קשיא: הדלקת נרות בבית הכנסת

תקציר הקשיא הקודמת: לאחר שנפסק בגמ' דין רובו ככולו, מדוע אין אנו אוכלים רוב כזית מצה בפסח? וכן מדוע המשנ"ב פוסק שצריך שכל התפילין יהיו במקום ההנחה ולא מספיק רוב התפילין?

שיעורי חכמים מדויקים

כמו שכתב אלעד בתגובה, ניתן לתרץ שדין רובו ככולו אינו חל על שיעורי המצוות. המהר"י חגיז (בשו"ת הלכות קטנות ב,נג), מקשה מדוע אין אנו אומרים דין רובו ככולו בשיעורי המצוות, ומסביר שדין זה סותר את הדיוק של שיעורי חז"ל. כאשר נקבע שיעור מצווה מסוים (כגון כזית מצה בפסח), השיעור נקבע באופן מדוקדק ואין אפשרות לקיים רק את רובו.

רובו ככולו הוא רק במעשה מצווה

הסבר נוסף לקושיא זו ניתן על ידי הגר"ח (הובא בחידושי הגרי"ז זבחים כו). לשיטתו, כל דין רובו ככולו אינו שייך בשיעורי המצווה, אלא דווקא במעשה המצווה. לדוגמא, אנו נאמר דין רובו ככולו במוהל שמל את רוב העורלה, מכיוון שזהו חלק ממעשה המצווה, אבל לא בשיעור האכילה.

באכילת מצה בפסח מעשה המצווה הוא האכילה ושיעור כזית הוא רק שיעור המצווה. באותו אופן, המצווה בהתפילין היא מעשה ההנחה, ואין אומרים דין רובו ככולו במיקום התפילין.

רובו ככולו ברוב המסוים

דין רובו ככולו נאמר דווקא כאשר כל הדבר נמצא לפנינו. החת"ס מתרץ, שכל דין רובו ככולו קיים רק כאשר הוא חלק מדבר מסוים. בהלכות שחיטה לדוגמא, שחיטת כל הצוואר מוגדרת כדבר מסוים- ומספיק לשחוט את רוב הסימנים. לעומת זאת, בשיעורים, ה"כזית" לא מוגדר כדבר מסוים בפני עצמו- ולכן אין אומרים בו דין רובו ככולו.

לפי תירוץ זה- אם המצווה הייתה לאכול מצה, ולא לאכול כזית- היינו אומרים דין רובו ככולו גם ברוב מצה בפסח.

בגמרא בשבת כא מובא שגדר דין נר חנוכה הוא "נר איש וביתו" וכן נפסק בהלכה שחיוב ההדלקה הוא דווקא בביתו. למרות דין זה, נהגו ישראל להדליק נרות גם בבית הכנסת בשביל להרבות פירסומי ניסא, וכן נפסק בשו"ע בסימן תרע"א. במשנה ברורה מסביר, שלמרות שהדלקה זו היא רק מנהג, מברכים עליה כמו שאנו מברכים על מנהג בקריאת הלל בראשי חודשים.

מצד שני, השו"ע בסימן תכב פוסק שמכיוון שלא ציוונו במנהג- אין לברך עליו ולכן פוסק שאין לברך על ההלל בראשי חודש. אם כך, כיצד הוא פוסק שיש לברך על מנהג הדלקת הנרות בבית הכנסת?