינו ביוסף: וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים (בראשית נ י). יש שלמדו מכאן שחובת האבלות כל שבעה ימים היא מן התורה (ירושלמי מועד קטן ג ה; רי"ף ברכות טז ב, בשם מקצת רבוותא), אבל השיבו שאין למדים מקודם מתן תורה (ירושלמי שם), לפי שניתנה תורה ונתחדשה הלכה (רמב"ם אבל א א).

ומכל מקום לדעת כמה גאונים וראשונים עיקר מצות האבלות היא מן התורה ביום הראשון - שהוא יום המיתה ויום הקבורה, ולמדוה ממה שאמר אהרן אחרי מות שני בניו: וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' (ויקרא י יט), הרי שאדם חייב להתאבל על מיתת קרובו כל היום, אף לאחר קבורתו, ואסור לו לאכול קדשים כל אותו יום (רמב"ם אבל א א). ויש שלמדו מהיתר טומאה שנאמר לכהנים (ויקרא כא ב - ג), מפני קרוביהם שמתו כדי שיתעסקו עמהם ויתאבלו עליהם, ואמרו: לָהּ יִטַּמָּא, מצות עשה (תורת כהנים אמור א יב; סוטה ג א), וזוהי מצות עשה של אבלות על הקרובים (ספר המצות לרמב"ם עשה לז; החינוך רסד. וראה שם שביארו מדוע נאמרו על אבלות שתי מצוות).

ויש חולקים על עיקר אבלות מן התורה, וסוברים שאין אבלות מן התורה אפילו ביום ראשון, ומה שנאסר באכילת קדשים, וכן באכילת מעשר שני, שנאמר בוידויו: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ (דברים כו יד), אינו אלא משום אנינות (ראה ערכו), ואין ללמוד אבלות מאנינות (רמב"ן תורת האדם שער האבל ענין האבלות אות פ עמ' רח, בשם חכמי צרפת; רבינו יונה על הרי"ף ברכות טז ב; רא"ש מועד קטן ג ג, בשם ר"י; סמ"ג עשין ב. וראה רמ"א יו"ד שצט יג שמנהג העולם פשוט כדעה זו ואין לשנות).

מקורות החיוב – שאר הימים

אין אבלות מן התורה בשאר הימים, ואפילו בלילה שלאחר היום הראשון (זבחים ק ב), אבל מדבריהם נוהגת אבלות שבעה ימים (מועד קטן יא ב), שמשה רבנו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה (ירושלמי כתובות א א; רמב"ם אבל א א). והסמיכו חכמים אל הפסוק: וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל (עמוס ח י), מה חג שבעה אף אבלות שבעה (מועד קטן כ א. וראה ירושלמי מועד קטן ג ה אסמכתות אחרות).

למקצת דברים נוהגת אבלות מדברי סופרים שלשים יום, וסמכוהו למקרא שנאמר: וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים (דברים כא יג), מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום (רמב"ם אבל ו א). ועוד שנאמר: וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם (דברים לד ח. שמחות ז ט); ולמקצת דברים החמירו באבל על אביו ואמו עד י"ב חודש (ראה להלן).

יש אומרים שאבלות שלשים לגיהוץ ולתספורת (ראה להלן) היא מן התורה, ולמדוה מדרשה (ראב"ד, הובא ברמב"ן בתורת האדם עמ' ריד, וברא"ש מועד קטן ג ג, ובמאירי שם יד ב). נחלקו על זה הראשונים ואמרו שאין הלימוד ההוא אלא אסמכתא בלבד (רמב"ן שם; רא"ש שם, בשם רבינו מאיר; מאירי שם. וראה ערך גדולפרע).

על מי חייבים להתאבל

שבעה קרובים

על שבעה קרובים אדם חייב להתאבל מן התורה (לדעת הסוברים שאבלות מן התורה), ועל ארבעה מדברי חכמים.

שבעת הקרובים מן התורה הם:

אשתו, אביו, אמו, אחיו מן האב, אחותו מן האב שאינה נשואה, בנו ובתו (מועד קטן כ ב).

הטעם: לפי שלאלה הכהן מיטמא, שנאמר: לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא (ויקרא כא ב - ג). ו'שְׁאֵרוֹ' הנאמר שם זו אשתו (יבמות כב ב). וכן האשה מתאבלת על בעלה (רמב"ם אבל ב א; טוש"ע יורה דעה שעד ד. וראה משנה יבמות מא א). ויש סוברים שעל אשתו אינו חייב להתאבל מן התורה (רמב"ם שם, ושם ז לגירסתו במועד קטן כ ב, וראה דקדוקי סופרים שם), שגם החיוב להיטמא לה אינו מן התורה, לפי דעתם (כסף משנה ורדב"ז שם), ומאידך, על אחותו מן האב, אף על פי שהיא נשואה, חייב להתאבל מן התורה (רמב"ם שם ב), לפי שהנישואין לא מקרבים ולא מרחקים לענין אבלות, התלויה בקרבת שאר (רמב"ם שם, והראשונים תמהו עליו, ראה כסף משנה ולחם משנה).

ארבעה קרובים נוספים

חכמים הוסיפו על קרובים אלו עוד ארבעה:

אחיו, אחותו - שאינה נשואה - מן האם, ואחותו הנשואה בין מן האב בין מן האם (מועד קטן כ ב). לשיטת הסוברים שעל אחותו הנשואה מן האב חייב להתאבל מן התורה, הוסיפו חכמים את אשתו, שלדעתם היא מדבריהם (ראה לעיל דעת הרמב"ם).

אשתו

החיוב להתאבל על אשתו, אינו אלא באשתו נשואה וכשרה לו, אבל לא בארוסה (יבמות כט ב) לפי שאינה שארו (רש"י שם ד"ה ולא), ולא בפסולה לו (רי"ץ גיאת ב עמ' ל; רמב"ן בתורת האדם עמ' קמא; רא"ש מועד קטן ג לה; טוש"ע יורה דעה שעד ד), לפי שאינו מיטמא לפסולה (תורת כהנים אמור א טו; יבמות כב ב). אבל על שאר קרובים מיטמא ומתאבל אף על פסולים (טוש"ע שם, על פי יבמות שם).

רבו

גם על רבו שלימדו חכמה חייבו חכמים להתאבל יום אחד (מועד קטן כה ב; רמב"ם אבל ט יב; שו"ע יורה דעה שעד י).

נשיא

על הנשיא אין מתאבלים, אף על פי שהכל מיטמאים לו (רמב"ן בתורת האדם עמ' קמד, בשם הראב"ד; שו"ע יורה דעה שעד יא).

מתאבל עם חייב באבלות

מלבד זה החמירו חכמים שיהא כל המתאבל עליו גם מתאבל עמו אם מת לו מת, למשל: בן, מתוך שמתאבל על אביו, מתאבל עמו משום כבודו על אבי אביו שמת (שמחות ד א, ומועד קטן כ ב. וראה רמב"ם ב ד; טוש"ע יורה דעה שעד ו). כשאשתו באבלות, אינו מתאבל עמה אלא על אביה ואמה בלבד, משום כבוד חמיו וחמותו (מועד קטן שם, רמב"ם שם ה, וטוש"ע שם).

לפי שאבלות זו אינה אלא משום כבוד האבל, רשאי האבל למחול על כבודו, ומטעם זה אין נוהגים בזמן הזה להתאבל עם האבל, כי נהגו כולם למחול (רמב"ן בתורת האדם עמ' קמד; רא"ש מועד קטן ג לה; טור ורמ"א יו"ד שעד ו), וכל המחמיר אינו אלא מן המתמיהים (רמ"א שם).

מי שאין מתאבלים עליהם

על אלה אין אדם מתאבל, אף על פי שהם קרוביו:

• על הנפלים, ועל הרוגי בית דין, אף על פי שאוננים עליהם, ועל הפורשים מדרכי הצבור, שפרקו עול מצוות ואין נכללים בכלל ישראל בעשיית המצוות והרי הן כבני חורין לעצמן, ובכללם האפיקורסים, המומרים, והמוסרים (רמב"ם אבל א ח-י).

• המאבד עצמו לדעת - יש אומרים שאין מתאבלים עליו (רמב"ם שם יא; טוש"ע יורה דעה שמה א), לפי שכל שאינו כבוד של חיים אין מתעסקים עמו (שמחות ב א), והאבלות כבוד המתים הוא (כסף משנה אבל א יא); ויש סוברים שמתאבלים עליו, לפי שהאבלות כבוד החיים הוא (רמב"ן, הובא בכסף משנה שם, וראה בתורת האדם עמ' קנו).

• יש אומרים שאף על המנודה שמת בנדויו אין מתאבלים (ריטב"א מועד קטן טו א ד"ה ללמדך, בשם הגאונים; רמב"ן בתורת האדם שם).

• יש שנהגו שאין מתאבלים על בן הראשון או הבכור שמת לאדם, לפי שהבכורות קדושים לה' (כל בו קיד הלכות אבל; ארחות חיים ח"ב ע הלכות אבל; ריב"ש צה), והוא מנהג טעות ואין לו שחר (ריב"ש שם, הובא בבית יוסף יורה דעה שעד; רמ"א שם יא).

ציוה שלא יתאבלו עליו

אם ציוה אדם קודם מותו שלא לנהוג עליו אבלות שבעה ושלשים, אין שומעים לו (רמ"א שדמ י); ויש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת, אם אבלות היא כבוד המתים או שהיא כבוד החיים, וכיון שהלכה שכבוד המתים הוא, בידו למחול ושומעים לו (שו"ת שבות יעקב ב קב. וראה הגהות רבי עקיבא איגר יורה דעה שדמ ד"ה אבל, ופתחי תשובה שם סק"ב שהסתפקו בזה).

באבלות י"ב חודש על אב ואם, אם ציוו שלא לנהוג, שומעים להם לדברי הכל, מכיון שאבלות זו נוהגת באב ואם בלבד משום כבודם, מצוה לקיים דבריהם (ש"ך יורה דעה שדמ סק"ט בשם רבנו ירוחם).

גר

גר שהתגייר עם בניו, אין מתאבלים זה על זה, שהגר כקטן שנולד (רמב"ם אבל ב ג, וכסף משנה שם; טוש"ע יורה דעה שעד ה, וביאור הגר"א סק"ו). וכן אם התגייר עם אמו (רמ"א שם, על פי מרדכי מועד קטן תתקז).

ויש אומרים שלדעת הסוברים אבלות יום ראשון מן התורה (ראה לעיל) - מתאבל על אמו, שחוששים שמא יאמרו שאף ישראל אינו חייב באבלות על אמו, אבל באבלות על אביו אין חוששים כן שלא יטעו לדמות קורבת האב של נכרים לקורבת האב של ישראל (מרדכי שם בשם ר"י, על פי יבמות צז ב לדעת רב ששת).

זמן התחלת האבלות

אף על פי שיש אומרים שמקצת דיני אבלות נוהגים קודם קבורה (ראה ערך אנינות), מכל מקום לדברי הכל עדיין לא מתחילה האבלות לכל הדברים שנאמרו באבל, כל זמן שלא נקבר המת, ומטעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד (שמואל ב יב כ), טרם שנקבר (רמב"ם א ב). וכן מנין האבלות לשבעה ולשלשים אינו מתחיל קודם קבורה (ראה להלן).

החובה הראשונה של האבל היא לקרוע על מתו, שנאמר לבני אהרן: וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ (ויקרא י ו), מכלל שאחר חייב לפרום (מועד קטן טו א. וראה ערך קריעה). ויש אומרים שחייב להתעסק עם המת, שהרי איסור טומאה, שהכהן מוזהר עליו, נדחה מפני זה (רמב"ם ב ו, לשיטתו לעיל).

זמן התחלת האבלות, נחלקו תנאים אם הוא משיצא מפתח ביתו (ר' אליעזר שמחות יא יט, ומועד קטן כז א), או מסתימת הגולל (ר' יהושע שם). הלכה, שמתחילה מסתימת הגולל (רמב"ם א ב; טוש"ע יורה דעה שעה א). סתימת הגולל - יש אומרים שהיא סתימת הקבר בעפר, שהיא גמר הקבורה (רא"ש מועד קטן שם; טוש"ע שם); יש אומרים שהיא סתימת הארון במסמרים על מנת שלא יפתח עוד (רמב"ן בתורת האדם עמ' קמז, לדעת רש"י); ויש אומרים שהיא שימת אבן למצבה (רבנו תם בתוספות כתובות ד ב ד"ה עד, ועוד. וראה ערך גולל).

כשאי אפשר לקבור בבית הקברות, לדברי הכל מתחילה האבלות משעה שנסתם הארון (רא"ש מועד קטן ג נו; מרדכי מועד קטן תתק; שו"ע יורה דעה שעה ד), שעכשו זוהי קבורתו (ש"ך שם סק"ה).

כשמוליכים את המת לקברו בעיר אחרת, הנשארים בעיר מונים משעה שיחזירו פניהם ללוותו, שאינם יודעים מתי יקבר (רמב"ם א ה, על פי מועד קטן כב א; טוש"ע יורה דעה שעה ב), וההולכים עם המת מונים משיקבר (ירושלמי מועד קטן ג ה; רא"ש מועד קטן ג לט; טוש"ע שם). ואם גדול הבית הולך עם המת, כל בני הבית מונים משיקבר, לפי שכולם טפלים לו (שם), ואף אם נשאר, הכל מונים משיצא המת, שלעולם הולכים אחרי גדול הבית (רמב"ן וטור, לפי גירסתם בירושלמי, וראה ש"ך יורה דעה שעה סק"ד). ויש סוברים שאם הוא בין הנשארים, אין ההולכים טפלים לו (ש"ך שם, על פי תוספות מועד קטן כב א ד"ה מהדריתו).

אמנם אם נקבר המת בעירו הכל מונים משיקבר המת (רמב"ן בתורת האדם עמ' קסב; טור יורה דעה שעה, לדעת הרמב"ם אבל א ה והרא"ש מועד קטן ג לט. וראה בבית יוסף שדברי הרא"ש משמע לא כדעה זו; אור זרוע תכד; ש"ך יורה דעה שעה סק"א), לפי שבאותה העיר דעתם עליו וכמונח לפניהם דומה (רמב"ן בתורת האדם שם). ויש סוברים שאין הבדל בין עירו לעיר אחרת (בעל הלכות גדולות, הובא ברמב"ן ובטור שם, ובמאירי מועד קטן כב א ד"ה היו. וראה ערך גדול הבית).

על זמן התחלת האבלות בהרוגי בית דין ובהרוגי מלכות, ראה ערכיהם.

על מי שהיה קטן בהתחלת האבלות והגדיל, ראה להלן אבלות שבעה, בקטן.

אבלות יום ראשון

שני דיני אבלות מיוחדים נוהגים רק ביום הראשון: איסור הנחת תפילין ואיסור אכילה משלו.

הנחת תפילין

טעם האיסור - יש אומרים שהוא מפני האבלות, וכן למדנו מיחזקאל, שנאמר לו: פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ (יחזקאל כד יז), מכלל ששאר אבלים אסורים (מועד קטן טו א; רמב"ם אבל ד ט), שכשמתפאר בתפילין מראה בעצמו שאינו אבל (רש"י סוכה כה א ד"ה שנאמר); ויש סוברים שהוא משום כבוד התפילין, שהאבל מעולל בעפר קרנו ואין זה פאר לתפילין (רש"י כתובות ו ב ד"ה שנאמר); ויש אומרים שהוא משום שאין האבל יכול לכוין דעתו, לפי שהוא טרוד באבלו, וגם אין לו ליישב דעתו ולכוין, שהרי מצותו להתאבל, והיסח הדעת אסור בתפילין (מלא הרועים ערך היסח הדעת).

זמן האיסור - נחלקו תנאים אם אסור בתפילין שני ימים ובשלישי מותר (ר' אליעזר מועד קטן כא א), או שבראשון אסור ובשני מותר (ר' יהושע שם).

הלכה, שאסור בראשון בלבד (גמרא מועד קטן שם; סוכה כה א), ומכל מקום נחלקו ראשונים ופוסקים לגבי היום השני:

• יש סוברים שאף בשני אסור להניח בשחרית, לפי שכתוב וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר (עמוס ח י), ולא כתוב "יום מר", משמע שיש עליו תוספת מן היום השני, אלא שמקצת היום ככולו ולכן אסור עד שיתפללו ויעמדו מנחמים מאצלו (רמב"ן בתורת האדם עמ' קפז, לפי רש"י וראב"ד; טור יורה דעה שפח בשם יש אומרים; ר"ן מועד קטן שם ד"ה ת"ר).

• יש אומרים שמטעם מקצת היום ככולו דיו שימתין עד אחר הנץ החמה (רא"ש מועד קטן ג לז; שו"ע אורח חיים לח ד, ויורה דעה שפח א).

• ויש אומרים שאין צריך להמתין ביום שני ומותר מיד עם עלות השחר (רי"ף מועד קטן שם, והוסיף שכן כתבו הגאונים; רמב"ם אבל ד ט), ולא הוזכר יום שני אלא לפי שבלילה בלאו הכי אינו זמן תפילין, וממילא עבר מקצת יום שני בלא תפילין (רמב"ן בתורת האדם עמ' קפח, לפי דעה זו; ר"ן מועד קטן שם, ועל הרי"ף סוכה כה ב).

• יש אומרים שביום שני אם באו פנים חדשות לא יניח בפניהם עד שילכו (מגן אברהם אורח חיים לח סק"ה, על פי מועד קטן שם).

• יש הסוברים שיום ראשון לענין זה הוא יום המיתה כשנקבר המת באותו יום (שו"ת מהריט"ץ בחידושים לפרק איזהו נשך; שו"ת באר יצחק יורה דעה לב); אך דעת רוב הפוסקים שיום הקבורה נחשב כיום ראשון לתפילין (ט"ז אורח חיים לח סק"ג; דגול מרבבה ורבי עקיבא איגר יורה דעה שפח; העמק שאלה שאילתא לה).

אכילה משלו

אף איסור אכילה משלו למדנו מיחזקאל, שנאמר לו: וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל (יחזקאל כד יז), מכלל ששאר אבלים אוכלים משל אחרים ביום ראשון (מועד קטן כז ב; רמב"ם אבל ד ט), ואפילו אוכל כמה פעמים באותו יום (תוספות מועד קטן שם ד"ה יום); ויש אומרים שאינו אסור אלא בסעודה ראשונה בלבד (הרא"ש שם ג פט; טוש"ע יורה דעה שעח א).

מצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם (רא"ש שם; טוש"ע שם. וראה ערך הבראה), אך אם לא הביאו לו יכול לאכול משלו (ט"ז שם סק"א). ואם רצה שלא לאכול כלל, רשאי (רמב"ן בתורת האדם עמ' רה; טור שם); ויש אומרים שאסור לו להתענות ביום הראשון (הגהות אשר"י מועד קטן ג פט, בשם אור זרוע).

כפיית המיטה

יש אומרים שהאבל חייב לישב^[2] ביום ראשון על מיטה כפויה - הפוכה (רמב"ם אבל ד ט), אבל נחלקו עליו הראשונים (ראב"ד בהשגות שם; רמב"ן בתורת האדם עמ' קפה; רא"ש מועד קטן ג עח) ואמרו שאם כפה המטה וישן על גבי קרקע יצא (וראה להלן באבלות שבעה על כפיית המטה בזמן הזה).

אבלות שבעה

הדברים האסורים

אחד עשר דברים הם שהאבל אסור בהם שבעה ימים, ביום ראשון מן התורה – לשיטת הסוברים כן - ובשאר הימים מדבריהם:

אסור בתספורת, ובתכבוסת, וברחיצה, ובסיכה, ובתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל, ובעשיית מלאכה, ובתלמוד תורה, ובזקיפת המיטה, ובפריעת הראש, ובשאילת שלום (רמב"ם אבל ה א). ויש אומרים שאבלות מן התורה אינה אלא בעידונין ושמחה, כגון רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ותכבוסת ותספורת, שאבלות כשמה שלא יתעסק בדברי שמחה אלא בדברי אבלות, אבל נעילת הסנדל ופריעת הראש אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם (רמב"ן בתורת האדם עמ' ריב).

איסור תספורת

איסור זה למדנו ממה שהוזהרו בני אהרן: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ (ויקרא י ו), מכלל שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל פרע (מועד קטן יד ב; רמב"ם אבל ה ב) - אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ושער כל הגוף (שמחות ז יא; רמב"ם אבל ה ב; טוש"ע יורה דעה שצ א), ואפילו שער של בית הסתרים (רמב"ן בתורת האדם עמ' קצג; טוש"ע שם).

שער השפם - יש אוסרים (שמחות שם; רמב"ם ה ב), ואפילו כשמעכב האכילה (טור יורה דעה שצ בשם רי"ץ גיאת ובעל הלכות גדולות; שו"ע שצ א); ויש מתירים כשמעכב האכילה (רמב"ן בתורת האדם שם, על פי הירושלמי מועד קטן ג א, וכן פסק בבאור הגר"א שם סק"ב), שאינו בדין שיתלכלך (רמב"ן שם).

במקום כבוד הבריות מותר לספר, כגון אם יושב אצל הספר ואמרו לו מת אביו, מותר להשלים (שמחות ה ח; ירושלמי שבת א ב; טוש"ע יורה דעה שצ ב. וראה הטעם בבית יוסף שם בשם המרדכי).

מותר לסרוק ראשו במסרק (תוספות מועד קטן יט ב ד"ה אתיא; שו"ע שם ו). ויש מחמירים (אור זרוע ב תמו).

נטילת ציפורניים

נחלקו תנאים אם כשם שאסור בתספורת כך אסור גם בנטילת צפרניים (ר' יהודה מועד קטן יז ב), או שמותר בנטילת צפרניים (ר' יוסי שם). הלכה שמותר (גמרא מועד קטן יח א); ומכל מקום אסור ליטלן כדרכו בלא שינוי, אלא יטלם בידיו או בשיניו (גמרא שם, ותוספות ד"ה ובגנוסטרי; רמב"ם אבל ה ב; טוש"ע יורה דעה שצ ז).

איסור תכבוסת

איסור זה למדנו מהפסוק: וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל (שמואל ב יד ב), משמע שלא היו נאים אלא מנוולים משאר בגדים (שיטה לתלמיד הר"י מפריש מועד קטן טו א ד"ה ולבשי), מכאן שאבל אסור לכבס בגדיו (מועד קטן טו א; רמב"ם אבל ה ג), אפילו במים בלבד (מועד קטן יז ב; שו"ע יורה דעה שפט א).

האיסור אינו במעשה הכביסה - שאסור מאיסור מלאכה - אלא בלבישה (רמב"ן בתורת האדם עמ' קפט), ולכן אסור ללבוש אפילו בגדים המכובסים קודם לכן (רמב"ן שם; טוש"ע יורה דעה שפט א. וראה תוספות מועד קטן כד ב ד"ה ברכת). ואף המצעות והסדינים שמציע תחתיו במיטה ומטפחות הידים אסור להציע מכובסים (שו"ע שם).

וכן אסור ללבוש בגדים חדשים אפילו צבועים, וישנים יוצאים מתחת המכבש - כלי שעוצרים בו הבגדים^[3] (רמב"ן שם עמ' קפט, על פי מועד קטן כג א שרבי אלעזר ברבי שמעון לא היקל לאסור רק בלבנים אלא בשלשים; טוש"ע יו"ד שפט ג); ויש אומרים שלא אסרו אלא בגדים לבנים חדשים ומגוהצים (רמב"ם אבל ה ג, כרבי אלעזר ברבי שמעון במועד קטן שם).

מחמת זוהמא או לכלוך יש מתירים להחליף הבגד במכובס או לכבסו, כמו איסור רחיצה שלהעביר הזוהמא מותר (פתחי תשובה יו"ד שפא סק"ג ושפט סק"ב, וראה להלן ברחיצה).

לכבס ולהניח אינו אסור אלא מחמת איסור מלאכה (רמב"ן בתורת האדם שם; ש"ך יו"ד שפט סק"ז), ולכן מותר לכבס על ידי אחרים אם הם בקבולת (שו"ע שם ד).

איסור רחיצה וסיכה

איסור זה למדנו מהפסוק: וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן (שמואל ב יד ב), ורחיצה בכלל סיכה (מועד קטן טו ב), ועוד שהרחיצה קודמת לסיכה (רמב"ם אבל ה ג).

איסור רחיצה וסיכה הוא שלא יתענג מהם (ירושלמי ברכות ב ז), ולכן אם היה מלוכלך בטיט או בצואה מותר לרחוץ (טוש"ע יורה דעה שפא א).

לא נאסר אלא רחיצת כל גופו בצונן או רחיצת מקצת גופו בחמין, אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו בצונן מותר (תענית יג א; טוש"ע שם). וכן בסיכה, אם להעביר הזוהמא מותר (תענית שם; טוש"ע שפא ב), וכל שכן לרפואה (רמב"ן בתורת האדם עמ' קעג; טוש"ע שם). והקלו ברחיצה, שהאסטניס - שיכול לבוא לידי מיחוש אם לא ירחץ - רוחץ כל גופו אפילו בחמין. וכן מי שיש לו ערבוביא בראשו - עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו רוחץ (רש"י נדרים פא א ד"ה דאמר) - חופף את ראשו. וכן יולדת מותרת לרחוץ (רא"ש מועד קטן ג לז, על פי ברכות טז ב במשנה; טוש"ע שפא ג).

ואסרו על אשה לכחול ולפקוס, שגם זה בכלל רחיצה (מועד קטן כ ב; טוש"ע שם ו). והקלו לבוגרת העומדת להינשא (תענית יג ב; טוש"ע שם ו). - רחיצה בנידה

נדה שהגיע זמן טבילתה, נחלקו הראשונים:

• יש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת שבגמרא (ראה יומא פח א) אם טבילה בזמנה מצוה וטובלת (טור שפא לדעת הגאונים), או שטבילה בזמנה אינה מצוה ואינה טובלת (טור שם, בשם רבנו תם. ראה תוספות יומא ח א ד"ה דכולי).

• ויש אומרים שאפילו אם טבילה בזמנה אינה מצוה, טובלת (רמב"ן בתורת האדם עמ' קעד, בשם תוספות^[4]; טור שם, בשם יש אומרים), שכיון שאינה טובלת אלא לטהר עצמה מטומאת הנדה דומה למלוכלך בטיט ולהעביר הזוהמא שמותר, שאינה רחיצה של תענוג (ב"ח שם).

• ויש אומרים שבזמן הזה - שאין לנו טהרות והטבילה אינה אלא להתירה לבעלה - אינה טובלת, שהרי היא אסורה בתשמיש המיטה, ונמצא שטבילתה עתה שלא לצורך (ר"י בתוספות ביצה יח ב ד"ה כל).

הלכה שאינה טובלת (מהרי"ק שורש לה; שו"ע שפא ה).

יש אומרים שאסורה גם לרחוץ ללבוש לבנים (רמ"א שם), והאחרונים נחלקו והתירו (ט"ז שם סק"ב וש"ך שם סק"ג).

איסור תשמיש המיטה

איסור זה למדנו מדוד, שנאמר: וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ (שמואל ב יב כד). מכלל שקודם לכן היה אסור (מועד קטן טו ב; רמב"ם אבל ה ה). אבל מותרת להציע לו המטה ולמזוג לו הכוס ולרחוץ לו פניו ידיו ורגליו, בין שהוא אבל ובין שהיא אבלה (כתובות ד ב), ומותרים אף בחיבוק ונישוק (רמב"ן בתורת הבית עמ' קעט, בשם הראב"ד; שו"ע יו"ד שפג א), ומכל מקום יש להחמיר בזה (רבינו ירוחם נתיב כח; רמ"א שם).

קידושין ונישואין

אסרו על האבל לשאת אשה, ועל אשה אבלה להינשא, אף על פי שאין משמשים מיטתם (רמב"ם אבל ה ה), לפי שהנישואין הם שמחה. אבל מותר לקדש אשה בלי לעשות סעודה (רמב"ם אבל ו ה; שו"ע יו"ד שצב א), שמא יקדמנו אחר (כסף משנה שם; בית יוסף וב"ח סימן שצב); ויש חולקים וסוברים, שחכמים אסרו גם האירוסין (רמב"ן בתורת האדם עמ' ר; וטור יו"ד שצב, על פי יבמות מג ב; רמ"א שצב א: "וכן עיקר").

נחלקו הראשונים במי שלא קיים פריה ורביה, או שיש לו בנים קטנים, או שאין לו מי שישמשנו:

• יש סוברים שיכול לקדש ולכנוס מיד ויבעול אחרי שלושים (רמב"ם אבל ו ה, על פי מועד קטן כג א וירושלמי יבמות ד יא).

• ויש אוסרים הכל עד אחר שלשים (רמב"ן בתורת האדם עמ' קצט).

• ויש סוברים שלקדש מותר מיד, שמא יקדמנו אחר, אבל אינו כונס עד לאחר שבעה, ויבעול אחר שלושים^[5] (רבנו תם בתוספות כתובות ד א ד"ה אבל; הרא"ש מועד קטן ג מח; שו"ע שצב ב).

ולדעה זו יש מחמירים שיקדש רק אחר שבעה (ב"ח שם; ט"ז שם סק"ה; ש"ך שם סק"ה. כדעת רמ"א שאסור לקדש תוך שבעה).

איסור נעילת הסנדל

איסור זה למדנו ממה שנאמר ליחזקאל: וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ (יחזקאל כד יז), מכלל שלכל האבלים אסור (מועד קטן טו ב; רמב"ם אבל ה ו).

לא נאסר אלא בנעלי עור כמו ביום הכפורים, אבל מותר בנעלי בגד, גמי או עץ, שאין מנעל אלא של עור, ואם מחופה עור אסור (רמב"ן בתורת האדם עמ' קעו-קעז; טור ושו"ע שפב א). ובכל מקום שמצטער יותר מדי או מתבזה, מותר, כגון מהלך בדרך (שמחות ה י), או בין גויים (רמב"ן בתורת האדם עמ' קעו; מרדכי מועד קטן תתקיג; שו"ע שפב ד), או לפני השר (ט"ז שם סק"א, בשם מרדכי מועד קטן תתצו), אבל ישים עפר בנעליו (שם). וכל שכן אם יש חשש סכנה בדבר, כגון סכנת עקרב וכדומה, ודאי מותר לנעול (שו"ע שפב ג).

יולדת כל שלשים ללידתה, או חולה, מותרים, שהצינה קשה להם (רמב"ן שם; שו"ע שם ב וש"ך סק"א).

איסור עשיית מלאכה

איסור זה למדנו מהפסוק: וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל (עמוס ח י), מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה (מועד קטן טו ב; רמב"ם אבל ה ז).

כל שלושה ימים הראשונים אסור במלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה (מועד קטן כא ב; טוש"ע שפ ב). לפי ששלושה ימים לבכי (מועד קטן כז ב), ואם יעסוק במלאכה יתעצל מן הבכי (רבינו ירוחם נתיב כח, בשם ראב"ד), ועוד שאין תוקפו של אבל אלא עד שלושה ימים (ירושלמי מועד קטן ג ה).

אחר שלושה ימים עושה בצנעא בתוך ביתו (מועד קטן כא ב), אם הוא עני ואין לו מה יאכל (תוספות שם ד"ה מכאן; טוש"ע יו"ד שפ ב). אבל אמרו חכמים: תבוא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך (ירושלמי שם). בירושלמי נחלקו אמוראים אם גם ביום השלישי מותר בצנעא (שם), והלכה שאסור, ואין אומרים בזה מקצת היום ככולו (חכמת אדם, קונטרס מצבת משה ד).

כתיבה מותרת באופן המותר בחול המועד, אך לא בענין אחר (רמ"א שם ב, בשם כל בו), אמנם אף שבחול המועד מותר בכתב שאינו מעשה אומן, באבל אסור, ובודאי ששאילת שלום אסורה אף בכתב (ערוך השלחן שם יד).

מסחר

כשם שאסור במלאכה, כך אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה (רמב"ם אבל ה ז, על פי ירושלמי מועד קטן ג ה; טור ושו"ע יו"ד שפ ג). והחמירו שאסור לעשות מלאכתו אפילו על ידי אחרים (שמחות ה א; טוש"ע שם ה), ואפילו על ידי נכרי (מרדכי מועד קטן תתסט; רמ"א שם).

חנות של שותפים ואחד מהם אבל, נועלים את חנותם (ירושלמי מועד קטן ג ה; טוש"ע שם שפ כא), והשותף עושה בעסק השותפות בצנעא בתוך ביתו (רא"ש מועד קטן ב ה, בשם הראב"ד; טוש"ע שם), ובתנאי שאין האבל אדם מפורסם, שאז בכל מקום שיעשה השותף שלו יקרא על שמו (מועד קטן יא ב; טוש"ע שם). ויש שהקילו לאחר שלשה ימים הראשונים אף בחנות (חידושי רבי עקיבא איגר יו"ד שפ כא, בשם מהרש"ל. ובחכמת אדם קסד טז כתב שכן נהגו).

דבר האבד והפסד מרובה

בדבר האבד נחלקו אמוראים אם האבל אסור לעשות (רב שישא בריה דרב אידי מועד קטן יא ב), או שמותר (רב אשי שם). הלכה שאסור (רמב"ם אבל ה י; טוש"ע יו"ד שפ ד), ועל ידי אחרים מותר (מועד קטן שם), ואפילו כשיש בו טורח, כיון שהאיסור הוא כדי שיתאבל על מתו, מה איכפת לנו בטורח של אחרים (רמב"ן בתורת האדם עמ' קסט; רא"ש ב ד; שו"ע שם שפ ה, וש"ך סק"ד). אבל אסור על ידי עבדיו ושפחותיו, ובניו ובנותיו הסמוכים על שלחנו (שו"ע שם ד, וש"ך סק"ג).

ונחלקו כשאי אפשר לעשות על ידי אחרים, כגון שאין שם אומן אלא הוא, אם אסור בכל זאת בעצמו (רבי יהודה מועד קטן יא ב; בית יוסף יו"ד שפ, על פי השמטת הרי"ף והרמב"ם; שו"ע שם שפ ה), או שאז מותר בעצמו (רבן שמעון בן גמליאל מועד קטן שם; רמב"ן בתורת האדם עמ' קסה; רא"ש ב ד; הובאו בטור שפ; רמ"א שפ ה), ובהפסד מרובה יש להקל אפילו בתוך שלושה ימים (רמ"א שם).

על אביו ואמו ממעט בסחורה אפילו בדבר האבד (מועד קטן כב א, לפי פירוש הרא"ש שם ג מב).

צרכי הבית

לדברי הכל מותר לאפות ולבשל ולעשות כל צרכי הבית, שזה מותר אפילו בחג (שמחות יא יא; רמב"ן בתורת האדם עמ' קעג; מהרי"ק שורש לה ענף ד; שו"ע שפ כב), וגם מותר לעשות כן בשביל אחרים (שו"ע שם).

איסור תלמוד תורה

איסור זה למדנו ממה שנאמר ליחזקאל: הֵאָנֵק דֹּם (יחזקאל כד יז. מועד קטן טו א; רמב"ם ה טו). בירושלמי למדו ממה שנאמר באיוב: וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר (איוב ב יג), אפילו דבר של תורה (ירושלמי מועד קטן ג ה).

אסור ללמוד גם דברים הרעים, כגון קינות, איוב וירמיה ופרק אלו מגלחין ועניני החורבן בגמרא (תוספות מועד קטן כא א ד"ה ואסור, בשם רבנו תם; רמב"ן בתורת האדם עמ' קפ, בשם מקצת חכמים; טור יו"ד שפד בשם יש אומרים); ויש חולקים וסוברים, שאיסור תלמוד תורה שלמדנו מ- הֵאָנֵק דֹּם, פירושו שידום מדבר המשמח, ובתורה נאמר: פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט ט), ולכן מותר בדברים הרעים (תוספות שם; רא"ש שם ג לז; רבנו ירוחם נתיב כח; טור ושו"ע שפד ד), וכן מותר בהלכות אבלות ובפרק אלו מגלחין במועד קטן (שו"ע שם).

אף לשיטת המתירים, הוא דוקא בינו לבין עצמו, אבל ללמד לאחרים אסור, ובהלכות אבלות נושאים ונותנים לפניו ואם טעו ישיבם בשפה רפה (רא"ש ורבנו ירוחם וטוש"ע שם ד), אבל רבים צריכים לו, יש לו ללמד ואפילו בהלכות אחרות (מועד קטן כא א), אבל אם קראוהו לעלות לתורה, ואפילו שהוא כהן ואין שם כהן אחר אלא הוא, אינו בכלל רבים צריכים לו, ואסור לעלות (טור שם בשם רי"ץ גיאת; שו"ע שפד ב).

וכן פוסק באיסור והיתר ליחיד השואל אותו, אם אין אחר, אבל אינו אומר הלכה לתלמידים (רמ"א שם א). ויש מתירים להגיד הלכה אחר שלשה ימים (רבנו ירוחם נתיב כח), וכל שכן מלמד תינוקות שמותר אחר שלשה ימים, לפי שחביב הבל פיהם של תינוקות של בית רבן מלימוד הגדולים, ולכן הוא בכלל רבים צריכים לו (ט"ז שם סק"ב).

איסור ישיבה ושינה על המטה

איסור זה למדנו מדוד שנאמר: וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה (שמואל ב יג לא. רמב"ם אבל ה יז, וראה מועד קטן כא א). ויש שלמדו ממה שנאמר באיוב: וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ (איוב ב יג), הרי שצריך לשבת על הארץ (רמב"ן בתורת הבית שער האבל ענין האבלות עמ' קפג^[6]).

איסור הישיבה הוא שלא ישב על המטה אלא על גבי קרקע, אבל אין חובה שישב על גבי קרקע אלא יכול לעמוד וללכת, מלבד בשעה שהמנחמים אצלו שצריך לישב על גבי קרקע (דרישה שפז סק"א; ש"ך שם סק"א). ישיבה על גבי מפץ - מחצלת רכה מקנים או גמי (ברטנורה כלים כ ה) - כישיבה על גבי קרקע (רמב"ם אבל ד ט). וכן אסור לישב על הכסא ועל הספסל או על כרים וכסתות, אם לא שהוא חולה או זקן ויש לו צער מישיבה על גבי קרקע, שמותר לו לשים כר קטן תחתיו (דרישה שם בשם תשב"ץ; ש"ך שם).

ועכשיו נהגו לשבת על כר שעל הקרקע, או על ספסלים נמוכים קרוב לקרקע (ערוך השלחן שפז ג. וראה ירושלמי מועד קטן ג ה: וישבו אתו לארץ, דבר שהוא סמוך לארץ).

וכן אינו ישן אלא על גבי קרקע (דרישה שפז סק"א; ש"ך שם סק"א). אבל עכשיו הקלו באיסור זה, לפי שהכל כחולים לגבי שינה על גבי קרקע (באר היטב שם סק"א).

כפיית המיטה

האבל חייב לכפות (להפוך) את המיטה, משום "דמות דיוקני נתתי בכם ("כי בצלם אלהים עשה את האדם") ובעוונותיכם הפכתיה, כפו מיטותיכם עליה" (מועד קטן טו א-ב, ורש"י ד"ה דמות; ירושלמי שם ג ה, וראה שם בירושלמי עוד טעמים). ולא מיטתו בלבד, אלא כל מיטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה, אפילו בעשרה בתים ובעשר עיירות (מועד קטן כז א; רמב"ם אבל ה יח). ובשעת שינה ואכילה יכול לישב על המיטה הכפויה ולא על הקרקע (רמב"ן בתורת האדם עמ' קפג. וראה לעיל באבלות יום ראשון).

אבל עכשיו אין נוהגים כן, מפני שיאמרו הנכרים מעשה כישוף הוא, ועוד שאין המיטות שלנו כמיטות שלהם, ואין הכפיה ניכרת בהן (תוספות מועד קטן כא א ד"ה אלו; שו"ע שפז ב), אך ראוי להפוך הכר והכסת (בית יוסף שם בשם רבינו ירוחם; רבי עקיבא איגר שם).

עטיפת הראש

איסור זה למדנו ממה שנאמר ליחזקאל: לֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם (יחזקאל כד יז), מכלל ששאר האבלים חייבים בעטיפת הראש (מועד קטן טו א), שיכסה את ראשו בסודר ויעטה מקצתו על פיו, שנאמר: וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה (ויקרא יג מה), ותרגם אונקלוס: כַּאֲבֵלָא יִתְעַטָף (רמב"ם אבל ה יט). ויכסה גם ראש החוטם (טור יו"ד שפו, בשם רב האי; שו"ע שם א). איסור פריעת הראש הוא כדי שיתעטף כאדם נכנע ונשבר (מאירי מועד קטן טו א). אם באו מנחמים מגלה לכבודם (שו"ע שם).

בזמן הזה אין נוהגים בעטיפת הראש, שלא יביא לידי שחוק (תוספות מועד קטן כא א ד"ה אלו), ומכל מקום יש למשוך הכובע עד לעינים (הרוקח שיג; ב"ח שם; ט"ז שם סק"א; ש"ך שם סק"א).

איסור שאילת שלום

איסור זה למדנו ממה שנאמר ליחזקאל: הֵאָנֵק דֹּם (יחזקאל כד יז. מועד קטן טו א; רמב"ם אבל ה כ).

שלשה ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם, ואם אחרים שאלו בשלומו לא ישיבם, אלא יודיעם שהוא אבל; אבל לרבים שבאו להספיד או לנחמו, אומר להם: לכו לבתיכם לשלום ושכרכם כפול, שמשום כבוד הרבים מותר לשאול בשלומם. משלשה ימים ועד שבעה אינו שואל, אבל משיב לאחרים שלא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו (מועד קטן כא ב ורש"י שם; רמב"ם אבל ה כ; טור ושו"ע יו"ד שפה א). מקצת יום שלישי בזה ככולו (חכמת אדם, קונטרס מצבת משה ד).

איסור שמחה

אם בשאילת שלום נאסר, קל וחומר שלא ירבה דברים, ולא ישחוק, ולא יאחוז תינוק בידו שלא יביאנו לידי שחוק, ולא יכנס לבתי משתאות וכיוצא בהם (שמחות ט יג; מועד קטן כו ב; רמב"ם שם ה כ). ולא יעשה שום שמחה של מרעות, ואפילו שמחה של מצוה אסור לו להשתתף בה כגון סעודת נישואין וכדומה^[7], אבל סעודת מצוה שאין בה שמחה, כגון פדיון הבן וברית מילה מותר לאכול שם, ובלבד שלא יצא מביתו (שו"ע ורמ"א שצא ב). ויש אוסרים בסעודת ברית מילה (רמ"א, בשם מרדכי).

אסור לנגן וללמוד נגינה, וכן אסור לשמוע כלי נגינה (שו"ת מהר"ם שיק יו"ד שסח).

יציאה מהבית

אסור לאבל לצאת כל שבעה מפתח ביתו (מועד קטן כג א), אפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות מילה (תשובות הרא"ש כז; טוש"ע שצג ב).

שלשה ימים הראשונים אינו הולך אפילו לבית אבל אחר (מועד קטן כא ב; רמב"ם אבל ז ה; טוש"ע יו"ד שצג א), ולא לבית הקברות, אם מת לאחרים מת (שמחות ו ד, הובא בתורת האדם לרמב"ן עמ' ריז; טוש"ע שם); מכאן ואילך הולך לבית האבל (מועד קטן שם; רמב"ם שם), ואם מת לאחרים מת בשכונתו יוצא אחר המיטה לבית הקברות (שמחות שם; שו"ע שם), ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים (מועד קטן שם; רמב"ם וטוש"ע שם). מקצת יום שלישי בזה ככולו (רמ"א שם). ועכשיו אין נוהגים כלל שהאבל ילך לבית הקברות כל שבעה (שם).

אם צריך לצאת לדרך או לדבר האבד וכדומה, מותר (רמ"א שצג ב, בשם מרדכי ועוד). וכן בשבת מותר ללכת לבית הכנסת (שו"ע שם ג), וכן לסליחות של ערב ראש השנה (רמ"א או"ח תקפא א). ויש שכתבו שהמיקל במקום הצורך לצאת מביתו בלילה לאחר שכלתה רגל מן השוק, לא הפסיד (תרומת הדשן רצ; רמ"א יו"ד שצג ב).

ברכות ותפילות

מחובת האבל כל שבעה להוסיף בברכת המזון ברכת אבלים (ברכות מו ב; שו"ע יו"ד שעט א-ב. ראה ערך ברכת אבלים, וראה בבאר הגולה יו"ד שם שלא נהגו היום). ואבל מצטרף לזימון ולתפלה (מרדכי מועד קטן תתקכח; שו"ע שם ה).

נשיאת כפים

אבל כהן אינו נושא כפיו אפילו בבית הכנסת ואפילו בשבת (שו"ע או"ח קכח מג, ומגן אברהם ס"ק סד), כיון שלנשיאת כפים צריך שמחה וטוב לב והוא אינו שרוי בשמחה (משנה ברורה שם ס"ק קנז). ונהגו שכהנים אחרים לא ישאו כפיים בבית האבל (סידור יעב"ץ. וראה גשר החיים כ ג ה מנהגי ירושלים בזה).

גמר אבלות שבעה

אבלות שבעה נגמרת משעה שעמדו המנחמים מאצל האבל ביום השביעי בבוקר, לפי שמקצת היום ככולו (מועד קטן יט ב). ובמדינות שאין המנחמים רגילים לבוא ביום השביעי, ימתין עד שעת יציאה מבית הכנסת לאחר תפילת שחרית, שכן רגילים המנחמים לבוא בכל יום (רמ"א שצה א).

לא נהג אבלות שבעה

מי שלא נהג אבלות שבעה, בין בשוגג בין במזיד, משלימה כל שלשים יום (רמב"ן בתורת האדם עמ' רטז, ורא"ש מועד קטן ג כה בשם הראב"ד; טוש"ע יו"ד שצו א). במה דברים אמורים כשלא נהג כלל אבלות, אבל אם זלזל במקצת הימים ולא נהג בהם אבלות אינו צריך להשלים (תשובות הרא"ש כז ד; טוש"ע שם ב).

קטן

מי שהיה קטן בשעת מיתה והגדיל תוך שבעה, מחלוקת הראשונים: יש אומרים שהוא פטור, מכיון שלא חלה עליו אבלות בשעת קבורה (הרא"ש מועד קטן ג צו; טור ושו"ע יורה דעה שצו ג. וראה ערך דחוי: באדם); ויש אומרים שמונה שבעה ושלשים משעה שהגדיל (שאין דחוי במצוות. רא"ש שם בשם מהר"ם מרוטנבורג, על פי דברי רב פפא חולין פז א בכיסוי הדם. וראה ערך דיחוי: במצות, דעות חלוקות בביאור דעת רב פפא).

אבלות שלשים

הדברים האסורים

בחמשה דברים האבל אסור כל שלשים יום:

בתספורת, בגיהוץ, בנישואין, בשמחת מרעות, וללכת בסחורה ממדינה למדינה^[8] (רמב"ם אבל ו ב. על המקור של שלשים יום לתספורת ראה לעיל: חובת האבלות ומקורה). אך אין חומרתם כבימי השבעה, כדלהלן.

תספורת

יש מתירים לאשה להסתפר אחר שבעה (רי"ף מועד קטן כג א ורמב"ם אבל ו ג, על פי מס' שמחות^[9]; שו"ע שצ ה), ויש אוסרים (רמב"ן בתורת האדם עמ' קצו; רא"ש מועד קטן ג נג; רמ"א שם).

שער המעכב את האכילה, יש סוברים שלאחר שבעה מותר לגלח (רי"ץ גאות אבל עמ' מט; הלכות גדולות עמ' רמג; שו"ע שצ א); ויש סוברים שאסור כל שלושים (רמב"ם אבל ו ג; ראב"ד, הובא ברמב"ן בתורת הבית שער האבל ענין האבלות עמ' קצג; בית יוסף יו"ד שצ: וכן הלכה); ויש מתירים אפילו תוך שבעה (רמב"ן שם; ביאור הגר"א שם סק"ב; משנה ברורה בשער הציון תקנא סק"צ. וראה לעיל באבילות שבעה).

לדעת האוסרים לסרוק ראשו במסרק בשבעה, אסור כל שלשים, מלבד באשה שמותרת לאחר שבעה (אור זרוע ב תמו) ויש מתירים לאחר שבעה (סמ"ק צז דין שלשים. וראה לעיל שיש שמתירים גם באיש תוך שבעה).

לא אמרו שלושים יום לתספורת אלא בשאר קרובים, אבל על אביו ועל אמו חייב גם אחרי שלושים (ראה להלן).

נטילת צפרניים

יש מתירים אחר שבעה (רי"ץ גיאת אבל עמ' מט; הלכות גדולות אבל עמ' רנג, הובאו בטור יו"ד שצ), אבל נחלקו עליהם ואוסרים בלי שינוי כל שלשים (רי"ף ורמב"ם אבל ו ג; רמב"ן בתורת האדם עמ' קצג; שו"ע שצ ז).

גיהוץ ותכבוסת

יש אומרים שגיהוץ הוא העברת אבן על הבגד להחליקו (טור יו"ד שפט, בשם רבינו האי, ופרישה ס"ק יג. בשו"ע שפט ו: צק"ל בלשון ערב); ויש אומרים שהוא תכבוסת במים ואפר או בנתר ובורית (נמוקי יוסף על הרי"ף מועד קטן כג א ד"ה כל; שו"ע שפט ו).

לא אמרו שלשים לגיהוץ אלא ללבוש והוא שיהא הבגד לבן וחדש (רבי אלעזר ברבי שמעון מועד קטן כג א, וראה שם דעות התנאים; שו"ע יו"ד שפט ה), ויש אומרים שאף זה רק ביוצא מתחת המכבש (ראב"ד בתורת הבית שער האבל ענין האבלות עמ' קצא) ויש חולקים (רמב"ן שם); אבל לגהץ ולהניח מותר בין לו בין לאחרים (רמב"ן בתורת האדם עמ' קצ; טוש"ע שם ז).

יש מתירים בזמן הזה גיהוץ בתוך שלשים, לפי שאמרו שגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם (תענית כט ב), והתכבוסת הרי מותרת לאחר שבעה (תוספות מועד קטן כג א ד"ה כל; טוש"ע שפט ח); ויש אומרים שאף תכבוסת בנתר וחול אסורה כל שלשים (ריב"א בתוספות שם), וכן נהגו העולם (רמ"א שפט א, וש"ך סק"ב).

יש אומרים שאסור ללבוש בגדי שבת, וכן לעשות בגדים חדשים כל שלשים^[10] (כל בו הלכות אבל, בשם מהר"ם מרוטנבורג; רמ"א שפט ג).

רחיצה

אף ברחיצה אנו נוהגים איסור כל שלשים יום (רמ"א שפא א), אבל בצונן מותר (ש"ך שם סק"א), ודוקא פניו ידיו ורגליו, אבל כל גופו גם בצונן אסור כל שלשים (חידושי רבי עקיבא איגר שם).

הכיחול והפרכוס לאשה הם כרחיצה, ולא התירו אלא לאשת איש לאחר שבעה כדי שלא תתגנה על בעלה (טוש"ע שפא ו, וראה בפרישה סק"ו. וראה לעיל באבלות שבעה לענין בוגרת).

נישואין

מי שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו, שמותר בנישואין תוך שבעה (רמב"ם אבל ו ה, על פי ירושלמי יבמות ד יא, וראה כסף משנה), ויש אומרים שמותר רק לאחר שבעה (תוספות כתובות ד א ד"ה אבל; טוש"ע שצב ב), מכל מקום לא התירו לבעול אלא לאחר שלשים (רמב"ם וטוש"ע שם, על פי מועד קטן כג א במעשה של יוסף הכהן).

ומי שלא קיים פריה ורביה מותר בין בנישואין ובין לבעול אחר שבעה (רבנו תם בתוספות כתובות שם; רא"ש מועד קטן ג מח, בשם הראב"ד; טוש"ע שצב ב), ויש אומרים שאף הוא אסור לבעול עד אחר שלשים (רמב"ם שם). ויש חולקים על כל היתרים אלו, וסוברים שאין לאבל לישא כלל אשה עד לאחר שלשים (רמב"ן בתורת האדם עמ' קצט).

מתה אשתו, והוא כבר קיים פריה ורביה, ויש לו מי שישמשנו, החמירו שלא ישא אשה עד לאחר שלש רגלים (חכמים, מועד קטן כג א), וכן הלכה (שו"ע שצב ב). טעם האיסור אינו משום אבלות, אלא שכשנושא אשה שניה צריך שישכח אהבת אשתו הראשונה, וכשעברה עליו שמחה של שלש רגלים לא יהא זכור מן הראשונה (הג' מרדכי מועד קטן תתקלו; רא"ש שם ג מח). ראש השנה ויום הכפורים אינם כרגלים לענין זה (טוש"ע שם).

אשה שמת בעלה, אינה צריכה להמתין שלש רגלים (רמב"ם וטור שם, וש"ך שם סק"ב, על פי יבמות מג א), שאשה בבעל כל שהוא נוח לה ושוכחת אהבת הראשון (הגהות מרדכי שם, וש"ך שם), אלא אסורה להינשא בתוך שלשה חדשים מטעם הבחנה (טור שם).

שמחת מרעות

לא אסרו שמחת מרעות כל שלשים אם הוא חייב לפרוע אותה, כגון שהיו נוהגים לעשות כל פעם סעודה ביחד אצל אחד מן החברים, והם עשו בשבילו, ועכשיו הגיע זמנו לעשות, מותר לו לעשות בתוך שלשים, מלבד באבל על אביו או על אמו (טוש"ע יו"ד שצא ב, על פי מועד קטן כב ב).

שאילת שלום

משבעה עד שלשים האבל שואל בשלום אחרים, אבל אין אחרים שואלים בשלומו (מועד קטן כא ב; טוש"ע יו"ד שפה א), ואין שולחים לו מתנות (רמ"א שם ג).

יציאה מביתו וישיבה במקומו

בשבוע שני האבל יוצא מביתו ואינו יושב במקומו ואינו מדבר; בשלישי יושב במקומו ואינו מדבר; ברביעי הרי הוא כשאר כל אדם (חכמים, מועד קטן כג א) וכן הלכה (רמב"ם אבל ז ה; טוש"ע יו"ד שצג ב)^[11]. אבל נהגו שאין האבל יושב במקומו בבית הכנסת כל שלשים יום, ואין למנהג זה עיקר (רמ"א שם, וראה שם בדרכי משה שמהרי"ל יישב המנהג).

מסחר

על כל המתים אסור לילך בסחורה למרחוק, שיש פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה, ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו לך עמנו (ירושלמי מועד קטן ג ח, לפירוש הרא"ש מועד קטן ג נא; טוש"ע שפ כה). על כל המתים רצה ממעט בעסק רצה אינו ממעט, על אביו ועל אמו ממעט (מועד קטן כב א, לפירוש הכסף משנה אבל ו ט).

גמר אבלות שלשים

אבלות שלשים נגמרת משעת הנץ החמה ביום שלשים, לפי שאנו אומרים גם בגזירת שלשים מקצת היום ככולו, ואין מנחמים אז, שיחכה להם (מועד קטן יט ב; שו"ע שצה א).

אבלות שנים עשר חודש

אבלות שנים עשר חודש אינה אלא על אביו ועל אמו (שמחות ט; מועד קטן כב ב), ובשנה מעוברת אין חודש העיבור בכלל, שאבילות זו נוהגת י"ב חודש ולא שנה (רא"ש מועד קטן ג נ, בשם ראבי"ה; טוש"ע יו"ד שצא ב)^[12].

שמחת מרעות

אינו נכנס לשמחת מרעות (מועד קטן כב ב), אפילו כשהוא צריך לפרוע סעודה לחבריו (שו"ע שצא ב), ונהגו שלא לאכול בשום סעודה בעולם אם היא חוץ לביתו (שם). ובשעת סיום מסכת מותר (ש"ך יו"ד רמו ס"ק כו).

שאילת שלום

אין אחרים שואלים בשלומו (מועד קטן כא ב; שו"ע שפה א), ומדברים עמו תנחומים כל אותו הזמן (שם ב).

גיהוץ

הגיהוץ על אביו ועל אמו אסור עד שיגיע הרגל אחר שלשים ויגערו בו חבריו (שמחות ט י; רמב"ן בתורת האדם עמ' קצב; רא"ש מועד קטן ג נג; טוש"ע שפט ה. וראה לעיל מהו גיהוץ, ואם אסור בזמן הזה). ויש אוסרים גיהוץ על אביו ואמו כל י"ב חודש (ירושלמי מועד קטן ג ח), ויש אומרים שאפילו על אביו ואמו מותר בגיהוץ לאחר שלשים (רמב"ם אבל ו ד).

תספורת

תספורת איסורה בשאר קרובים כל שלושים, אבל על אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שיגערו בו חבריו (מועד קטן כב ב; טוש"ע שצ ד). בשיעור גערה נחלקו הפוסקים, ונוהגים בשלשה חדשים (רמ"א שצ ד), ולרגילים לגלח זקנם שיעור גערה שלשים יום (חתם סופר ב שמז. וראה פתחי תשובה שצ סק"ד). הרגל איננו מבטל האיסור קודם גערה (ירושלמי מועד קטן ג ח; תוספות שם כב ב ד"ה עד; רמ"א שם. ראה להלן: אבלות בשבת וברגל). בקצת מקומות נוהגים שאין מסתפרים תוך י"ב חודש אפילו אם גערו בו חבריו אם לא לצורך (רמ"א שצ ד).

בגדים חדשים

נהגו שאינו לובש בגדים חדשים (רמ"א שפט ג).

ישיבה בבית כנסת

נהגו שאינו יושב במקומו בבית הכנסת, ואין למנהג זה עיקר (שם שצג ב).

משלוח מנות בפורים

אסור לשלוח לו מנות, ששילוח מנות דומה לשאילת שלום (שו"ת מהרי"ל לא; רמ"א שפה ג; רמ"א או"ח תרצו ו, וראה שם במגן אברהם ס"ק יא שאף דבר שאינו עשוי לשמח אסור).

בפורים כשאין בעיר אלא האבל, אחר שולח לו מנות, כדי לקיים מצות משלוח מנות (רמ"א או"ח שם, בשם ריב"ש).

האבל עצמו חייב לשלוח מנות, שהרי הוא חייב בכל המצוות האמורות בתורה (מרדכי מגילה תשפה; טור או"ח תרצו, בשם מהר"ם מרוטנבורג; שו"ע שם ו, בשם יש מי שאומר), ואפילו תוך שבעה (משנה ברורה שם ס"ק יז).

נשיאת כפיים

יש אומרים שאבל כהן אינו נושא כפיו כל י"ב חודש על אביו ועל אמו (מרדכי מגילה תתיז), כיון שאינו שרוי בשמחה כל אותו הזמן (משנה ברורה או"ח קכח ס"ק קנח), וכן נוהגים (רמ"א שם מג), ובארץ ישראל נהגו לישא כפיים לאחר השבעה (קצות השלחן כג כה, וכן הובא בשם החזון איש. וראה לעיל אבלות שבעה, שכן דעת השו"ע).

קדיש

נהגו שהבן אומר קדיש אחרי אביו ואמו, שעל ידי זה פודה אותם מן הגיהנם (רמ"א יו"ד שעו ד, בשם כל בו), ואומרים גם בשבת אף שאין בה דין גיהנם (רמ"א שם. וראה הטעם בשיורי ברכה שם). גם קטן אומר קדיש אחרי אביו ואמו, ועיקר הקדיש נתקן לקטנים (רמ"א שם).

אף שמשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, אין אומרים אלא י"א חודש, כדי שלא יעשה אביו ואמו רשעים (רמ"א שם). ואם ציוהו אביו שלא יאמר קדיש, ישמע לו (פתחי תשובה שדמ סק"א).

יש סוברים שאין האב יכול למחות בבנו שלא יאמר קדיש אחרי האם (תשב"ץ תכז), ויש סוברים שיכול למחות וכבודו קודם (ריב"ש קטו; תשב"ץ שם, בשם רבינו מאיר; בית יוסף יו"ד שעו), אבל נהגו לעולם לומר קדיש אפילו בחיי האב (תשב"ץ שם; בית יוסף יו"ד תג).

נהגו שאבל על אביו ואמו עובר לפני התיבה כל י"א חודש, והוא עדיף מאמירת קדיש (רמ"א יו"ד שעו ד), ומצוה על הקהל להניח לאבל להתפלל, אך כשאינו יכול לחתוך האותיות וכדומה, אין לו להתפלל, ויש מקומות שמשום כך תיקנו שלא יתפלל האבל כלל בבית הכנסת אלא הש"ץ הקבוע (משנה ברורה או"ח נג סק"ס).

גמר אבלות י"ב חודשים

אין אומרים מקצת היום ככולו באבלות י"ב חודש (שו"ע יו"ד שצה ג), לפי שאינו מונה לימים אלא לחדשים, ואם אתה אומר מקצתו ככולו, הרי צריך להתירו ביום ראשון של חדש שנים עשר (ט"ז שם סק"ב).

אבלות בשבת וברגל

שבת

בשבת אין אבלות נוהגת, שנאמר (משלי י כב): בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר, זו ברכת שבת, וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ, זו אבלות (ירושלמי מועד קטן ג ה. ועיין תורה שלמה בראשית ב אות מד). ונחלקו בני יהודה ובני גליל אם יש אבלות בשבת בדברים שבצנעא (מועד קטן כג ב), והלכה שדברים שבצנעא נוהגים, כתשמיש המטה ורחיצה (רמב"ם י א; טוש"ע יורה דעה ת א. וראה ערך דברים שבצנעא).

גם תלמוד תורה בכלל דברים שבצנעא ואסור בשבת, אבל חוזר פרשיותיו עם הצבור, מפני שאינו אלא כקורא את שמע (רא"ש מועד קטן יט א; טוש"ע שם). אם קראוהו לעלות לתורה עולה, שאם הוא נמנע נעשתה אבלות שלו דבר של פרהסיא, ואסור (שם).

בדברים שבגלוי אינו נוהג אבלות אפילו על אביו ועל אמו, אלא לובש מנעל, וזוקף את המטה, ונותן שלום לכל אדם, ואם יש לו בגד מחליף, שלא ילבש בשבת בגד קרוע, ואם אין לו להחליף מחזיר את הקרע לאחוריו; מן המנחה ולמעלה זוקפים את המיטות בערב שבת, ואף על פי כן לא ישב על המיטה עד שתחשך (מועד קטן כז א; רמב"ם אבל י א-ב; שו"ע שם) וגם על גבי קרקע לא ישב משום כבוד השבת (גליון מהרש"א שפז). ועכשיו נהגו שאינו מחזיר קרעו לאחוריו, לפי שמנעלים מוכיחים עליו שאינו נוהג אבלות (ש"ך יו"ד ת סק"ג, על פי הגהות מיימוניות).

השבת עולה למנין ימי האבלות (משנה מועד קטן יט א), לפי שקצת דיני אבלות נוהגים בה, היינו דברים שבצנעא (טוש"ע ת א), או לפי שאין בו חובת שמחה (מאירי יט א ועי"ש בהערות, וראה תוספות מועד קטן כג ב ד"ה מאן).

שלש רגלים

ברגל אין אבלות נוהגת, לפי שנאמר: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים טז יד), ועשה דרבים של שמחת החג דוחה עשה דיחיד של אבלות (מועד קטן יד ב). ולא עוד אלא שהרגלים מפסיקים את האבלות (משנה מועד קטן יט א). ונחלקו תנאים אם דוקא כשקבר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו אבלות שבעה (משנה שם. רבי אליעזר בתוספתא מועד קטן ב ה, ובבלי כ א; בית שמאי בבבלי שם), או אפילו יום אחד ושעה אחת (חכמים בתוספתא, ובבלי שם; בית הלל שם). הלכה כדעה אחרונה (גמרא שם; רמב"ם אבל י ג; טוש"ע יו"ד שצט א), והוא שנהג אבלות קודם הרגל אפילו בדבר אחד, כגון חליצת מנעל (טוש"ע שם).

אותה השעה נחשבת כשבעה ימים, וימי הרגל עולים לו לשבעה ימים למנין שלשים. למשל: נהג שעה אחת אבלות לפני חג הפסח, אותה שעה נחשבת כשבעה, ויחד עם שבעת ימי הפסח, הרי ארבעה עשר, ומשלים להם עוד ששה עשר יום ונגמרה לו אבלות שלשים. ויום טוב אחרון בגליות עולה למנין הט"ז יום.

קבר את מתו שבעה ימים לפני הרגל, הרגל מבטל גזירת שלשים, ומותר בכל הדברים האסורים באבלות זו גם בערב הרגל, משום כבוד הרגל, ואפילו חל יום שביעי בערב הרגל, לפי שמקצת היום ככולו (טוש"ע יו"ד שצט, על פי הסוגיות במועד קטן יט - כ).

קבר את מתו שעה אחת לפני חג השבועות נחלקו תנאים: ר' אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת, ואינו אלא יום אחד, וחכמים אומרים עצרת כרגלים (משנה מועד קטן יט א ורש"י ד"ה כשבת), שמכיון שבזמן בית המקדש היו לו תשלומים, גם עכשיו יש לו דין רגלים (רמב"ן בתורת האדם, עמ' ריט). הלכה כחכמים, ושעה זו שלפני החג חשובה כשבעה, וגם החג חשוב כשבעה, ועולה למנין שלשים כאילו כבר עברו לו ארבעה עשר יום, ומשלים עוד ט"ז ימים לשלשים (מועד קטן כד ב; רמב"ם אבל י ג; טוש"ע יו"ד שצט ח).

קבר את מתו לפני חג הסוכות, הרי שעה אחת חשובה כשבעה, והחג שבעה, וגם שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו, חשוב כשבעה, הרי כ"א יום, ומשלים עוד תשעה ימים למנין שלשים (מועד קטן כד ב; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם יא).

קבר את מתו ברגל, לא חלה עליו אבלות כלל, ואינו נוהג אבלות ברגל, ומתחיל למנות לאחר הרגל אבלות שבעה (רמב"ם אבל י ח). אבל יש חולקים וסוברים, שנוהג ברגל אבלות בדברים שבצנעא, ומכל מקום אינו עולה למנין שבעה, לפי שלא נהג כל דיני אבלות (בעל הלכות גדולות אבל עמ' רמד, ורמב"ן בתורת האדם עמ' רכו, ושאר ראשונים, על פי כתובות ד א; טוש"ע שצט ב). אבל למנין שלשים עולה לו ומונה מיום הקבורה (מועד קטן יט ב וכ א; רמב"ם שם י ח), כיון שמצות שלשים נוהגת ברגל (מועד קטן יט ב), שלא מחמת הרגל בלבד אסור בתספורת וגיהוץ אלא אף מתורת אבלות, ואסור בכל דיני שלשים (רמב"ן בתורת האדם עמ' רכז; טור ושו"ע שצט א). ויש אומרים שאינו אסור כלל בתורת אבלות שלשים, אלא בדברים האסורים מדין הרגל, ומכל מקום כיון שנאסר בגיהוץ ותספורת, אפילו שלא מטעם אבלות, עולה למנין שלשים (טור שם, בשם הרא"ש, וראה לחם משנה אבל י ד, וט"ז יו"ד שצט ס"ק ב).

ראש השנה ויום הכפורים

בראש השנה ויום הכפורים נחלקו תנאים: רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, וחכמים אומרים כשבת (משנה מועד קטן יט א).

הלכה כרבן גמליאל, ואם קבר מתו שעה אחת לפני ראש השנה, יום זה וראש השנה נחשבים ארבעה עשר יום (שם כד ב; בעל הלכות גדולות אבל עמ' רמד; ראב"ד בהשגות אבל י ד), לפי שהוקשו כל המועדים זה לזה (רמב"ן בתורת האדם עמ' רכ), ויום הכפורים אינו מבטל גזרת שלשים, לפי שאין אנו עושים שתי הפסקות באבלות אחת, אלא יום הכפורים נחשב לשבעה ימים, והרי כ"ח ימים, ומשלים עוד שני ימים אחרי יום הכפורים לתשלום השלשים (רא"ש מועד קטן ג כח, בשם הראב"ד ובעל הלכות גדולות). וכן קבר שעה אחת לפני יום הכפורים, יום זה ויום הכפורים נחשבים לי"ד יום, וחג הסוכות אינו מבטל גזירת שלשים, שאין עושים שתי הפסקות באבלות אחת (טור יו"ד שצט).

ויש חולקים וסוברים שיום הכפורים מבטל גזירת שלשים אפילו כשראש השנה הפסיק אבלות שבעה, ומותר בערב יום הכפורים בדברים האסורים בשלשים כשאר ערב הרגל; וכן חג הסוכות מבטל גזירת שלשים לזה שיום הכפורים הפסיק לו אבלות שבעה, אבל שמיני עצרת אינו מבטל גזירת שלשים למי שחג הסוכות הפסיק לו אבלות שבעה, לפי שבחג לא נהג דין שלשים (רמב"ן בתורת האדם עמ' רלג; רא"ש שם; טוש"ע שצט ט - י).

ויש חולקים אף בעיקר דין הפסקת ראש השנה ויום הכפורים, וסוברים שלא אמרו הלכה כרבן גמליאל אלא לענין שמבטלים אבלות שבעה, אבל אינם נחשבים כרגלים להיות חשובים כשבעה, והקובר שעה אחת לפני ראש השנה מונה אחרי ראש השנה כ"ג ימים לתשלום שלשים, ויום הכפורים אינו מבטל מפני שתי הפסקות (רמב"ם אבל י ג, וראה שם בכסף משנה ולחם משנה).

פורים

פורים אינו נוהג בו אבלות כמו ברגל, שימי משתה ושמחה קבלו עליהם, אבל דברים שבצנעא נוהגים בו, ואינו מפסיק האבלות (טור יו"ד תא, בשם הרא"ש ומהר"ם מרוטנבורג. וראה שם דעות נוספות; שו"ע תא ז), ויש אומרים שאבלות נוהגת בפורים (שו"ע או"ח תרצו ד. וראה במפרשי השו"ע שם פרטי הדינים).

אבלות על פי עדות

מתאבלים על פי עד אחד, ועל פי עד מפי עד, וכן על פי נכרי מסיח לפי תומו (רמב"ן בתורת האדם עמ' רלט; טור יו"ד שצז א) לפי שבדבר העשוי להתגלות ["מילתא דעבידא לאגלויי"] אין משקרים. זה הכלל: כל עדות שמשיאים את האשה על פיה, הקרובים מתאבלים (רמב"ן שם; ב"ח שם וש"ך שם סק"א). ואם שנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת - אין מתאבלים, שכיון שהוא ספק אבלות הולכים להקל (שו"ע שם ב, וט"ז שם סק"ב, על פי בכורות מט א).

על דיני אבלות כששומע שמת קרובו, ראה ערך שמועה קרובה וערך שמועה רחוקה. על לקוט עצמות ראה ערכו. ענינים ודינים נוספים ראה בערכים: אנינות, הבראה, הזכרת נשמות, הספד, יום שמת בו אביו או אמו, כבוד המת.

הנהגות כלליות

שלשה ימים הראשונים יראה אבל עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, משלשה ועד שבעה כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זוית (מועד קטן כז ב).

אל יתקשה אדם על מתו יותר משיעורים שאמרו חכמים, שנאמר: אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ (ירמיה כב י), אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור (מועד קטן כז ב; רמב"ם אבל יג יא; טוש"ע יו"ד שצד א). וכל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה (רמב"ם שם יב; שו"ע שם ו. וראה ביאור הגר"א סק"ד שהוא על פי איכה ג לט 'מה יתאונן' וגו').

הערות שוליים