ב"ה
בפני כבוד הדיינים: הרב נחום גורטלר –
אב"ד הרב אברהם שמן –
דיין הרב ציון אשכנזי –
דיין |
תיק מספר תאריך |
: : |
|
4711-35-1 ט' חשון תשס"ה (24.10.2004) |
|
התובע הנתבעת
|
: :
|
|
ר' פלוני
ת"ת אלמוני ע"י ר' אלמוני |
|
הנדון |
: |
|
בוררות |
התובע תבע את הנתבע לדין תורה
בפני ביה"ד ברחובות. התביעה היא על תשלום השלמת משכורת שמגיעה לתובע עבור
עבודתו כמלמד בת"ת "אלמוני" ברחובות, שהנתבע מכהן בו כמנהל. יצויין
כי הנתבע הינו תושב רחובות ואילו התובע גר בקרית ספר.
הנתבע לא הופיע בבית הדין בב'
ההזמנות הראשונות שהוזמן לבוא בפני בית הדין. ובפעם השלישית הופיע הנתבע והודיע
שרוצה לדון בפני בית דין אחר- בירושלים. התובע מתנגד בתוקף לכך. לטענתו, ניסה
לתבוע בבית הדין שבירושלים, וביה"ד סרב להיכנס בעניין, בכל מקרה - לטענתו-
מקום הדיון הוא כאן ברחובות, וכאן הוא רוצה להתדיין ואינו מוכן יותר
ל"סחבת" בעניין.
הנתבע בצידו חזר וטען, שהיות
והכלל הברור הוא "שהתובע הולך אחר הנתבע", והוא אינו מוכן להתדיין
ברחובות יש ללכת אחריו למקום שמוכן להתדיין בו. לשאלת בית הדין השיב הנתבע, שאינו
מוכן להתדיין בבית הדין ברחובות כיון שנהיה "מודה" (ד' קמוצה) חדשה,
כלשונו, שכל עובד שמפוטר מן הת"ת "רץ" לבית הדין ומגיש תביעה.
וכיון שהת"ת ברחובות, הדבר קל ביותר, ולכן , כדי להקשות על הגשת "תביעות
סרק" הוא רוצה להתדיין באחד מבתי הדין בירושלים, כדי שלא יהיה כל כך קל להגיש
תביעה.
ביה"ד עיין בדבר ופסק,
שע"פ הדין, מקום הדיון הוא ברחובות (כפי שיבואר הטעם בנימוקים). לאור זאת
הצדדים הופיעו וחתמו על שטר הבוררות. אך לאחר שמיעת טענות התובע חזר הנתבע וטען,
שאינו מוכן להתדיין בפני בי"ד זה. והפעם מסיבה אחרת. לטענתו, היות וחלק מן
הדיינים מעורבים בעניין ציבורי הקשור לת"ת, יש להם כבר "דעה קדומה"
עליו ולכן הוא חוזר ומבקש שלא להתדיין בפני בי"ד זה.
מאידך, התובע חוזר וטוען, דונו
את דיני, איני מוכן יותר ל"סחבת" בעניין. לדעתו – כל כוונתו של הנתבע
היא להתל בבי"ד ולגרום לו הפסד.
ועתה עלינו לפסוק, האם יש לקבל
את טענותיו של הנתבע או לא. וה' יאיר עינינו שלא ניכשל בדבר הלכה. אמן.
הנה, הכלל המפורסם הוא,
ש"התובע הולך אחר הנתבע". הביאו הרמ"א בהגהתו (סימן י"ד
ס"א) בזה הלשון "התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, אע"פ
שבעיר התובע הבית דין יותר גדול". ומקורו טהור מדברי המהרי"ק (שורש א).
ע"ש. וכן המנהג פשוט וכמעט אין הלכה מפורסמת ופשוטה ומוסכמת כהלכה זו,
שהולכים אחר הנתבע. וא"כ לכאורה היה מקום לומר, שגם בנידון שלפנינו על התובע
ללכת אחר הנתבע.
אך כד תידוק, אתה תחזה שאין
הדבר כן.
דבאמת הדבר צריך תלמוד. דהמעיין
היטב בסוגית הגמ' בסנהדרין ל"א: ובראשונים שם יראה, שכוחו של התובע גדול
מכוחו של הנתבע, דיש פעמים שיכול התובע לקחת את הנתבע אחריו לבי"ד במקום אחר
משום ד"עבד לוה לאיש מלוה". ולעולם הנתבע לא יכול לקחת את התובע אחריו.
ע"ש. אז א"כ צ"ב, מהיכן יצא הכלל הזה, שהתובע הולך אחר הנתבע, שהוא
לכאורה היפך הש"ס.
וגם ברא"ש ר"פ זה
בורר (סס"ב) כתב על דינא דמתני' דזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. ולחכמים,
שני הדיינים בוררים להם דיין שלישי, ואם אין הם משתווים ביניהם, זקני העיר
ומנהיגיה יתנו להם שלישי. "ואם אין זקנים ומנהיגים בעיר, ילך התובע
בפני שלשה ויכופו הנתבע לדון לפניהם". הביא הרמ"א דבריו להלכה בר"ס
י"ג. חזינן שכוחו של התובע עדיף. וא"כ, צ"ב על מה נתייסד המנהג
שהולכים אחר הנתבע.
גם עוד צ"ע, בעיקרו של זה
המנהג האם הוא מעיקר דינא או שיסודו בתקנה. דהנה מבואר בהגהות הגר"א
(ס"ק י"ג) דהמקור לדין זה הוא "מאן דאית ליה כאיבא ליזיל לבי
אסיא". משמע דהוא דין. ומאידך, מצאנו לכמה מגדולי האחרונים שכתבו, שהוא תקנה.
וכתבו כל אחד לפי טעמו את טעם התקנה כמבואר בשו"ת מהריב"ל ובשו"ת
מהרשד"ם ובכנה"ג ועוד (יובאו דבריהם לקמן). וא"כ, הדבר צריך תלמוד,
האם הוא דין או תקנה.
אך לאחר העיון והחיפוש בפוסקים
נראה בס"ד, דמנהג זה יסודו בהררי קדם, ועיקרו יוצא מתוך סוגיות הש"ס
והראשונים. ויש לחלק הדבר לג' נידונים. הראשון, כשהנתבע רוצה להתדיין בעירו של
התובע ואינו מטריחו ללכת למקום אחר. ויסוד דין זה נובע מן הסוגיה בר"פ זה
בורר (סנהדרין כ"ג.). והשני, כששניהם מעיר אחת ורוצה הנתבע או התובע
לקחתו חוץ לעיר לבי"ד הגדול יותר. ועניין זה תלוי בשיטות הראשונים בבאור
הסוגיות בב"ק קי"ג. וסנהדרין ל"ג:. כפי שיבואר לקמן בס"ד.
ומתוך סוגיות אלו נדע את כללי ההלכה בקביעת מקום הדיון. ועל זה נוספה לענ"ד תקנת הקהילות ללכת אחר
הנתבע גם באופנים נוספים שאינם מעיקר הדין, וזה מה שמצאנו בדברי גדולי האחרונים
המהריב"ל ומהרשד"ם והכנה"ג שטרחו ועמלו לחפש טעם ל"תקנה"
זו. ולקמן נבאר בס"ד באיזה מקרים הולכים אחר הנתבע מכח התקנה.
ונחל בבאור הדבר בס"ד, ויתחלק
לכמה ענפים:
א. באור הסוגיה בר"פ זה
בורר.
ב. באור הסוגיה בס"פ זה
בורר והסוגיה בב"ק קי"ב.
ג. ואח"כ נברר בס"ד באיזה
אופן הולכים אחר הנתבע מכח התקנה.
ד. ואחר כל זאת נדע ונשכיל, אם
בנידון שלפנינו יש ללכת אחר הנתבע.
א.
דהכי איתא במתני' ריש זה בורר (שם)
"דיני ממונות בשלשה. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד. וחכמים אומרים, שני הדיינים בוררים להם עוד אחד".
וידוע דהלכה כחכמים. ושאלו בגמ':
"ואפילו לוה מצי מעכב (בתמיה) והאמר ר"א (לקמן בדף ל"א: לגבי הדין, שאחד אומר נידון כאן ואחד אומר, נלך לבית הועד, כופין אותו והולך לבית הועד. וע"ז נאמר בגמ' שם) לא שנו אלא מלוה אבל לוה כופין אותו ודן בעירו. ותירצו בגמ' ב' תירוצים. א. כדאמר רבי יוחנן, בערכאות שבסוריה, (פירשי-שלא היו בקיאין בדין תורה, הילכך אפילו לוה מצי מעכב) ב. רב פפא אמר, "אפילו תימא מומחים, כגון בי דינא דר"ה ודר"ח דקאמר ליה מאי קמטרחא לך".
ובביאור תרוצו של ר"פ
נחלקו הראשונים. דרש"י פרש, דר"ה ור"ח שניהם היו במקום אחד.
דהיינו, דכל דב' הבתי דין בעיר אחת, יכול הנתבע לקחת את התובע עימו לבי"ד
שירצה, כיון שאינו מטריחו. והתוס' (ד"ה כגון) הקשו על פירושו של רש"י,
איך יתכן לפרש שהיו בעיר אחת, הרי ר"ח לא היה מורה לפני ר"ה אפילו ביעתא
בכותחא כ"ש שלא היה עושה דין בפניו. ולכן ביארו התוס', "ונ"ל, שהיו
סמוכים זה לזה חוץ לג' פרסאות". [לרש"י הפי' "מאי מטרחנא לך"
איני מטריח אותך. ולתוס' הפי', אין הטירחא גדולה כ"כ שלא אוכל לקחתך לשם].
מבואר להדיא מתרוצו של
ר"פ, דכל שב' הבתי דינים בעיר אחת, יכול הנתבע לקחת את התובע עימו לבי"ד
שירצה כיון שאינו מטריחו. ולפי תוס' אפילו שאינם סמוכים לגמרי אלא יש ביניהם מרחק
של כג' פרסאות ג"כ יכול הנתבע יכול לקחת התובע אחריו לב"ד שירצה. ופשוט.
ומפשטות הלשון משמע, דשומעין
לנתבע אפילו שרוצה לבי"ד קטן מבית הדין שרוצה התובע, כי הרי לא חילקו בדבר.
ומשמע, דיכול לקחתו אפילו מדר"ה לדר"ח, דהיינו מגדול לקטן. אך מאידך,
הסברא נותנת, דרק מקטן לגדול יוכל לקחתו, כי יש הצדקה לבקשתו, כי רוצה בי"ד
יותר חשוב וזכותו בכך. [ודומיא להא דאמרו בס"פ ז"ב שהתובע לוקחו
לבי"ד הגדול].
ובאמת איפלגו בזה קמאי.
דז"ל הטור (סי' י"ד ס"ג)
"כתב בספר המצוות (עשין צ"ז) אם יש ב' ת"ח בעיר אחת, האחד גדול מחבירו, יכול אחד מהבעלי דינים לומר, לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואע"פ שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת. ולא נהירא. ונראה דאינו יכול להסתלק מאחד לחבירו אפילו בשוים אלא מהקטן להגדול ממנו".
ונראה לענ"ד, דפליגי בבאור תירוצו של ר"פ, האם ב' דינא דר"ה ודר"ח היינו, בין מדר"ה
לדר"ח ובין מדר"ח לדר"ה וכפשטא דלישנא. וממילא שמעינן, דאפילו
מבי"ד גדול לקטן שמעינן ליה. וכך פירש הסמ"ג. אך הטור מבאר, דרק
מר"ח לדר"ה (שגדול מר"ח) יכול הנתבע לעכב, אבל לא איפכא וכפי הסברא.
ולכן אפילו בב' בתי דינים שוים, לא יכול הנתבע לעכב, שהרי לא נתבאר בש"ס אלא
מבי"ד קטן לגדול אבל לא בשוים וכ"ש מגדול לקטן.
וכדעת הסמ"ג סובר המרדכי
(ריש ז"ב סי' תרפ"ז) ובהגהות אשר"י (שם סי' ב' אות ה'). ע"ש.
וכן מבואר בתשו' מהר"ם. ע"ש. [והמהרשד"ם חו"מ סי' ז' כתב,
דאע"פ שהטור חלק על הסמ"ג, מ"מ אולי אם היה רואה תשובת מהר"ם
לא היה דוחה, שהרי מהר"ם גדול הפוסקים הוא]. וכן מבואר בר' ירוחם. וכ"פ
הב"ח לדינא.
אך מאידך נראה, דרבים ועצומים
קאי וקיימי בשיטת רבינו הטור. דהרי כן משמע דס"ל להרשב"א בתשו'
(במיוחסות להרמב"ן סי' מ"ז. הובא בב"י סי' י"ד מחודש א')
שמבאר הסוגיה דר"ה ור"ח מקטן לגדול דווקא. דז"ל
"כגון בי' דינא דר"ה ור"ח... אלמא תוך ג' פרסאות אף הלוה יכול לעכב ולומר לבית דין הגדול אני הולך, דעכשו אין המלוה צריך להוציא הוצאות ואין לו טורח כל כך".ע"ש
וכ"נ דדעת הריב"ש סי'
רע"א. ע"ש. [שו"ר דבד"מ אות ז' כתב להדיא דדעת הנ"י
כהטור. ובדרישה (סק"ג) כ' לדייק כן מהנ"י ומהרשב"א. והניף ידו שנית
כן בסמ"ע (ס"ק כ') וכדכתיבנא בס"ד].
הרי לפנינו, מערכה מול מערכה,
מרבותינו כמלאכים נ"ע, דיש שתפסו כדעת הסמ"ג. ויש שתפסו כדעת הטור.
וכיון שהדבר שנוי במחלוקת, יוכל
הנתבע לומר "קים לי" כדעת הסמ"ג ודעימיה, שגם מבי"ד גדול לקטן
יוכל הנתבע לקחתו. וגם יוכל לומר "קים לי" כדעת התוס', דעד סמוך לג'
פרסאות לא נחשב עדיין "מטרחנא לך". ועל זה נתייסד המנהג שהתובע הולך אחר
הנתבע. כ"כ להדיא הגאון מהרשד"ם (חחו"מ סי' ב' וסי' ז'). שעל זה
נתייסד המנהג. ע"ש באריכות.
ב. אלא דאכתי יש להעיר ע"ז
ולתמוה, מהיכן לקחו הפוסקים מסוגיא זו, שהולכים לבי"ד שבחר הנתבע. דהרי כל
דברי הסמ"ג נבעו מביאור תרוצו של ר"פ בסוגיין. ור"פ לא בא אלא לבאר
המשנה דזה בורר לו א' וזה בורר לו אחד. נמצא, דגם לשיטת הסמ"ג, אין הלוה יכול
לכפותו לקחתו עימו לבי"ד שירצה, אלא שגם להנתבע יש זכות לעכב ולדרוש
זבל"א. שוב מצאתי בחופש"י בשו"ת בעי חיי (לבעל הכנה"ג, סי'
ע"ו) שהקשה כך על המהרשד"ם. ומכח זה דחה את דברי קודשו דמהרשד"ם,
שע"ז נתייסד המנהג. [ובאמת, שגם המהרשד"ם עצמו (בסי' ב') הביא ב' אופנים
לבאר בכוונת הסמ"ג. הראשון, דס"ל שהולכים לבי"ד שברר הנתבע. והשני,
שעושים זבל"א. אך באמת, מדוייק מן הראשונים, שהולכים לבי"ד שרוצה הנתבע].
וצ"ע.
והנלענ"ד בס"ד, דהדבר תלוי בשיטות הראשונים בבאור מהלך הסוגיא שם בר"פ זה בורר. ומוכרח אני לבאר את
כל מהלך הסוגיה שם שלב אחר שלב. דעל המשנה דזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. שאלה
הגמ'
"מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, בתלתא סגי" (עי' רש"י ותוס' בבאור הקושיא). ותרצו,
"הכי קאמר, כשזה בורר לו ב"ד אחד וזה בורר לו ב"ד אחד, שניהן בוררין להן עוד אחד". ופירש"י "כלומר, אין חובה ודאי לעשות כן, אלא מתני' מיירי אם ארע כך".
דהיינו, שבשלב זה של הסוגיא
הבינה הגמרא בבאור המשנה, דאין חובה לעשות זבל"א וזבל"א אלא רק אם נתרצו
לכך מעצמם. מבואר, שאם לא נתרצו, לא יוכל התובע להכריח הנתבע להתדיין בזבל"א,
אלא יהיה מוכרח ללכת אחריו לב"ד של הנתבע. וע"ז הקשתה הגמ' "ואפילו לוה מצי
מעכב וכו'". ותרצה ב' תרוצים. תירוצו של ר"י דמיירי בערכאות שבסוריא.
ותרוצו של ר"פ, דמיירי בכגון ב"ד דר"ה ור"ח. ולפי"ז,
שפיר עולה לפי דברי ר"פ שהולכים אחר הנתבע כל שאינו מטריחו. אלא שע"ז
מקשה הגמ' ב' קושיות מדברי חכמים דס"ל ששני הדיינים בוררים להן עוד אחד.
ע"ש והקושיא השניה היא "ועוד, מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו
אחד". ולכן מסיקה הגמ' שם לבאר המשנה באופן אחר. ע"ש. והנה בבאור קושית
הגמ' יש לבאר בב' אופנים. א. מלשון המשנה, שפשוטו מראה, ששני דיינים בוררין דיין
שלישי, ולא שב' הבתי דין בוררים ב"ד שלם. וכ"מ שכתב הר"ן בחידושיו
לבאר בזה"ל "ועוד מאי זה בורר לו אחד, דודאי משמע דיין אחד".
ע"ש. אך רש"י פרש בזה"ל
"ועוד מאי זה בורר-דמשמע דהכי דינא". מבואר בדבריו, דפרש קושיית הגמ'
כך, איך רצינו לפרש דאין חובה לעשות כן אלא רק מיירי אם נתרצו בכך. דמלשון המשנה
משמע שחובה לעשות זבל"א. וברור.
והנפק"מ בין ב' הבאורים
היא, האם למסקנת הסוגיא, קם דינא, שחייבים לעשות זבל"א אם לא מתרצים
לב"ד אחד. ולא שהולכים לב"ד של הנתבע. כך לפי רש"י. אך לפרוש
הר"ן, לא הקשו על עצם הדין של ההו"א, שהולכים אחר הנתבע. אלא הקשו מלשון
המשנה. אך הדין קאי גם למסקנה, דמתני' מיירי רק באופן שנתרצו לזבל"א, הא לאו
הכי, הולכים אחר הנתבע. נמצא, שלפי שיטת הר"ן אתי שפיר המנהג כפי שיטת
הסמ"ג. וממילא, ה"בעי חיי" שהקשה, כנראה נמשך בפרוש הסוגיא
כרש"י. ומהרשד"ם ידע שיש מקום לפרש כהר"ן ולכן שפיר יש מקור
למנהגנו.
ונראה דגם דעת הרמב"ם
בבאור הסוגיה כהר"ן. דז"ל (בפ"ז מהלכות סנהדרין ה"א)
"אחד מבעלי דינים שאמר, איש פלוני ידון לי, ואמר בעל דינו פלוני ידון לי, הרי אלו שני הדיינים שבירר זה אחד וזה אחד, הם בוררין להם דיין שלישי, ושלשתם דנים לשניהם שמתוך כך יצא הדין לאמיתו".
וכתב הכ"מ וזה שכתב רבינו,
אחד מבעלי דינים שאמר וכו', כלומר אם קרה מקרה" דהיינו שמרן הכ"מ מדייק
מלשון הרמב"ם דאין יכול לכפותו לזבל"א אלא אם נתרצו בכך, דאם איתא
דס"ל להרמב"ם כרש"י, שלמסקנת הסוגיא חובה לעשות זבל"א, היה לו
להרמב"ם לכתוב זאת כחיוב. ומזה שכתב בלשון סיפור מקרה, נראה, דס"ל שאינו
חיוב לעשות כן, אלא שאם עשו כן והסכימו בינהם לברור שנים, הם בוררים את השלישי.
וכפרוש הר"ן. וק"ל. (וכ"פ בסמ"ע סי' י"ג סק"א).
[ומדברי מרן בב"י אין הכרע
בדבר. דיש להסתפק בזה. שבב"י (סי' י"ד ס"ג) הקשה ע"ד
הסמ"ג "ומכל מקום יש לדקדק בדברי סמ"ג שאם יכול אחד מבעלי הדין
לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה כשבעל דין זה יאמר כך גם חבירו יאמר לא אדון
בפני זה שאתה אומר אלא בפני האחר ואם כן מי ידון ביניהם וצריך לומר דאין הכי נמי
שזה יכול לעכב על בית דינו של זה וזה יכול לעכב על בית דינו של זה וצריכין לברור
בית דין השוה לשניהם".ויש לבאר דבריו, האם כוונתו לזבל"א או לב"ד
של הנתבע. ולפי האמור, הדבר תלוי במחלוקת ראשונים, ולכן כתב לשון המזכה לבי תרי.
וק"ל].
זאת העולה: 1. דהיכא דהנתבע לא מטריח את
התובע, הולכים אחר הנתבע.
2. כל שזה בעירו של התובע חשיב שאינו
מטריחו כמש"כ רש"י. ולתוס', אפילו בתוך ג' פרסאות. ויוכל הנתבע לומר
קי"ל כתוס'.
3. יש להסתפק לפי שיטת
רש"י בערים גדולות כמו ניו יורק וכיו"ב האם יוכל לקחתו מקצה לקצה. והדעת
נותנת, דהכל לפי ראות עיני ביה"ד.
ג. וכששניהם מעיר אחת ורוצה הנתבע או התובע לקחתו חוץ לעיר לבי"ד הגדול יותר. הדבר תלוי בשיטות הראשונים
בבאור הסוגיה בב"ק קי"ג. וסנהדרין ל"ג:. דשם מבואר, שיש פעמים
שיכול התובע לקחת את הנתבע עימו לדון בעיר אחרת בפני בית הדין הגדול משום
ד"עבד לוה לאיש מלוה". והארכנו בזה במקום אחר ועתה נביא רק את עיקרי
הדברים ועיקרי השיטות בקיצור, דנחלקו שם רבותינו בכמה פרטים. הראשון, מה נקרא "בי"ד
הגדול", האם דווקא בי"ד הגדול שבירושלים או בי"ד הגדול שבדור או
בי"ד הגדול יותר מן הבי"ד שבעיר. ועיין ברמב"ם וברא"ש
ובר"ן, דנחלקו הראשונים בזה. ולפ"ז מעיקר הדין לכאורה, יכל הנתבע לומר
לתובע, אינך יכול לקחתני אחריך אלא לבי"ד הגדול שבירושלים – שאין לנו האידנא.
וכמש"כ מהרי"ק (סי' א וסי' צ).
השני, האם זה רק במלוה ולוה,
שהרי הטעם שכתבו בגמ' בסנהדרין הוא ד"עבד לוה לאיש מלוה", ושמא לא שייך
בכל התביעות. גם בזה נחלקו רבותינו. ולכאורה יכל הנתבע לומר קים לי כהסוברים שרק
במלוה יכול לקחתו. ומצד כל אחד מב' טענות אלה יוכל הנתבע להישתמט מללכת לבי"ד
שחפץ התובע.
ה. אך באמת שלכאורה אנן הספרדים
שקבלנו הוראות מרן לא נוכל לומר "קים לי" בזה. שהרי בשני הנידונים פסק מרן
(בשו"ע ר"ס י"ד) כדעת הרמב"ם, הסובר, דיכול לקחתו לבי"ד
גדול יותר. וגם פסק שגם בשאר תביעות יכול לקחתו. ולא נוכל לומר קים לי היפך מרן.
אלא דאחר העיון נראה לענ"ד
דאין ראיה כלל לנידוננו מדברי הרמב"ם. דהנה ז"ל הרמב"ם ומרן (שם)
"וכן הדין בזמן הזה, שאין שם בי"ד הגדול, אבל יש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים. ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם, אם אמר המלוה, נלך למקום פלוני שבארץ פלוני, לפלוני ופלוני הגדול ונידון לפניו כופין את הלוה והולך עימו".
דיש לדקדק בלשון רבינו הרמב"ם
שכתב
"שיש מקומות שיש בהם חכמים גדולים ומומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם".
וצריך להבין למה פתח "בחכמים
גדולים ומומחים" וסיים ב"תלמידים שאינם כמותם", היה לו להגיד
"שיש מקומות שיש בהם חכמים פחות מהם אף שגם הם חכמים גדולים ומומחים
לרבים". נראה שכוונתו, דרק כאשר במקום השני הם "תלמידים" ולא בגדר
"חכמים ומומחים" אז יכול התובע לקחת עימו את הנתבע למקום אחר. אבל אם ב'
הבתי דינים הם מומחים, אף שבמקום השני הם מומחים יותר, אין התובע יכול לקחת הנתבע
עימו למקום המומחים יותר.
ובחפשי בדברי רבותינו האחרונים מצאתי שמה שדייקנו מדברי הרמב"ם אמת הוא. דמצאנו לכמה מחשובי הפוסקים שדייקו כן להדיא בדברי הרמב"ם. ראשון, הוא הרדב"ז (ח"ג סי' תקע"ח) שכ' בזה"ל
"וכן אני מדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ששי מהלכות סנהדרין וכן הדין בזה הזמן שאין שם ב"ד הגדול אבל יש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש תלמידים שאינם כמותם אם אמר המלוה נלך למקום פ' וכו' כופין את הלוה והולך עמו וכן היו עושים מעשים בכל יום בספרד ע"כ. ומדפתח בחכמים גדולים מומחים לרבים וסיים בתלמידים משמע שאם באותו מקום יש חכמים בקיאים אלא שאינם גדולים מומחים לרבים כאותם שבמקום האחר אין כופין אותו ללכת שם וכן בדין כיון שיש במקום מי שיודע להוציא הדין לאמיתו למה נטרח את זה ללכת למקום אחר".
וכן מצאתי שדייק גם משה איש האלוקים מור"ם זצ"ל
בשו"ת הרמ"א (סי' י"ז) שכתב בזה"ל:
"דהרמב"ם דקדק בלשונו שיש במקומות תלמידים כו', משמע הא במקומות שיש ג"כ מומחים אע"פ שאינן גדולים כגדול שבדור, אין ראוי לכוף בזה"ז".
שוב מצאתי תנא חד מן קמאי
המסייע להו, הלוא הוא רבינו המאירי שכ' כן להדיא בביאור דברי הרמב"ם.
ע"ש.
ונראה לענ"ד, דעל כרחך
לומר כן, שהרי המהריב"ל (ח"ב סי' צ"ז) ומהרשד"ם (סי' ב וסי'
ז) כתבו לדייק דדעת הרמב"ם כדברי הסמ"ג
(דהלוה יכול לקחת המלוה אפילו לבי"ד קטן ממנו) ופלפלו בראיה זו.
ע"ש בכל דבריהם המתוקים. ואם איתא דההבנה בדברי הרמב"ם היא דאפילו
מבי"ד מומחים למומחים יותר יכול לקחתו, א"כ, הרי דברי הרמב"ם סתראי
נינהו. אלא ע"כ דגם הני תרי עמודי ההוראה נקטו כן לפרש בפשטות בדעת
הרמב"ם.
אלא דשוב מצאתי בשו"ת
המבי"ט (ח"א סי' שמ"ג), דנראה מדבריו דלמד בדעת הרמב"ם שגם
מבי"ד מומחים למומחים יותר שבעיר אחרת יכול התובע לקחת את הנתבע. ושכן למד גם
הרב גינת ורדים (חח"מ כלל ה' סימן טו"ב) בהבנת דעת הרמב"ם (ומרן)
כהמבי"ט.
וכן מצאתי בשו"ת חיקקי חיים (חח"מ סי' ב' וג') דפסק הגר"ח פלאג'י זצ"ל, דבארץ ישראל וסוריה שקיבלו הוראות מרן ונוהגים שלא
אומרים קים לי נגד סברת מרן, לא יוכל הנתבע לומר קים לי כסברת הסמ"ג שהרי הרמב"ם
פסק דלא כמותו והביא את דברי הרמב"ם שהבאנו למעלה. ומרן פסק כהרמב"ם
ולכן לא יוכל הנתבע לומר קים לי כהסמ"ג. ע"ש בדבריו, דנקט בפשיטות,
דמדברי הרמב"ם ומרן מוכח, דאפילו מב' בתי דינים סמוכים ומומחים יכול המלוה
לכפותו ללכת לבי"ד המומחה יותר. והסכימו עימו ב' חכמים ע"ש.
הרי לפניך שגם הגאון
החבי"ף והחכמים אשר עימו סברי, כהרב המבי"ט בפירוש דברי הרמב"ם דגם
מבי"ד מומחים למומחים יותר יכול התובע לקחת את הנתבע.
נמצאנו למדים, דנחלקו המפרשים
בביאור סברת הרמב"ם בזה. דלדעת המבי"ט הגינת ורדים החבי"ף והחכמים
אשר עימו, יכול התובע לקחת את הנתבע עימו לבי"ד גדול יותר אפילו בעיר אחרת.
ומאידך, המאירי הרדב"ז והרמ"א ומהריב"ל ומהרשד"ם
ומהריק"ש סברי, דאין כן דעת
הרמב"ם אלא רק מב"ד של הדיוטות לבי"ד של מומחים אבל ממומחים
למומחים יותר, לא. ולכן אף שהגאון החבי"ף ודעימיה פירשו את דברי אפילו בב'
בתי דינים מומחים, מ"מ אין כן דעת הרדב"ז והרמ"א ועל צבאם רבינו
המאירי. וגם הכי דייקי דברי הרמב"ם שפיר. אך אף אם יהיבנא לך דספק יש בזה,
מ"מ, אכתי יוכל הנתבע לומר קים לי כהסמ"ג וכהבנת הינך גאוני בהבנת דברי
הרמב"ם מרן. וק"ל. ובפרט, שדוחק לומר שמרן נטה מדברי הסמ"ג לדינא
אחר שבב"י תמה ע"ד הטור איך חלק ע"ד הסמ"ג. ופשטות דבריו
מורים שנקט כהסמ"ג לדינא. וכן עיקר. ובמקום אחר הארכתי בזה ולא נאריך פה יותר
מזה.
ו. ובזה מיושב מה שהקשה הגאון
החבי"ף (שם) ע"ד המהריק"ש (סי' י') שכתב שהמוחזק יכול לומר קים לי
כהסמ"ג. ותמה עליו הגאון החבי"ף בזה"ל
"ולענ"ד יש לעיין בזה, כי כיון דמצרים וכל אגפיה דנים כהרמב"ם וכדברי מרן הרי בלאו הכי דעת הרמב"ם ומרן בשו"ע הוא לפסוק דאפילו בזה יש לנו ללכת אחר הגדול ולא אחר הקטן גם בזמן הזה, וא"כ, אפילו אם הוא תובע והוא המוציא, עם כל זה, יש לנו לדון לפני מי שגדול, ולמה תלה הרב מהריק"ש הדבר בנתבע דווקא שיכול לומר קים לי". עכ"ל.
ולפי האמור, לא קשיא מידי
ע"ד מהריק"ש, כי איהו נמי ס"ל כשאר גדולים המפרשים בדעת
הרמב"ם ומרן שאין יכול לקחתו מבי"ד מומחים לבי"ד מומחים יותר.
כמש"כ המאירי והרדב"ז והרמ"א.
[ונפקא מינה לדידן דנקטינן כדעת מרן ולא אמרינן
קים לי נגד דעת מרן. לכן כתבו החבי"ף ודעימיה דלא יוכל לומר קים לי
כהסמ"ג (שיובא בענף ב) כי לשיטתם כן היא דעת מרן. אך כפי האמור, לכאורה אין
הדברים מוכרחים בהבנת דברי מרן, וממילא, יוכל לומר קים לי כהסמ"ג. ודלא כמו
שכתב בשו"ת חקקי לב (סי' ב)].
זאת העולה: בתובע ונתבע ששניהם גרים בעיר
אחת ורוצה אחד מהם לקחת השני לבי"ד גדול יותר, כל אחד מהם יכול לעכב
"וכופין אותו ודן בעירו".
ז. קודם נקדים כמה מקרים שלא
נתבארו בש"ס להדיא מה דינם:
1. אם התובע והנתבע גרים בב' ערים האם
התובע הולך אחר הנתבע או הפוך. והאם הדבר תלוי איפה הבית דין גדול יותר. הנה, דין
זה לא נתבאר להדיא בש"ס, אך יש ללומדו מתוך חשבון הסוגיות שהבאנו למעלה.
כדלקמן.
דהנה, מהסוגיה דר"פ זה
בורר למדנו, שהנתבע יכול לקחת את התובע אחריו היכא שאינו מטריחו, אבל היכא
שמטריחו, לא. וא"כ, הכא שהנתבע רוצה להטריח את התובע לבוא אחריו לעירו, לא
יוכל לקחתו.
אך מאידך נראה, שגם התובע לא
יכול לקחתו אחריו. כי הרי למדנו, שרק לבי"ד הגדול יכול לקחתו, אבל לא יוכל
לקחתו לבי"ד גדול יותר, כי לעולם יוכל הנתבע לומר קים לי.
וכיון דלא יוכל אף אחד מהם
לכפות את חבירו לבוא אחריו, הדר דינא, דיוכרח התובע ללכת אחר הנתבע אם חפץ לתובעו
בד"ת. נמצא, שגם במקרה זה יפה כוחו
של הנתבע.
ובאמת, כ"פ הרמ"א
(בסי' י"ד ס"א) ומקורו מן
המהרי"ק. ולזה התכוון הגר"א סקי"ג. ע"ש.
2. אם גרים בב' ערים והנתבע רוצה להתדיין בעירו של התובע והתובע רוצה להתדיין בעירו של הנתבע.
לכאורה בכהאי גוונא, יוכל הנתבע
לכפות התובע להתדיין בעירו של התובע. דיש ללמוד דבר זה מהסוגיה דר"פ
ז"ב, דהיכא שאינו מטריחו יוכל לכפותו להתדיין באיזה בי"ד שירצה בעירו
כפי שיטת הסמ"ג (כאמור באות א). נמצא שמעיקר הדין צריך להתדיין בעירו של
התובע.
שוב מצאתי בשו"ת אבני חפץ (לוין. סי' ק"א) שנשאל ממש בשאלה
זו. והשיב, דהדין עם הנתבע, כיון שהדין שהתובע הולך אחר הנתבע הוא תקנה לטובת
הנתבע, יוכל לומר אי אפשי בתקנת חכמים. ע"ש.
ולענ"ד אחרי המחי"ר,
אין דבריו נכונים במה דס"ל שדין זה הוא תקנ"ח, כפי שבארנו באריכות,
דמנהג העולם שהולכים אחר הנתבע במקרה זה, דין גמור הוא, דכל היכא שאינו מטריח את
התובע, מעיקר הדין יוכל לכפותו לדון בעירו, כיון דאינו מטריחו, כפי שלמדנו
מר"פ ז"ב. והכא הרי אינו מטריחו, שהרי רוצה לדון עימו בעירו.
ומיהו למעשה נראה, דידונו בעירו של הנתבע, משום דהשתא אנו הולכים אחר הנתבע לא רק מצד הדין אלא גם מכח התקנה כמבואר
בפוסקים ונראה מפשטות לשון הפוסקים דתקנות קבועות שנו כאן לדון בעירו של הנתבע [או
במקום הסמוך לו].
דז"ל תרומת הדשן (סי'
ש"ה)
"נוהגים האידנא, שהתובע הולך אחר הנתבע לבי"ד שבעירו או הסמוך לו".
וכ"נ מלשון המבי"ט
(ח"ב סי'לג)
"וצריך התובע לצעוק תחלה פה בב"ד אשר הנתבע שם קודם שיצעק בב"ד שבמצרים שהנכסים שם. כמו שנוהגים האידנא, שהתובע הולך אחר הנתבע לב"ד שבעירו או הסמוך לו וכמו שכתב שם בת"ה באותה תשובה. וכן נמצא בתשובו' גדול מהרי"ו ז"ל תשוב' ל"ד כתב עדיין אני עומד בדברי הראשונים שלא לעכב ממון של שום אדם בשום מקום אם הנתבע מרוצ' לעמוד בדין במקומו מפני תיקון העולם. וכן שמעתי שהיה מהרא"ש כ"ץ ז"ל נוהג והכי מסתבר. ובתשובה קנ"ה כתב כך אני רגיל לדין ולהורות ודאי אדם הרוצה לעכב ממון חבירו ואומר שיש לו תביעה עליו ואין אנו יודעים אם יש ממש בתביעתו אז אני דן שאינו יכול לעכב ממון חברו אלא התובע הולך אחר הנתבע ותבע אותו במקום אשר הוא שם או במקום הממוצע שהנתבע שייך לשם דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל בעלי בתים שיש להם פקדונות במקומות אחרים".
ועל תשובה זו של
המבי"ט חתום גם מרן רבי יוסף קארו
זצ"ל ושאר החכמים.
וזיל בתר טעמא שכתב המהריב"ל (ח"ב סי' צ"ב)
"מנהג קבוע בכל המקומות שיש קהלות מרובות שהתובע הולך אחר הנתבע ואינם מחלקי' בין שיהיה הנתבע עשיר או עני או אוהב או שונא לנתבע משום דכך הסכימו והוה ליה כאילו קבלוהו עליהם והתקנה הזאת נראה שתקנוה משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני הב"ד של הקהל שלו מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם". ע"ש.
וא"כ פשוט לפי טעמו שידונו
דווקא בעירו של הנתבע כי התקנה היא דווקא לטובת התובע.
וכן נראה מדברי הכנה"ג
(הגה"ט אות כ"א) שכתב טעם אחר לתקנה בזה"ל
"ולי נראה שנהגו כן מפני תועלת הנתבע שלא יוציא מנה על מנה. הא כיצד, פעמים שהתובע מעיר אחת והנתבע מעיר אחרת, אם אתה אומר שהנתבע ילך אחר התובע, יבוא איש רמאי ויתן עיניו באיש עשיר שבעיר אחרת ויאמר שיש לו תביעה עימו שיבוא להתדיין עימו בעירו והעשיר ההוא שלא לכתת את רגליו לטלטל את עצמו יתפשר עימו מה שאין כן אם יצטרך לבוא לעיר הנתבע. ומאחר שנהגו כן כשהם בב' עיירות ראוי להנהיג המנהג אפילו בעיר אחת בשתי בתי דינים שלא לחלוק המנהג".
וע"ע בהגה"ט אות ד.
משמע, דתקנו והנהיגו הדבר כתקנה קבועה ללכת לעירו של הנתבע.
ועתה תדע ותשכיל למה כתבו הרבה
פוסקים שזה שהולכים אחר הנתבע הוא מתקנ"ח והרי נראה שיש בסיס לדבר בש"ס
ובפוסקים וכמש"כ הגר"א (שם). ולפי האמור אתי שפיר, דנהי דעיקרו של דבר
יסודו בדין, אבל עתה שוויוה חז"ל לתקנה קבועה ללכת למקומו של הנתבע. וברור
בס"ד.
3. ועתה נדון במקרה שלפנינו שתובע ונתבע
מב' ערים שונות, והנתבע רוצה במקום שלישי, והתובע רוצה בעירו של הנתבע . היכי
לידיינו דייני להאי דינא.
ונראה בס"ד מתוך האמור
למעלה, דפשוט וברור שהדין כאן עם התובע, שמקום הדיון במקום הנתבע. וזאת גם לפי
הדין וגם לפי המנהג שנהגו. לפי הדין – היות וכבר למדנו, שכל מה שיכול הנתבע לקחת
התובע אחריו, היינו דווקא כשאינו מטריחו, אבל אם מטריחו לעיר אחרת או יותר מג'
פרסאות, אינו יכול להטריחו בזה. והכא ודאי טירחה גדולה על התובע ללכת לירושלים.
וזכותו לדרוש להתדיין בבי"ד שבעירו של הנתבע. ומצד המנהג – שמקום הדיון הוא
בעירו של הנתבע וכמש"כ מהריב"ל וכל הפוסקים שהבאנו למעלה.
א. ונראה בס"ד דמעוד טעמים מקום הדיון הוא כאן ברחובות. והוא משום דכאן "מקום העסק" שהרי המלמד עבד
בת"ת ברחובות. וכמש"כ בשו"ת מהרשד"ם (חלק חו"מ סימן קג)
"ובר מדין אני אומר דבנ"ד יש לב"ד לעכב כנז' מטעם דכשהאמין שמעון לראובן להפקיד נכסיו אצלו היה בהיותו דר בעיר שאלוניקי כמו שהיה דר שמעון ועל דעת כן היה מאמינו שאם יפול איזה הפרש ביניהם יעמידנו לדין בשאלוניקי היום או למחרת כשיבא לביתו לפקוד אשתו ובניו אבל השתא שעקר דירתו מכאן על ראובן מוטל לבא לעמוד לדין אם ירצה נכסיו שבכאן דלאו כ"כ לקחת נכסי אחרים לאכול ולחדי ושילכו אחריו המפקידים אצלו וגם כי סברא נכונה היא בעיני וכמדומה ראיתי דין זה אלא שהשכחה מצויה אצלי מ"מ...שלא אמרו שילך התובע אחר הנתבע אלא כשנעשה המשא ומתן שביניהם זה במקומו וזה במקומו אבל כאשר היו שניהם במקום אחד ואח"כ הרחיק הנתבע נדוד פשיטא ופשיטא שאם יש יכולת בתובע להביאו למקום התובע או שיש כח ביד ב"ד יביאוהו".
וכ"כ גם בסי' שפ"ו.
וכ"כ הרבה אחרונים לדינא כדבר מוסכם. ועי' ביבי"א (ח"ז חו"מ
סי' ד) שהביא פוסקים רבים שפסקו כסברת מהרשד"ם שיש ללכת אחר מקום העסק.
ומש"כ מהרשד"ם שנדמה
לו שראה דין זה, נראה לענ"ד, דבאמת דין זה יש ללמוד מתוך תשובת הרשב"א
בתשובה (ח"ב סימן שד"מ) שכתב בזה"ל
"שאלתם: ראובן הלוה מנה לשמעון, ושניהם דרים במונטשון. ועכשו, יצא שמעון לדור במקום אחר, מארץ השרים. ובא ראובן לפני קהל מונטשון, ולפני בית דין שלהם, וקבל לפניהם על שמעון, ויש לשמעון נכסים במונטשון. ושלחו לשמעון, לעמוד עם ראובן לדין בפניהם. וסירב ואמר, שלא ידון בפניהם, אלא שיבא ראובן בארץ השר, במקום שהוא דר שם, והוא ידין שם עמו. ועוד הפחידם מכח השר אדוניו, אם יעשו דבר כנגדו, כדבר זה. ושאלתם, מה יש לבית דין שבמונטשון לעשות. ואם יש להם להמנע מזה, מפני אימת השר, אם לאו. תשובה: שורת הדין, כל שיש נכסים לשמעון במונטשון, צריכין בית דין להזקק לראובן, ושולחין לשמעון לבא לדון עם בעל דינו בפניהם. אם בא מחרת היום ששלחו לו, כדי שיעמוד לפניהם ביום השלישי, הרי טוב. ואם לאו, כותבין עליו פתחא, ונוהגין עמו כדין המוזכר בפ' הגוזל. דאי אמר לא אתינא, לאלתר, כתבי אדרכתא אנכסיה דאית ליה במונטשון. לפי שאין המלוה כפוף ללכת אחר הלווה לדון עמו, באיזה מקום שירצה, שלא יהא צריך להוציא מאתים על מנה. ואדרבה, הלווה חייב ללכת עם המלוה, משום דעבד לווה לאיש מלוה, כדאיתא בשלהי פרק דיני ממונות קמא. וכל שכן, שיש במונטשון בית דין, יפה יותר ממקום השר אשר הוא דר שם". עכ"ל.
ומדוע לא ילכו אחר הנתבע, אלא
ודאי, משום דמתחילה העסק נעשה שם במונטסון שם הוא מקום העסק.
ב. דמפורש בשלטי גיבורים בסנהדרין (ד.) דאם ביה"ד שבעירו רוצים לדון בדבר, יכולים לכופו לדון לפניהם.
דכתב בזה"ל
"ומיירי שהבי"ד אשר באותו העיר מסולק מטענותיהם דלא איכפת להו לבי"ד אשר שם באותה העיר אם ידונו בפניהם אם לאו ואין המחלוקת רק בפניהם מבעלי דינים ולא רצו בי"ד שבעירו לכוף אותו שיעמוד לפניו לדין, דאילו רצו הבי"ד שבעיר ההוא לכוף אותו שיעמוד לדין פשיטא דמצו לכוף ולא מצו היאך לומר שרוצה ללכת למקום אחר".
ע"ש באריכות ובר"ן
בחידושיו לסנהדרין ר"פ ז"ב..
וא"כ, בנידון דידן שנראה
לביה"ד דכאן, שהדין יתברר יותר טוב כאן, כי כאן מקום העסק וכאן העדים מצויים,
ולכן נראה לביה"ד שהנכון שידונו כאן, ודאי שיכולים לכופו בזה. ויש עוד להאריך
בעניין זה. ועתה קיצרתי.
ג. זאת ועוד, דבנידו"ד גם בלא כל האמור למעלה צריך לדון כאן, משום שטען שסיבת רצונו להתדיין במקום אחר היא
כדי להקשות על התובעים להגיש נגדו "תביעות סרק" – כלשונו, כל כה"ג
ודאי שאסור לביה"ד לאפשר דבר כזה. וכופים אותו ודן בעירו, גם ללא כל האמור
למעלה. וכן מצאתי להדיא בב"ח (סי' י"ד ד"ה אבל יש מקומות)
"והיינו דקאמר, כיון דהדברים ניכרים שהוא מתכון לדחיה ולהפסידו, אין שומעין לו". ופשוט הוא.
ד. ועוד, דגם באופנים שסוברים
הפוסקים שהולכים לפי רצונו של הנתבע, היינו דווקא כאשר זוהי תביעה נגד הנתבע עצמו,
אבל היכא שהתביעה היא נגד גוף ציבורי שהנתבע הוא מנהלו, ודאי לא יוכל
ה"נתבע" לבחור מקום אחר שלא במקום הציבור. והכא הרי אין התביעה נגד
הנתבע עצמו אלא כנגד ת"ת אלמוני" או כמנהל הת"ת אבל לא כאדם פרטי
ולכן יש ללכת אחר מקום הת"ת. וברור.
ומה שהוסיף וטען הנתבע, שיש
לפסול את חלק מן הדיינים לדין כיון שחיוו דעתם בעניין ציבורי הקשור לת"ת. אין
בדבריו ממש. כיון שגם לו חיוו דעה ברורה בענין נגד המנהל, אין לפוסלם לדין, כיון
שלא עשו דבר וחצי דבר מתוך שנאה או נגיעה אישית נגד הנתבע. אלא חובתם של הרבנים
והדיינים מנהיגי הציבור להורות האמת ולחוות דעתם – דעת תורה לשואליהם דבר. ויותר
מזה כבר כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב חחו"מ סי' א). ואין צורך להאריך
בזה יותר.
לאור האמור יש לפסוק שמקום
הדיון הוא כאן בפני ביה"ד ברחובות.
הצדדים הופיעו בפנינו ורוצים
להתדיין עפ"י דין תורה.
אלא שנחלקו על מקום הדיון.
הנתבע טען שרצונו להתדיין בפני
ביה"ד אחר בירושלים ונימק את בקשתו. מאידך גיסא, התובע מבקש להתדיין
בביה"ד ברחובות שזהו מקום הדיון עפ"י ההלכה.
לאחר העיון בטענות הצדדים,
ביה"ד פוסק, שעפ"י ההלכה מקום הדיון הוא ברחובות.
ביה"ד מזמין את הנתבע
לחתום על שטר בוררות בתאריך י"ח חשון תשס"ה 2.11.04.
ניתן ביום ט'
חשון תשס"ה (24/10/2004)