1. פסח שני. אנשים שנטמאו למת באו לפני משה ושאלו אותו מה דינם לגבי קורבן פסח. משה ענה להם:"עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם". מדוע משה שאל את ה’ מה דינם, הרי בהר סיני הקב"ה לימד אותו את כל המצוות! נמצא, שהוא ידע על מצות פסח שני? 2. מעשה המקושש. קראתי שמעשה המקושש היה לפני מעמד הר סיני. במרה הקב"ה ציוה את ישראל על השבת ופרה אדומה. האם ניתן לומר שהקב"ה לא אמר למשה את העונש של מחלל שבת במרה, ולכן הוא היה צריך לשאול אותו מה עונשו? ("ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו") 3. מה פירוש הפסוקים לפי הפשט: "ויאמר ה’ אל משה לאמר" (ציצית). "וידבר ה’ אל משה ואל אהרון לאמר" (פרה אדומה). יש עוד פסוקים כאלה שהקב"ה מדבר עם משה ואח"כ הוא מפרט לו את המצוה, במקרה בחרתי את שניהם. האם הכונה היא שלאחר מעמד הר סיני הקב"ה מצוה את משה ללמד כל פעם מצוה לעם ישראל ואז הוא כינס את אהרון, בניו של אהרון, שבעים הזקנים (סדר משנה) וכך כל פעם הוא לימד אותם מצוה חדשה על פי סדר שהקב"ה אומר לו? 4. קראתי בגמרא (ברכות) שהקב"ה כועס בכל יום מכיון שהמלכים משתחוים לחמה, ובלעם ידע את הרגע שבו הקב"ה כועס על המלכים כדי לקלל את ישראל. אם הקב"ה כועס על מלכי אומות העולם מדוע לתפוס על זה "טרמפ" ולכעוס גם על ישראל בלי שום סיבה מוצדקת? 5. נאמר בגמרא: "אשר כתבתי"- אלו נביאים וכתובים. "להורותם"- זה תלמוד. "מלמד שכולם נתנו למשה בסיני." מה הכונה ``שכולם נתנו למשה מסיני``? איך ניתן להסביר שהקב"ה לימד את משה את הגמרא וספרי נביאים וכתובים, מה הקב"ה נתן לו? אשמח מאוד אם תענה לשאלותיי. אם אפשר להרחיב בתשובות כדי שאוכל להבין את הדברים על בוריים. תודה רבה וכל טוב.

לשאלתך הראשונה: בכמה מקומות מבואר בכתוב שלא כל התורה ניתנה בבת אחת. והמצוות נאמרו לישראל בשלושה מקומות: בהר סיני, באוהל מועד ובערבות מואב. (ועיין תחילת ספר ויקרא, וכן סוף ספר במדבר ועוד). ועיין בהקדמת הרמב"ן לספר דברים שיש מצוות שמשה חזר עליהן בערבות מואב וישנם גם מצוות מחודשות שלא נאמרו לישראל קודם. ועין עוד עוד באריכות בדברי החזון-איש (או"ח סי' קכה - "סידור נתינת פרשיות התורה") שהוא מבאר ומסכם את השיטות השונות, באיזה סדר ניתנה התורה לישראל. ומה שנאמר שהכל ניתן למשה מסיני - אין הכוונה שהכל נאמר מיד לישראל, אלא שהן נאמרו למשה בצורה כללית, ורק לאחר זמן נצטווה משה לאומר לישראל ואז נאמרו לו פרטי המצווה. וכך כותב החזון-איש שם: "והנה לא נאמר בסיני דין המחלל שבת ודין מגדף ופרשת נחלות, וכמו שאמרו רבותינו שמגלגלים זכות על ידי זכאי. ומכל מקום אינו חסר התרי"ג מצוות בסיני בשביל זה, שאינו אלא פרטי דינים. ואולי לא היה משה רשאי לדון על פי מה שקיבל בסיני, אלא אם כן נצטווה כבר למסור הדין לישראל, ולכן הוצרך להקריב משפטן לה'. ועל ידי זה נצטווה להגיד לישראל, שמגלגלים זכות על ידי זכאי". וכן הדים בדיני פסח שני. ועיין עוד בפירוש הנצי"ב, העמק שאלה, בסוף ספר במדבר ובתחילת ספר דברים. לכן יתכן שגם אחרי מתן תורה לא ידע משה מה לעשות והיה צריך לשאול את פי ה'. ובעניין כעסו של האל - ודאי אין דברים כפשוטם. והקב"ה שזועם בכל רגע הוא סמל למידת הדין המענישה את האדם על חטאיו. וה' צדיק וישר, אל אמונה ואין עוול, ואין הוא מעניש את מי שלא מגיע לו. אולם מי שחייב מחמת חטאיו, מידת הרחמים והחסד של הקב"ה דוחות את מידת הדין כדי לאפשר לאדם לשוב בתשובה. וכאן רצה בלעם להחיל את מידת הדין מיד. אלא שאז התברר לו שעם ישראל עומד מעל חשבון החטאים הפרטיים שלו, וגם אם יש בהם חטא - אין הם מפסיקים להיות עמו של הקב"ה. והקשר שבין הקב"ה ועמו הוא מעל לכל חשבון של עוונות. (והדברים נתבארו באריכות בספרו של המהר"ל מפרג, נצח ישראל פרק יא. הנביאים וכתובים והגמרא שניתנו למשה בסיני - ניתנו אומנם למשה אך לא לישראל, ונשאר כאן מקום לכל איש מישראל לחדש בתורה לכוון לאותה תורה שניתנה למשה ונשארה חסויה עד שבא אותו חכם ופירשה. ועוד יש לומר, שהתורה כולה ניתנה למשה מסיני בצורה גרעינית. עקרונות התורה ויסודתיה ניתנו כולם למשה מסיני ועל יסוד עקרונות אלו באו החידושים וההרחבות של הנביאים והחכמים לפי צורך הזמן והשעה. ונמצא שכל דבריהם כבר כלולים באותם עקרונות שנאמרו למשה מסיני. כתבתי לך כאן בקיצור נמרץ על סוגיות ארוכות וגדולות, ואידך זיל גמור.