הדין כשהתובע רוצה בית דין איזורי והנתבע בית דין קהילתי

ב"ה

מדינת   ישראל

בית הדין הרבני האזורי אשקלון

בפני כבוד הדיינים:

פסק דין

מר צ. הגיש תביעה כנגד בי"ס חב"ד באחת הערים בתחום השיפוט של ביה"ד בענין פיטוריו מהעבודה.

ביה"ד זימן מספר פעמים את הנתבעים לחתימה על שטר בוררות. הנתבעים לא כבדו את הזמנת ביה"ד ולא התייצבו לחתימה על שטר בוררות. (הנוהג של ביה"ד שלנו הוא שבנושאים הטוענים הסכמה של בעלי הדין אנחנו מזמינים את הנתבעים לחתימה וזאת כדי למנוע מצב שבו נקבע דיון התובע מופיע והנתבע מתעלם וכך נגרמת עגמת נפש מיותרת וסחבת).

בזימון האחרון שוב לא הופיעו הנתבעים. ביה"ד התקשר אליהם לברר למה הם אינם מופיעים. הם ענו שהם מסרבים להופיע בבית הדין והם כחסידי חב"ד מסכימים להדיין רק בבי"ד של רבני חב"ד.

ביה"ד שאל את התובע אם הוא מוכן שהתביעה תתנהל בפני בי"ד של חב"ד, והוא השיב שהוא מתנגד לכך. הוא חושש להופיע בבי"ד הנראה לו כקרוב יותר לנתבעים שהם אנשי חב"ד והוא חושש שהצדק לא יצא לאור, והוא עומד על כך שהדיון יתנהל בפני ביה"ד באשקלון שהוא בי"ד קבוע לאזור הכולל גם את קרית מלאכי, ואם אין הנתבעים מסכימים להופיע הוא מבקש שתינתן לו הרשות לתבוע בערכאות.

לאחר העיון, הגיע בי"ד למסקנה שצודק התובע בדרישתו שהדיון יתנהל בפני ביה"ד באשקלון, ואם הנתבעים מסרבים להופיע יש להתיר לו לתבוע בערכאות (לפי הנחיות של בית הדין) ולהלן הנימוקים:

א. אין ספק שביה"ד באשקלון נחשב כבי"ד קבוע לכל האזור הנמצא בשיפוטו. אמנם עיקר עיסוקו של ביה"ד הוא בעניינים שבין איש לאשתו, אבל ביה"ד משמש גם כבי"ד לענייני ממונות ולענייני בוררות בכל נושא.

נכון הוא שמבחינת החוק של המדינה אין בי"ד יכול לאכוף אנשים להדיין אצלו בענייני ממונות, אולם מבחינת ההלכה זהו בי"ד קבוע אשר מטפל בכל הענינים.

הדיינים התמנו ע"י הציבור וע"י הרבנות הראשית ומועצת הרבנות הראשית שמייצגת את ציבור הרבנים.

מן הראוי לצטט את דברי הרבנים הראשייים הגרי"א הרצוג זצ"ל והראשל"צ הרב עוזיאל זצ"ל בהקדמה לתקנות הדיון בשנת תש"ג (1943).

"מסגרת זו התרחבה בחוקת כנסת ישראל כשנתאשרה בטבת תרפ"ח בה ניתנה לכל בי"ד רבני של כנסת ישראל גם סמכות של בי"ד קבוע לבוררויות. נפתחה דרך למסור לבתי הדין הרבניים לבירור ולהכרעה כל מיני סכסוכים".

בפסק דין שניתן ע"י ביה"ד הגדול (כרך ז' ע' 225) כותבים הן הרב אלישיב שליט"א והן הרב א.גולדשמידט זצ"ל שביה"ד האזורי הוא בי"ד קבוע גם לעניני ממונות.

הרב אלישיב שליט"א כותב שם (ע' 267):

"מקור הדיון בברור שאלה זו (עריכת בחירות במפלגה  מסוימת), הוא לא באותו בי"ד עצמו שעליו מערערים אלא הוא בבי"ד רבני קבוע המוסמך לפי דין תורה לדון בכל הסכסוכים שבין איש לרעהו... לפי האמור על בעלי הדין לחזור לביה"ד האזורי בת"א.

הרב גולדשמידט זצ"ל כותב שם בע' 255 וז"ל:

"...... על בעלי הדין דנן לומר "אלכה ואשובה אל אישי הראשון" ולחזור אל בית הדין הקבוע המוסמך לפי דין תורה לדון בכל סכסוך בישראל ולהתדיין לפניו".

ב. עולה מכל הנ"ל שביה"ד באשקלון הוא בי"ד קבוע. אולם עדין עומדת לפנינו השאלה שמכיון שיש גם בי"ד קבוע של רבני חב"ד שמא זכאי הנתבע לדרוש שעניינו יתבררו בבי"ד זה (וכן כתב הציץ אליעזר חלק ט"ז סי' נ"ז, שאם יש שני בתי דינים קבועים בעיר א"א לכוף את הנתבע להדיין דוקא בפני בי"ד מסויים).

לאחר העיון הגענו למסקנה שלגבי התובע אין לבי"ד של חב"ד דין של בי"ד קבוע. כי הטעם שכאשר יש בי"ד קבוע חייבים להדיין לפניו הוא משום שהצבור המחו את ביה"ד הקבוע עליהם והרמ"א רומז לטעם זה בציינו בסי' ג' סוף סעיף א' "ועיין בסי' כ"ב ס"א " ושם נאמר ד"רבים שהמחו עליהם דינים דלא גמירי אין בעלי דינים יכולים לעכב".

מבואר א"כ שהטעם הוא משום שקבלו הרבים עליהם את בית הדין הזה.

והנה פשוט הוא שלאנשי חב"ד בודאי נחשב הבי"ד שלהם כבי"ד קבוע כי ציבור אנשי חב"ד ההולך לפי הוראת רבותיהם בודאי קבלו עליהם את בית הדין של רבני חב"ד, אבל כל זה אמור ביחס לאנשי חב"ד, אולם א"א לומר שכלל הציבור קבל עליו בי"ד זה. ובנידון דידן שהתובע אינו מאנשי חב"ד גם אם עבד במוסד שלהם בודאי אין הוא מאותם שהמחו את בי"ד של חב"ד עליהם ולכן לגביו ביה"ד הקבוע היחיד הוא ביה"ד באשקלון שהתמנה ע"י כל נציגי הציבור, והוא בי"ד קבוע לכל הציבור כולל לאנשי חב"ד.

והנה אם היה כתוב בחוזה ההעסקה שלו שכל סכסוך יבורר בפני בי"ד של חב"ד בודאי חייב היה התובע להתדיין בפניו, אבל בתקנון שהוגש לנו לא נזכר דבר כזה ולכן זה חוזר לעיקר הדין שיש לגשת לביה"ד הקבוע לכלל הציבור. 

ג. יתר על כן, גם אם בי"ד חב"ד נחשב היה לבי"ד קבוע גם לגבי מי שאינו חסיד חב"ד זכותו לדרוש שהדיון יתקיים בית הדין הקבוע שלנו.

והטעם הוא כי הרמ"א בס"י י"ד סק"א כתב וז"ל:

"עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדור בעיר אחרת אע"פ שהבי"ד שבעירו יותר גדול".

והנה מפשטות הדברים היה משמע שכל דין זה אמור כשהנתבע הוא אלם ויש לחשוש שבגלל אימתו יגרם עיוות הדין, אולם במקום שאין חשש של עיוות הדין (וזהו המקרה שלפנינו כי בודאי רבני חב"ד יפסקו דין אמת) אינו יכול לטעון זאת. אולם הפתחי תשובה מביא בשם כמה פוסקים שלאו דוקא, אלא אפילו במקום שהתובע הוא ת"ח נכבד בעירו זכאי התובע לדרוש שהדיון יתקיים בבי"ד אחר.

והטעם הוא לא בגלל חשש של עיוות הדין, אלא בגלל החשש שבגלל תחושתו זו של הנתבע יסתתמו טענותיו.

וכן כותב בהדיא הנו"ב מ"ת חו"מ ב' (והובא גם בפתחי תשובה הנ"ל) וז"ל:

"הנה מהרי"ק בריש שורש א' כתב דאם הדבר נוגע רק לגדולי העיר יכול הנתבע אף שהוא מאותו העיר לעכב ושלא לדון בעירו משום דמסתמא מילייהו של גדולי העיר משתמען אצל דייני עירם עי"ש, הרי אפילו אינם אלימים ולא אנשי זרוע אפ"ה אם המה גדול העיר משתמען מילייהו יותר ומסתתם צד שכנגדו".

וכן כותב שם בהמשך התשובה שאין חשש של עיוות הדין אלא של הסתתמות טענותיו.

והנה בנידון דידן לא מדובר אמנם בגדולי העיר, אבל זיל בתר סברא. ואין ספק שאדם מן הישוב כשיודע שמדובר באנשי חב"ד נכבדים המוכרים היטב לדיינים ודבריהם נשמעים בודאי שחושש הוא להופיע בפני בי"ד זה, ואע"פ שאין מקום לחשש ח"ו לעיוות הדין, אבל בהחלט יש לחוש להסתתמות טענותיו, ולכן פשוט וברור שהוא זכאי לדרוש שהדיון יערך בבי"ד אחר. וק"ו כאשר הבי"ד שאליו הוא פונה הוא בי"ד קבוע, ולכן חייבים הנתבעים להתייצב לפני ביה"ד.

ד. בפסק הדין נכתב שאם הנתבעים לא יצייתו לפס"ד זה תנתן לתובע הרשות לגשת לערכאות.

ולהלן הנימוק להחלטה זו :

בשו"ע סי' כ"ו נפסק שאע"פ שאסור ללכת לערכאות מ"מ אם הנתבע אלם ואינו רוצה להופיע בפני בי"ד רשאי התובע ללכת לערכאות.

וא"כ בעניינינו מכיון שבי"ד קבע שעל הנתבעים להתייצב בפניו הרי באי הופעתם הם סרבני דין ורשאי התובע ללכת לערכאות.

אמנם יש מקום לדון בענין זה והוא ע"פ דברי הנתיבות בס"ק כ"ו הכותב שאם הנתבע אינו מסרב ללכת לד"ת, רק מבקש שידונו אותו בבי"ד אחר אפ' אם הבי"ד הזה הוא ב"ד קטן ממנו אין מתירים לו ללכת לערכאות. וכן כתב גם התומים ומקורו בכנסת הגדולה, אולם נראה שבנידון דידן אין לחוש לכך וכמו שנבאר :                                                       

ה. מבואר בכמה פוסקים שלא נהגו כדברי הנתיבות. המהרש"ם בתשובה ח"ד ס' כ"ד כתב:

"מבואר בתומים ונתה"מ בס"י כ"ו בשם כנסת הגדולה דגם לענין רשות לתבוע בערכאות הרי היכי דרוצה לציית דין רק בפני בי"ד אחר אפי' זוטר מיניה או אפי' לפני בי"ד בעיר אחרת לא דיינינן ליה כדין מסרב... והן אמת שהעטרת צבי שם כתב דאין נוהגין כן וגם אני במקום אחר כתבתי דמקור דברי כנה"ג הם ממהרשד"ם והוא קאי להסוברים דמצי לטעון לביה"ד הגדול אזילנא משא"כ בזה"ז דקי"ל כהרמ"א".

הנה מפורש בדברי מהרש"ם בשם עטרת צבי שאין נוהגין כנתיבות והתומים.

ואם מסרב לדון בבית הדין שמחוייב לדון בו רשאי לתבוע בערכאות.

גם בשו"ת רמ"ץ (חלק חו"מ סי' ה') מרחיב בענין זה וכתב שגם כנה"ג מודה שבמקום שחייב מעיקר הדין ללכת לביה"ד מסויים, אם אינו מציית רשאים לפנות לערכאות ושלא כנתיבות.

ו.  אולם גם אם קשה לדחות את דברי התומים והנתיבות מהלכה מ"מ מסתבר לומר שבנידון דידן יודו גם התומים והנתיבות שאפשר להתיר לו לפנות לערכאות, כי מסתבר שכל דבריהם אמורים במקום שאין חשש לעיוות הדין ואע"פ שהבי"ד קטן ממנו חזקה שהדין יצא לאמיתו, אבל בנידון דידן שהחשש הוא שיסתתמו טענותיו וכמו שהסברנו לעיל ולא תצא האמת לאור כי לא ידע לטעון את טענותיו כראוי, בודאי רשאי ואף חייב ביה"ד למנוע עיוות הסדר התקין ולהתיר אף ללכת לערכאות. ואין לטעון שמכוח אותה טענה שצריך למנוע עיוות דין אין להתיר ללכת לערכאות, כי הנתבע יכול למנוע את המצב הזה ע"י שיסכים לקיים את הדין בביה"ד הקבוע. ואם הוא אינו עושה כך איהו דאפסיד אנפשיה.

והיות וכל דברי הכנסת הגדולה הנ"ל הם חידוש, ולא נזכר מזה בשו"ע ובנושאי כליו דבר א"כ הבו דלא להוסיף עלה ויש לקיים את דבריהם, במקום שאין חשש להסתתמות טענות ולעיוות הדין וכל הטענה היא על חריגה מסדר הדין הרגיל, אבל במקום של חשש לעיוות הדין יש לחזור לעיקר הדין ולהתיר ללכת לערכאות.

מאידך טענת הנתבעים "שלתובע יש קרובים בביה"ד וע"כ נסתתמו טענותינו" היא משוללת כל יסוד. אין לתובע שום קרבה לאף אחד מהדיינים, הוא אינו מוכר בכלל לדיינים ויש לדחותה על הסף.

ז. ועדין יש לדון בהיתר זה לפי מה שכתב הנתיבות בסי' כ"ו שכל ההיתר בסרבן נאמר במקום שביה"ד יודע על פניו שהצדק עם התובע וכגון במלוה בשטר, אבל במקום שאין בי"ד יודע עם מי האמת אין להתיר וכאן הרי אין אנו יודעים להיכן הדין נוטה.

אולם כפי שנבאר אין לחוש לכך :         

האמרי בינה בסי' כ"ו בקטע המתחיל "והנה בנתיבות", האריך לדחות את חידושו של הנתיבות מכל וכל. הן מסברה דלא שבקת חיי וארץ ניתנה ביד רשע והן מצד המנהג וכותב "דסוגיא דעלמא אזלי בתר איפכא ונותנים בכל בי"ד רשות ללכת לערכאות".

ובודאי שאפשר לסמוך על עדותו שזהו מנהג בתי דינים ולא התקבלו דברי הנתיבות להלכה.

ומלבד זאת הרי כתב ערוך השולחן שבמקום שלא ניתן לברר זאת מראש רשאי בי"ד לשמוע צד אחד ואם לפי חוות עיניהם נראה שהוא צודק בתביעתו אע"פ שאין האמת מתבררת כי הנתבע אינו כאן "מ"מ כיון שהמסרב אין רצונו להשיב בבי"ד כאשר עשה כן יעשה לו ושלא יהא חוטא נשכר נותנים רשות להתובע שידון עמו, כיון שנראה להם שעכ"פ יש לו תביעה חזקה על המסרב".

ועל כן גם בנידון דידן יש לקיים דיון גם בהעדר הנתבע ואם יראה בי"ד שיש לו טענה חזקה הוא יקבל רשות ללכת לערכאות, תוך התנאה מראש שלאחר שיוצא פסק דין הוא יראהו לבי"ד כדי שביה"ד יבדוק את פסק הדין ויראה אם אינו בניגוד להלכה וכן ינחה אותו מה הוא רשאי להוציא לפועל.

ניתן ביום ב' חשון תשס"ה        (17/10/2004)

בנימין בארי, אב"ד          א. אהרן כץ, דיין            ד. דב לבנון, דיין