תשע"ב/9
התובעת: גב' א', מלווה כסף לטענתה.
הנתבע: ב', מקבל הכסף.
המקרה:לפני כ-32 שנה הועברו 15,000$ מהתובעת לנתבע.
התובעת: לפני כ-32 שנה אבי בקש ממני להלוות לתובע 15,000$ , נפגשתי עם התובע והעברתי לו את הכסף שהיה שלי. והוא התחייב להחזיר לי בתשלומים משיעורי העזר שאשתו תתן. תבעתי את הכסף בהתחלה אבל במשך השנים הפסקתי לתבוע היות והייתי במצב נפשי לא טוב. כמו כן הכסף הזה היה חלק מהכסף שניתן לי במתנה מאביה של אמי. (הוגש לביה"ד מכתב מאמה של התובעת המאשר את הבעלות על הכסף).
הנתבע: היות והיה ברצוני לקנות דירה בקשתי מאביה של התובעת הלוואה בסך 15,000$. הוא אמר לי שאין בעיה תיקח מבתי. ובאמת לקחתי את הכסף ממנה. ואני הצעתי מצדי להחזיר לאביה את הכסף בתשלומים. כשנולד בני הגדול אביה מחל לי על הכסף כמתנה לכבוד לידת בני. (הגיש לביה"ד מכתב מאב התובעת בו מאשר את הדבר). אני מעולם לא התחייבתי כלפי התובעת אלא אך ורק כלפי אביה, וכאמור הוא מחל לי.
היות והתובעת לא הגישה שום ראיה על ההלוואה ממילא ישנו לפנינו מלווה על פה. והיות וישנה הכחשה בין התובעת לנתבע מיהו המלווה, הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, וכל עוד אין ראיה שהתובעת היא המלווה אי אפשר לחייב את הנתבע.
אומנם חז"ל חייבו שבועת היסת כשיש הכחשה כמבואר בחו"מ סי' ע"ה, אבל היות ולפי אומדן ביה"ד טענת התובעת אינה מבוססת מספיק, מזה שכ"כ הרבה זמן לא תבעה את התובע (32 שנה), אע"פ שמצבה היה דחוק. לכן נראה שיש לפטור את הנתבע גם משבועת היסת.
לסיכום: הנתבע פטור.