תביעת נזקי גוף - ערעור

לפסק הדין של בית הדין האיזורי

ב"ה

בפני כבוד הדיינים:

פסק דין

ביה"ד האזורי בירושלים חייב את המשיב אלמוני, המערער שכנגד, בתשלום סכום של 35000 דולר, בעבור הנזק שהזיק למערער פלוני, המשיב כנגד.

האירוע המצער קרה כתוצאה מדחיפה שדחף המשיב את המערער בשבת סמוך למדרגות ביהכ"נ, וכתוצאה מכך "התגלגל" המערער במורד המדרגות, נחבל בגופו, ולפי תעודות רפואיות, מדובר בחבלה קשה.

המערער תבע מלכתחילה סכום של 2000000 דולר, ואח"כ הסכים להסתפק ב-300000 דולר. במסגרת הערעור בקש לחייב את המשיב בסכום הנ"ל. המשיב מנגד טוען לחפותו, ומערער גם הוא.

במסגרת הדיון בערעור שמענו עדות ברורה של מתפלל בביה"נ, שראה בבירור את המשיב דוחף את המערער דחיפה חזקה, שגלגלה אותו במדרגות. העדות לא הוכחשה ע"י המשיב.

יצוין, שהמערער הסכים למחוק את תביעתו בבית המשפט, בכדי להתדיין רק בבי"ד רבני.

ביה"ד האזורי פירט בהרחבה את האירוע, וכתב נימוקים הלכתיים, שיש בהם חילוקי דעות בין הדיינים. פסק הדין ניתן ברוב דעות, ומכוח פשרה.

מאחר ובמסגרת הערעור, העובדות אינן מוכחשות, ולכולם ברור שהמערער לא התגלגל מעצמו, אלא כתוצאה מדחיפה חזקה של המשיב, ומאחר ועדות העד לא הוכחשה, יש לקבל את העדות כנתון ברור. ניתן להניח, שהמשיב לא צפה את תוצאות מעשיו, ולא רצה לגרום למערער חבלה קשה, אבל בדיני נזיקין אין משמעות לכוונה, ואדם מועד לעולם.

השאלה היחידה היא, הסכום. בכמה אפשר לחייב את המשיב. יש להביא בחשבון, שלא כל הנזקים הם ישירים, ישנם נזקים עקיפים כמו הפסד הכנסה. יש להביא בחשבון שלא כל הנזקים מוכחים. יתכן, והמערער סבל קודם לכן מתופעות בריאותיות כאלו או אחרות. בכל מקרה, צריך להגיע לפשרה הלכתית.

ביה"ד האיזורי קבע את הסכום כפשרה הלכתית. לפי ההלכה - עיין סמ"ע חו"מ סימן יב ס"ק יב -רשאי ביה"ד לפסוק לפי פשרה, במקום שלא ניתן לברר את הדין או את המציאות. מאחר וכאמור, ישנם ספקות הלכתיים ועובדתיים ביחס למידת נזקי הגוף ולמידת נזקי הממון - הרי הפשרה ההלכתית של ביה"ד האזורי מקובלת עלינו.

היות ומדובר בפשרה, אין מקום לערעורים.

יחד עם זאת, עקב ירידת שער הדולר, יש להעלות את הסכום, בכדי שערכו יהיה שוה למועד מתן פסק הדין. על כן, יש להצמיד את הסכום של 35,000 דולר, לשער הדולר ביום כז חשון תשסח 8/11/07.

לסיכום: שני הערעורים נדחים. הסכום שקבע ביה"ד האיזורי יוצמד לשער הדולר היציג ביום 8/11/07.

יחד עם זאת, ראוי לנזוף במשיב שפעל באלימות נגד המערער ביום שבת קודש במקום קדוש - גם אם התנהגות המערער לא מצאה חן בעיניו. ראוי שרבני השכונה יעמידו את הציבור על החומרה בהרמת יד על חברו. ראוי שהמשיב יבקש את סליחתו של המערער.

יש לציין, שפסק הדין ניתן לפי הגדרים ההלכתיים. קרוב לודאי, שאילו המערער היה פונה לבית משפט-התוצאה היתה חמורה בהרבה. יש לשבח את המערער על כך.

(-) שלמה דיכובסקי

הופיעו בפנינו הצדדים וב"כ בערעורים על פסק הדין של ביה"ד האזורי בירושלים מכ"ז בחשון תשס"ח 8.11.07 שפסק כדלהלן:

"לאחר העיון, ביה"ד פוסק לחייב את הנתבע אלמוני סך השוה ל – 35,000 דולר (שלושים וחמשה אלף דולר) זהו דעת הרוב. לדעת המיעוט עליו לשלם סך 40,000 דולר לשלם זאת לתובע פלוני.

ביה"ד פוסק זאת בתורת פשרה כאשר לביה"ד יש את האומדנא שסכום הנזק והכרוך בו הוא הרבה מעבר לסכום הזה. אך מכיון שיש כאן כמה צדדים שאולי יש חיוב שבועה לתובע, לפיכך ביה"ד פוסק סכום זה בתורת פשרה, מה עוד שיש לביה"ד אומדנא שאכן הנתבע הוא זה שגרם את הנזק לתובע ונהפך למוגבל אפילו חלקית. ולפיכך ביה"ד מחייבו בסכום זה שהוא בפועל, רק חלק מהנזק ומהוצאות הריפוי וכל המסתעף מזה. נמוקים לפסה"ד מצורפים לתיק".

לפני שנכנס לדון בערעורי הצדדים להלן תאור העובדות ונסיבות המקרה.

מדובר בתביעת נזיקין. המקרה אירע בשבת קודש פר' [...] כאשר התובע עמד ליד  דלת בית הכנסת לשמוע ברכת כהנים ואז ביקש הנתבע לסגור את דלת ביהכנ"ס אך התובע מנע זאת ממנו עקב כך שרצה לשמוע ברכת כהנים ואז הנתבע תקף אותו והיכה אותו ודחף אותו לכיוון המדרגות והתובע נפל. כתוצאה מכך נשברה לו חוליה בשדרה ואושפז בבי"ח תוך יסורים גדולים והוא נהפך להיות מוגבל הן בעבודתו כמתווך דירות והן בשאר התפקידים היום יומיים, ולפיכך התובע מבקש לחייב את הנתבע בחמשה דברים, נזק צער, ריפוי, שבת ובושת.

לדברי התובע הנזק הוא גבוה ביותר לאור השתכרותו בעבר שהיה משתכר סכומים גבוהים ולאור מצבו כיום. הנזק נאמד בסכומי עתק מה עוד שנגרמו לו הוצאות ריפוי ע"י פרופסורים וצער רב ושבת, שתקופה לא עבד, וכן בושת, על כל האמור הוא מבקש סכומים גדולים אשר לדבריו מסתכמים בכמה מליוני שקלים.

בפני ביה"ד האזורי הופיע עד אחד שהעיד שראה איך הנתבע מרים ידו באופן של דחיפה כאשר התובע היה בחוץ אך את התובע עצמו הוא לא היה יכול לראות באותו רגע מכיון שראה זאת דרך החלון של הדלת. אך ראה לאחר מכן את התובע שרוע ושכוב על מדרגות בית הכנסת אשר נראה לו ברור שזה בא מכוח מעשיו של הנתבע.

ביה"ד האזורי נתן את פסק דינו על בסיס שמיעת טענות הצדדים שמיעת העד הנ"ל, עיון במסמכים שהגיש התובע ועיון בסכומי הצדדים שכללו טעונים הלכתיים שהעלה כל צד לחזק טענותיו.

התובע [המערער] עתר בפנינו שנשמע עד שלא הופיע בפני ביה"ד האזורי, ויעיד את שראה. אף שבד"כ ביה"ד הגדול אינו שומע עדויות משום שהוא עוסק בפסק הדין המעורער ולא מקיים דיון בין הצדדים לשמיעת טענותיהם וראיותיהם אולם עקב התמשכות הדיונים בין הצדדים זמן רב ביותר למניעת עינוי דין החלטנו לשמוע את העד.

העד פלוני א. ל. כ. הופיעו בפנינו. לפני השמעת העדות הוא בקש שמה שיעיד כאן לא יועבר לרשויות אחרות, ושעדותו [לא] תשמש רק לדין תורה וציין שכך הורה לו הרב מורגנשטרן בשם הרב אלישיב שליט"א. הוא הסביר שזה הטעם שהוא לא העיד בבית הדין הרבני משום שחשש שעדותו תועבר ותשמש לבית המשפט האזרחי, זאת משום שבאותו זמן התנהל משפט פלילי כנגד הנתבע על חבלה בתובע, ובנסיבות אלו אין אסור של "אם לא יגיד". ועכשיו שנסגר התיק בערכאות חלה עליו החובה להעיד. לגופה של עדות העד מתאר את הארוע כדלהלן:

"אני כהן ובדרך כלל מתפלל ותיקין ולא עולה לדוכן, במנין שני שאני בא אליו רק כדי ללוות את ילדי. מדובר על בית כנסת בשכונת ר', האירוע היה באולם הגדול. אני עומד בחוץ ויש שם זוית של מדרגות שנמצאות מטר וחצי מהדלת, הכהנים נטלו ידיהם, והלכו לכיוון הדוכן ונשארנו שם אני והרב פלוני בלבד. דלת אחת נשארה פתוחה, בא ילד להכנס ורצה לסגור הדלת ופלוני צעק אליו אל תסגור את הדלת היה שם גם אלמוני. הילד השאיר את הדלת פתוחה ואלמוני הלך וסגר את הדלת. פלוני לא עלה לדוכן ונשאר מחוץ לדלת ורצה שהדלת תשאר פתוחה כדי לראות שהילד שלו מברך ברכת כהנים. פלוני פתח את הדלת וראיתי שאלמוני דוחף את פלוני וסוגר את הדלת. פלוני ניגש שוב לפתוח את הדלת, משראה זאת אלמוני, יצא החוצה לפחות צעד אחד ודחף את פלוני דחיפה מאוד חזקה. אני הפניתי את גבי אליהם מאז שפלוני צעק. פלוני פשוט עף, אני ראיתי באופן ברור את הידים של אלמוני על גופו של פלוני. פלוני עף והשתפשף בקיר וניסה להחזיק את עצמו במעקה של המדרגות ולא הצליח ועף מעבר לכל המדרגות (כ - 15 מדרגות). פלוני היה שרוע על הרצפה, ולאחר זמן קצר ביותר הוא קם והיה נראה מאד מטושטש. הוא הלך כשהוא בוהה באויר כמה דקות. אני לא ראיתי שאלמוני נתן מכות".

לשאלת הרב אלמוני (הנתבע) משיב העד:

"את פלוני ראיתי מהגב ואילו את אלמוני ראיתי בפנים. אני ראיתי את אלמוני אוחז באיזור החזה של פלוני ודוחף אותו. אין לי ספק שזה אלמוני ולא מישהו אחר. הרב פלוני הגיע למעקה וניסה להאחז במעקה ותוך כדי שהוא יושב על המדרגות עם ידים ורגליים למעלה מתגלגל ממדרגה למדרגה עד למטה, הוא בעצם עף למטה במהירות גבוהה. שמעתי אותו צועק "הגב, הגב". הוא קם והלך ולא חשבתי ללוות אותו. גם אני בעצמי הייתי בהלם. כשהגיע למטה הוא היה שכוב כולו על המדרגות, אולי הראש שלו קצת היה מורם מהרצפה. אני הסתכלתי רק למטה וכשפלוני היה למטה אלמוני צעק לו כמה דברים כמו, "תלך מפה, זה לא בית כנסת שלך". אני לא זוכר שפלוני השיב אפילו מילה אחת... בסיום עדותו אמר אני לא חושב שאלמוני רצה להזיק ל".

העדות נאמרה בפני הנתבע (המשיב) הוא לא הכחיש אותה, ולא טען דבר כנגד עצם העדות על כל חלקיה.

לעדות זה יש משקל רב ומכריע בכל הנוגע לטענות שהעלה ב"כ המערער בערעורו וכן לכמה מנקודות המרכזיות שבפסה"ד נשוא הערעור - וקביעות הלכתיות הנמצאות בנימוקי כבוד הגאב"דים בביה"ד האזורי שליט"א.

לאחר שמיעת ערעור הצדדים וב"כ, עיון בכתבי הערעורים ותגובות כל צד על טעוני הצד שכנגד ושאר החומר שבתיק. לאחר העיון בהנמוקים לפסה"ד של הג' דייני ביה"ד שליט"א שני הערעורים הן של המערער (הנתבע) והן של המשיב (התובע) יש לדחותם. ואני מצטרף למסקנת עמיתי הגר"ש דיכובסקי להצמדת הסכום 35,000 דולר לשער הדולר היציג ביום 8/11/07.

נושא מרכזי בערעור ב"כ הנתבע, עוסק בשאלה מאיזה סמכות וכח נטלו ביה"ד האזורי לדון ולפסוק בימינו, שאין דיינים סמוכים לדון ולפסוק בתביעה של נזקי חבלה כפי שנפסק בשו"ע חו"מ סי' א' סעיף ב':

"אדם שחבל בחבירו אין מגבין דיינים שאינם סמוכים בא"י נזק, צער פגם ובושת וכופר אבל שבת וריפוי מגבין", והוסיף הרמ"א: "וי"א רק כופין החוב לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם וכמו שיתבאר בסמוך (סעיף ה') שם [בשו"ע]. בסעיף ה' נאמר "אף על פי שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל ואינן מגבין קנסות מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירים לו (בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס)".

דייני ביה"ד האזורי בנמוקיהם השתיתו וקבעו את סמכותם לדון בדיני נזקי חבלות משני נמוקים. אחד - מכח דברי הרמ"א הנ"ל שכתב:

"שלא ראיתי נוהגין לדקדק בזה רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם וכמו שיתבאר בסמוך בסעיף ה' הנ"ל שמנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו וכיון שיתן לו שעור הראוי לו מתירין לו בין שנתפייס בעל דינו בין שלא נתפייס".

והשני - מכח שהצדדים כאשר חתמו על שטר בוררין שבית דין יוכל לדון בין לדין בין לפשרה בתביעת נזקי חבלה יש לראותם כמי שקבלו על עצמם שגם בי"ד שאינם סמוכין ידונו ויפסוק בתביעה זו, כפי שהעלה זאת בשער המשפט סי' א', הובאו דבריו בפתחי תשובה שם ס"ק ג', שהסתפק באם קבלו עליהם בע"ד את הדיינים לדון להם דינים אלו שאין דנים בזה"ז אם מהני הקבלה כמו דמהני בדינים שדנים בזה"ז שקבלו עליהם קרוב או פסול והביא שם שמדברי הר"ן (סנהדרין בפ"ק ב'ב') משמע מדבריו דלא מהני קבלה לכתחילה, אך מדברי הרמב"ן משפטים פר' כ"א א' הביאו הר"ן בתשובה סי' ע"ג דאף מן התורה מהני קבלת ג' הדיוטות ומותר לדון בפניהם, וסיים וצ"ע לדינא.

באמרי בינה חו"מ סי' ב' הביא את השער המשפט והוסיף על דבריו דבמקום שקבלו בקנין במפורש שהבי"ד ידון בתביעת נזקי חבלות דמילי ולא שכיח אז שייך לדון דגם בקנס יכולים לדון וכן דן שם שבקבלה בפרוש ג"כ יתן כח לבי"ד אפילו שלא נעשה בקנין. לאחר בירור הדברים נשאר הדבר בצריך עיון. מכל מקום בנדונינו שלא היתה קבלה במפורש וגם לא היה קנין בשעת חתימה על שטר הבוררין על כן, אין לראות בזה קבלו עליהן ואין דברי השער המשפט שייכים לדין. ספק אם הצדדים בשעה שחתמו על שטר בוררין ידעו את ההלכה שבחלקים מהתביעה הנוגעים לנזקי חבלה אין בי"ד שאינם סמוכין יכולים לדון. ומסתמא כאשר חתמו על שטר הבוררים דעתם היתה לקבל את הבי"ד שיתנהג ע"פ כללי ההלכה שקובעים באיזה דבר יש להם סמכות ומכח איזה הלכה הם דנים בסוג תביעה שענינה נזקי חבלה, על כן נראה שמכח עצם החתימה על שטר בוררין, ביה"ד לא קבל את כוחו וסמכותו לדון בין הצדדים. על כן נשאר רק הנמוק הראשון שהביא הרמ"א בתי הדין לדון גם נזקי חבלות על כל חלקיהם נזק צער ריפוי שבת ובושת על בסיס האמור בשו"ע סעיף ה' שגם דיינים סמוכים בארץ ישראל דנים בתביעות נזקי חבלה ומנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו כפי השעור שקובע בי"ד קרוב לנזקים שנגרמו לו.

וכך כתבו הרה"ג דייני ביה"ד האזורי שבססו וקבעו את סמכותם לדון בתביעת נזקי חבלות מכח תקנה ומנהג בתי הדין לדון בדיני חבלות.

הטור חו"מ סי' א' אות י"א צטט מדברי הרא"ש בב"ק פר' החובל ס' ג' הביא את שכתב רב שרירא גאון [מובא בתשובות הגאונים שערי צדק ח"ד שער א' סימן יט] וז"ל :

"ורב שרירא גאון כתב לא מצינו בתלמוד לנדותו אלא עם שמסלק היזקו, וסמכו חכמים האחרונים וראשי ישיבות כי ראו נזק גדול משום שאין דנין דיני קנסות, ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס הנחבל בקרוב כי אין דרך לדקדק ולומר כן וכך קצבנו עליך לתת כך וכך וגם לזה קצבנו ליטוך כך וכך כי זה דיני קנסות, אלא משערים בלבם שעור קרוב ואין מגלין אותו ומנדין החובל עד שיפייס הנחבל ורואין עד כמה מגיע לתת לו אם קרוב לאשר היה בלבם והנחבל אינו רוצה לקבל, אומרין לו, אין בזו כח לנדותו יותר מכאן ומתירין אותו, אם רחוק ממה שהיה בליבם אין מתירין אותו, עד שמקרב אותו שיעור".

בשו"ת המביט ח"א סי' צ"ג כתב:

"הנה כל הפוסקים הביאו ענין מנהג זה ולא הביאוהו אלא להורות לנו שינהגו בו בכל הזמנים וראינו הפוסקים האחרונים הלכה למעשה שהיו נוהגים גם הם כמנהג הראשונים, הרשב"א ז"ל בתשובה תתקמ"ח הורה שינהגו כפי מה שכתבו הריף ז"ל והגאונים. והרא"ש ז"ל כלל ק"א ג"כ הורה כך הלכה למעשה גבי חצי נזק שהוא קנס שישומו בי"ד הנזק הני כל בכל המקומות ובכל הזמנים היו מורים הלכה למעשה כמנהג ב' הישיבות שינהגו כן הדיינים שבדור כי היה נזק גדול אם לא יעשו תקנה בזה כמו שהביא בחשן משפט סי' א' בשם רב שרירא גאון ז"ל, וסמכו חכמים האחרונים וראשי ישיבות כי ראו נזק גדול משום שאין דנים דיני קנסות ועשו תקנה לנדות החוב עד שיפייס הנחבל קרוב וכו', ע"כ, ולא אכשור דרי דילן אלא אדרבא צריך אותה תקנה בדורות אלו יותר מהדורות הראשונים כדי שלא ירים כל אחד ידו על חברו כנהוג. ומה שכתבת שבשום ב"ד לא נהגו עתה זה המנהג, אין לא ראינו ראיה כי אדרבא יש יותר סיבה לנהוג כזה עתה מן הדורות שעברו כמו שכתבתי"...

העולה מדברים אלו בברירות שבתי דין שדנים בתביעות נזקי חבלות דנים מכח תקנה שלא יהו ישראל פרוצים בנזקים, שכיון שיודעים שאין גובים קנסות בבבל שולחים יד זה בזה נהגו לנדות את החובל ע"מ שיפייסו בממון, ולא מכח דין שבי"ד מצווים לדון בבי"ד שדן בתביעות הניזק לחייב המזיק ליתן דמי נזק צער רפוי ושבת וכפי שהביא הרא"ש שם בתשובת רב נטרונאי ז"ל,

"באדם שצרם אזנו או קטע ראש חוטמו או אחד מאבריו השיב שמנהג בשתי הישיבות שכל מי שחובל בחבירו בעינו או בשיניו או באחד מאבריו אע"פ שאין פוסקים דין, עליו לשלם דמי עינו או דמי שינו, ודאי מנדין אותו עד שיפייס אותו בין במועט בין בהרבה".

וכפי שראינו בלשון ר' שרירא גאון הנ"ל שלא מתנהגים בבית דין שקובע בדייקנות לחייב את החוב לשלם הנזקים שגרמו לנחבל אלא שבי"ד משערים בליבם שיעור קרוב ומודיעים לחובל שעליו לפייס את הנחבל בשעור שאמצו הבי"ד אפילו אם השעור שבי"ד אמצו אינו מתקבל על ליבו של הנחבל וכך גם פסק השו"ע שם סעיף ה', כלומר שעור שחייבו בי"ד כדי להסיר הנידוי אינו קובע שכן על פי דין מגיע לנחבל אלא שבשעור זה יש למצוא פיוס כשעור הקרוב לנזקים ובעיקר להגשים את מטרת התקנה כדי להרתיע שלא יחבלו איש את רעהו וכן זה יסוד התקנה והמנהג למנוע ולהציל את הצבור מפני חובלים ומזיקים.

בתמצית ניתן לומר שכאשר בי"ד דן בתביעת ממון של נזיקין שנגרמו כתוצאה מחבלות, תכלית פסיקת וקציבת בי"ד לחייב את החוב לשלם את הנזקים שנגרמו לנחבל וזאת למען הנחבל. ואילו כאשר בי"ד פועל מכח תקנת הגאונים שהפכם להלכה לדורות לעסוק בתביעות כנגד חובלים ומזיקים תכלית פעילתו היא תקנת הצבור להרתיע חובלים ומזיקים שינודו ויוחרמו עד שיפייסו ויפצו את הנחבלים והנזוקים.

להבחנה זו בין בית דין הדן בדיני חבלות ונזקיהם מכח דיני בי"ד, לבי"ד הדן בדיני חבלות ונזקיהם מכח תקנות הגאונים ומנהג שידונו למרות שאינם סמוכים ואינם מגבין קנסות, יש השלכה לכמה וכמה הלכות על פיהם ביה"ד חייב לפעול. כפי שנפרט להלן.

בשו"ת הרדב"ז ח"ד אלף רצ"א דן בשאלה אודות מעשה שהיה בראובן ושמעון שהתחילו להתקוטט זה עם זה על דרך התול ושחוק וקלות ראש והכה ראובן את שמעון הכאה כל דהוא על ידו ולא הזיקו כלל, וקם שמעון ובידו חתיכת עץ ואמר עתה אסמא את עיניך והכהו על עינו וסימאה ודן ואת"ל חייב, אם חייב כל החמישה דברים שהם נזק וצער וריפוי ושבת ובושת, או מקצתם, ואת"ל מקצתם, במה חייב ובמה פטור, ואם לא היו שם עדים, אם כפר מה דינו ואם הודה במה חייב או במה פטור.

בתוך תשובתו כתב:

"ולענין כמה חייב לשלם בזמן הזה שאין לנו דיינים סמוכים בארץ ישראל צ"ע דקיי"ל דאין דנין דיני קנסות בבבל ואנן בתר בני בבל גרירינן ובמילתא דשכיח ואיכא חסרון ממון עבדינן שלחותיהו לפיכך מי שחבל בחבירו אין גובין נזק וצער ובושת שהוא חייב בהן בדייני חוצה לארץ, אבל שבת ורפוי גובין מפני שיש בהם חסרון כיס, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת ורפוי בבבל ואע"ג שנראה מדברי הרא"ש ז"ל שאפילו שבת וריפוי אין גובין, מכל מקום דברי הגאונים ז"ל יש לסמוך שדבריהם דברי קבלה. ועוד דאתריה דהרמב"ם הוא וראוי לפסוק כדבריו. הילכך, אם יש עדים בדבר גובין ממנו שבת וריפוי, והדיינים משערים בינם לבין עצמם כמה ראוי לתת לזה נזק וצער ובושת ואין מודעין הדבר. לבעלי הדין ומנדין את החובל עד שיפייס בעל דינו, וכיון שיתן לו אותו השיעור אשר שיערו בי"ד מתירין, בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס, וכן כתב הריא"ף והרמב"ם והראב"ד ותקנה גדולה התקינו שלא יהיה כל אחד הולך וחובל בחבירו ומזיקו, ואומר אין דנין דיני קנסות וה"ה והוא הטעם אם יודה החובל דקיי"ל מודה בקנס פטור, דמשמתינן ליה עד שיפייס את חברו. ואם לא תאמר כן כל אדם ילך ויחבול בחברו חבלה שאין בה ממון ויודה ונפטר, ותו' דדיינים דחוצה לארץ אין הודאה בפניהם הודאה ליפטר דכיון דאין כפירה לפניהם לשלם קנסי כפירה גם ההודאה בפניהם אינה הודאה ליפטר, דבעינן אלקים וליכא דכתיב אשר וישמעון אלהים ומה"ט אמרינן אין העדאה בבבל.

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו:

"דלא הוי הודאה אלא בבית דין והאידנא ליכא בי"ד מומחין והוה ליה כמודה מחוץ לבית דין שאין נפטר מן הקנס כדאמרינן שאין העדאה בבבל משום דבעינן בהעדאה בבית דין וליכא כאן. הילכך אפילו שיודה משמתינן ליה עד דמפייס לבעל דיניה ואי יהיב ליה כשעור דחזי לב"ד מתירין לו בין ירצה בעל דינו בין לא ירצה. וא"ת בזמן שהיו סמוכין בארץ ישראל נמי איכא לאקשויי דלא שבקת חיי לכל אדם שילך ויחבול בחבירו ויזיקנו נזק שאין בו ממון אלא קנס ויודה ונפטר, וי"ל שבית דין היו יכולין לדון ולחייב לפי הוראת שעה ואם היו רואין שדין שהוא מרומה וכגון זה האיש אלם ובעל זרוע ורגיל בכך אפשר להם נקנוס אותו יותר ממה שהזיק או לענוש אותו בגופו כפי הוראת שעה הילכך ליכא למייחש, אבל בזמן הגאונים שכבר נתבטלה הסמיכה ולא היו יכולין לדון דיני קנסות אפי' על ידי עדים הוצרכו לתקן דמשמתינן ליה עד דמפייס לבעל דיניה וכדכתבינא, והנראה לע"ד כתבתי".

העולה מדברי הרדב"ז הנ"ל שיש הבדל בין בי"ד שדן בתביעות של נזקי חבלות מכח מבי"ד מוסמך שפועל מכח שליחותיה, לבי"ד שדן בזה מכח תקנות הצבור, בכל הנוגע למצב שעדים שמעידים והנזוק, שיש דינים מיוחדים ביחס לנזק צער בושת שהחיוב הוא בגדר קנסות או רפוי ושבת, משא"כ כאשר הבי"ד פועל מכח מתקנת הצבור שבי"ד עוסק בכל חמשת סוגי הנזק כולל חיובים שמוגדרים כקנסות.

וכן בכל הנוגע למצב בו קיימת הודאת בעל דין שעשה את מעשה החבלה שגרם לנזקים שבביה"ד הדין מכח התקנה לא קיים כל הדין של מודה בקנס פטור שמשני טעמים מעלה הרדב"ז שהוא לא יפטר.

א. דהודאה בפני דיינים שאינם סמוכים אין ההודאה בפניהם הודאה ליפטר דבעינן אלוקים וליכא דכתיב אשר ירשיעון אלקים.

ב. דאפילו אם מודה בקנס פטור משמחינן ליה עד שיפייס את חברו, שאם לא תאמר כן כל אדם ילך ויחבול בחברו חבלה שאין בה ממון ויודה ויפטר.

על כן בנדונינו אמנם בפני ביה"ד האזורי לא היתה עדות ברורה על מעשה החבלה והרבנים הגאונים בנמוקיהם דייני ביה"ד, דנו את החלטתם על יסוד אומדנא וכן לא היתה בפניהם הודאת בעל דין על החבלה שיכולה להיות סיבה לפטור מאותם חלקי נזק שהם בבחינת קנס.

אולם מאחר שבפנינו היתה עדות של עד אחד ברורה שהמערער (הנתבע) חבל בחברו בזה שדחף אותו בחוזקה בסמוך למדרגות שגרם לכך שהתובע (המשיב) התגלגל מכל המדרגות ונחבל קשות ונזוק בחוט השדרה. [עדות זו הצטרפה לעד שהופיע בפני ביה"ד האזורי שהעיד רק על הדחיפה שדחף הנתבע בלא שראה את הנתבע (המשיב)].

ועדות זו לא הוכחשה כלל על ידו. והיתה בפנינו הודאה בשתיקה. מאחר ובתי הדין בימינו פועלים במסגרת התקנה הודאתו של המערער אין בה כדי לפטור מאותם חיובים מדין קנס כפי שכתב הרדב"ז הנ"ל.

מכח העדויות והודאת הנתבע (המערער) לאחר שנתברר לביה"ד שהיתה חבלה מיד חלה על ביה"ד החובה לפעול מכח התקנה לנדות את המערער (החובל) ולהודיעו שאם ישלם את הסכום שביה"ד האזורי ע"פ הערכתו ושקול דעתו, קבע שצריך ליתן למשיב (התובע) בפיוס על נזקיו.

בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קע"ט דן בתביעת ראובן לשמעון שהכה אותו ופצע בו והביא עדים שהעידו שראו שהכה אותו שמעון. ובתשובתו דן במה שכתב השואל שהניזק הביא עדים שהעידו והקשה בזה"ל:

"הנה לכאורה נראה שאין גובין עדות בז"ה לחבלות כמ"ש הרא"ש ספ"ק דב"ק וז"ל, "יראה לי שאם בא הניזק לפני בי"ד ואמר קבלו עדותי, שאם אתפוס ממונו היום או מחר שלא יוציאו מידו דאין בי"ד נזקקין לקבל עדותו כיון שאין אנו דנין דיני קנסות בבבל גם אין נזקקים לקבל עדותו לזכותו כדאמרינן דא"י מועד בבבל באין בי"ד נזקקי' לקבל העדאה אע"פ שאין בו עתה הודאת ממון עכ"ל, וכ"כ הטור סי' א' בלי חולק, אכן לאחר העיון אין ראיה מדרכי הרא"ש והטור כלל, שהם אזלי לשיטתייהו שחולקין על הראב"ד והריף דס"ל דאין לנדות לחובל עד שיפייס הנחבל אבל פי מה דקיי"ל כמנהג ותקנת הגאונים לפייס הנחבל ולקנסו וכפי הנראה להם וכ"כ בש"ע סי' א' סעיף ב' ודאי לא מנדינן בלתי עדות וראיה לדבריו, כי בודאי אין לדחוק ולומר דמירי דוקא במודה מפני עצמו או שהבי"ד בעצמו ראו ובר מן כל די לדעת הרמב"ם וכמו שפסק הב"י בש"ע סי' א' דדנין שבת וריפוי ודאי שצריך לגבות העדות... ובספרי ישועות יעקב כתבתי דנ"ל דעיקר הטעם דהרמב"ם דאע"ג דנזקי אדם באדם אין דנין בזה"ז מ"מ שבת וריפוי בבא לאחר מכאן ע"י גרמתו דהוי דיני דגרמי וכיון שדיני דגרמי דנין בזמן הזה גם זה בכלל ודנים וכיון שדנים עליו ע"כ המנהג פשוט לגבות העדות".

על פי דברי השבות יעקב הנ"ל ברור שמטרת גבית העדות של העד שהופיע בפנינו היא למטרה לקבוע שהיתה החבלה ורק לאחר שהתברר לנו מהעדות של העד ומהודאת המערער (החובל) שהיתה חבלה אז חל על ביה"ד לפעול שיפייס הנחבל וישלם את שביה"ד העריך הסכום שבו יפייס את (המשיב) התובע.

מדברי העד שהסביר הטעם שלא העיד בפני ביה"ד האזורי ע"פ הוראת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שנאמרה לו ע"י הרה"ג הרב מורגנשטרן, שלא חלה עליו הצווי של, ואם לא יגיד, החובה להעיד משום שעדותו היתה מועברת לביהמ"ש האזרחי בה התנהלה התביעה הפלילית כנגד המערער משמע שכאשר דבר זה נפל משום סגירת התיק הפלילי בפנינו חלה עלי חובה להעיד בפניני חבלות שבין אדם לאדם. וזאת כדי שביה"ד יוכל לפעול במסגרת תקנת הגאונים והמנהג שדן בכל תביעות נזקי חבלה נזק צער רפוי שבת ובושת.

וכ"כ בשו"ת המהרשד"ם חל' יו"ד סי' רי"ב וז"ל:

"אבל האמת הברור שאחר שאין דברי הגאונים אלא מכח תקנה ולא מן הדין ראוי לדקדק ושלא לעשות אלא אם יתברר בעדים ולא באומדנות אפי' מוכיחות, וכמו שהביא הטור חו"מ סי' ת"ח וז"ל, "כשם שאין דנין שאר דיני ממונות אלא ע"פ עדים כך אין דנין דיני נזיקים אלא עפ"י עדים כשרים... ואין לומר דהיינו דוקא להוציא ממון אבל לנדות מספיק הוכחות, דהא ליתא בהא קיי"ל דאין מלקין בלא עדות כ"ש שאין משמתין בלא עדות - דהא חמרא חרימא מנגידא, וכמ"ש מהרי"ק ז"ל שורש צ"ג וז"ל, ואין מנדין עד שיודע הדבר בעדים כשרים ובראיה גמורה זה הוא הדין הברור מתי' הפוסקים אשר מימהם אנו שותים".

על פי דברי המהרשד"ם דלעיל ברור שבנידונינו שרק לאחר שבפנינו, העיד העד והמערער (הנתבע) הודה ולא הכחיש את העד שחבל והזיק למשיב (תובע) ניתן לחייבו במסגרת ומכח תקנת הגאונים ומנהג בתי הדין. אולם ביה"ד האזורי שבפניו לא היתה עדות ברורה והודאת הנתבע בפס"ד כתב שהטעם שמפשרים על הסכום שחייבו, אע"פ שלדעתם סכום הנזק והכרוך בו הוא הרבה מעבר לסכום שפסקו. ונמקו זאת שביה"ד קובע שאין לו עדות ברורה אבל שיש לו אומדנא שאכן התובע הוא זה שגרם הנזק לנתבע ונהפך מוגבל אפילו חלקית וכאמור, ע"פ דברי המהרשד"ם שגם כשבי"ד פועל מכח תקנה ראוי ולדקדק שלא לעשות אלא אם יתברר בעדים ולא באומדנות אפי' מוכיחות.

יתכן שאם היתה העדות נשמעת בפני ביה"ד האזורי ביה"ד היה משנה את גובה הסכום שחייב את המערער והיה מעלה אותו ואולי היה לפחות פוסק כדעת המעוט. אולם שכפי שכתבו הרה"ג חברי ביה"ד שמבססים את פסקם וכח פסקיהם על הנאמר בשו"ע סי' א' סעיף ה' שעיניו תקנת ומנהג הגאונים משום תקנת הצבור, והם שיקבעו באומדן דעתם את הסכום שצריך המערער (הנתבע) לשלם ולפייס המשיב, התובע שנחבל, ע"כ אומדן דעתם אין אנו מתערבים בסכום קביעתם.

טענה מרכזית טען המערער (החובל הנתבע) הן בפני ביה"ד האזורי והן בפנינו שהחבלה שחבל המשיב (הניזק) היתה בשבת, פר' קורח תשס"ה ולכן יש לפסוק ע"פ ההלכה שנפסקה בשו"ע חו"מ סי' תכ"ד סעיף ב'

"החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומים אפילו הוא שוגג שכיון שיש בו מיתת בי"ד"

ויש לפוטרו מלשלם כל חיובי נזקי החבלה.

הרה"ג דייני ביה"ד אבה"ד הגר"ח רבינוביץ שליט"א ואבה"ד הגר"י אליעזרוב שליט"א בנמוקיהם דנים מתפלפלים מבררים בעיון ובעומק רב האם יש לקבל טענה זו של הנתבע (החובל) ומסקנתם שבנסיבות החבלה כפי שנתברר בפניהם יש גם ספקות במציאות וגם ספיקות שבדין אם יש כן חייב מיתה, מדין חילול שבת ולכן כאשר יש ספק קל ד"מ ומאידך חיוב ממון יש ודאי אין לפטור החובל מדין קלד"מ, הגר"י אליעזרוב שליט"א מחזק קביעה זו ע"פ דברי הפרמ"ג או"ח סי' רע"ח אשל אברהם ס"ק א' בהתייחסו למג"א שם ס"ק א' שהביא מספר טל אורות דף מ' [מלאכת מבעיר אות ב' ד"ה ראיתי שהקשה דבחו"מ סי' תכ"ד פסק הטור (עמוד תמא):

"דהחובל בחבירו בשבת פטור מתשלומיו משום שחייב מיתה. וכאן פסק במלאכה שאינה צריכה לגופה פטור וי"ל דספיקי מספקא ליה, וגבי ממון המוציא מחבירו עליו הראיה".

וע"ז הקשה הפרמ"ג בזה"ל

"....גם לפי זה מי שיש בו חיוב ספק של מיתה ותשלומין פטור ממון, והא ליכא ב' רשעיות ואי דיני שמים כרת אין פוטרו (כתובות ל', א'), ונפקא מינה טובה בזמן הזה לענין ממון כהאי גונא"...

הפרמ"ג שם כותב שאי"ה יבואר במקום אחר ואמנם הפרמ"ג בפתיחה כללית הלכות שבת אות ב' ד"ה, ומה הר"מ ז"ל ב' שלא לעשות מלאכה...

"ואי עשה א' מהמלאכות מהנך דמספקן אי חייב מיתה עליהן, אי תפס הניזק יש לומר דאין מוציאין מידו ומיהו כה"ג לא שייך קים לי דספק כל העולם ואף אי תפס י"ל מפקינן מיניה, ומיהו יש לומר דספיקא דדינא לכל באי עולם יש לומר דאין פוטרין אותו מממון דדוקא חייבי מיתות שוגגין הואיל ואלו אתרו ביה פטור נמי שוגג, משא"כ כה"ג דמספיקא לא קטלינן ליה ממון".

[הגר"י אליעזרוב שם בנמוקיו הביא שבשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' י"א הביא דברי פרמ"ג שבפתיחה הכוללת הנ"ל, ויש להעיר בדברי הבית יצחק שהביאו דברי הפרמ"ג הנ"ל וכתב שמסתפק בספק חיוב מיתה אי פוטר מממון ובמג"א בפשיטות בספק חיוב מיתה פוטר עיי"ש שכתב דספוקי מספקא ליה והמע"ה. והוא כתב לבאר מדוע ע"פ הסברא בספק קלד"מ אם תפס לא מפקינן מינה, וזאת ע"פ דבר נחמד, שכבר נודע מה שהקשה בספר כנה"ג אמאי אמרינן ספק ממונא לקולא הכי הוא ספק ממונא לחומרא דהוי ספק גזל ותירץ דאם נימא שיוציא מספק שוב הוי לגבי המוציא ספק גזל ומש"ה אין להוציא ממון מספק. עפ"ז כותב הבית יצחק

"ומעתה נ"ל דהיכא דקלד"מ וספק אם חייב בדין ספק ממונא לחומרא דהוי ספק גזל ואין לומר דיהיה ביד חברו ספק גזל דכיון דבקלד"מ חייב לצאת ידי שמים ואי תפיס לא מפקינן מינה לא הוי ביד חברו ספק גזל דאי תפיס לא מפקינן מיניה".

נראה מלשון הפרמ"ג א"א, שהסיבה היא עקרונית שנוגעת ליסוד פטור של קלמ"מ דפטור ממון במצב של חייב מיתה נובע מן ההלכה דעל רשעה אחת אתה מחייבו ואינך מחייבו משום שתי רשעויות, וכאשר יש ספק על חיוב מיתה אין ב' רשעויות וממילא חיוב הממון שבי"ד מחייב שהוא ודאי הוא החיוב המיידי. לכן ביה"ד יכול לחייבו בחיוב הממון ואין כאן חיוב ודאי שבי"ד יכול לחייב משום חייבי מיתות.

לענ"ד יש לדון ולעיין האם בימינו שבתי הדין שדנים ופוסקים בתביעות נזקי חובל באדם נזק צער רפוי שבת ובושת מכח תקנת הגאונים ומנהג בתי הדין ולא מכח בי"ד שדן ופוסק כבי"ד שפועל מדין שליחותיו דקמאי, האם יכולה להשמע כפי שנשמע בנדונינו טענת החובל, שחבלתו היתה בשבת, שבי"ד לא יוכל לחייבו בכל הנזקים משום הדין דקלב"מ, דהרי הפטור של קלב"מ הוא כפי שהובא לעיל כולל בדברי הפרמ"ג הנ"ל שבי"ד לא יכול לחייב חיוב ממון כאשר מאותו מעשה יש לחייבו מיתות, משום דרשעה אחת אתה מחייבו ואין אתה מחייבו בשתי רשעיות.

אבל כאשר בי"ד בא לחייב חיובי נזקי חובל לא מכח חיובי בי"ד שמחייב ע"פ דיני נזקים של חובל באדם, אלא רק מכח תקנת הגאונים כתקנת הצבור לחייב ולנדות. מי שחובל ומזיק וזאת ע"מ להרתיע ולהעניש חובלים ומזיקים, וחיוב זה אינו נובע מכח, וע"פ הלכות ודיני חוב ומזיק, ובזה לא שייך כלל הדין דקלב"מ דאין זה רישעה שבי"ד מרשיע מדיני והלכות חובל ומזיק, וכפי שבארנו לעיל ההבדל בין דיני חובל ומזיק שבי"ד דן ופוסק כבי"ד מכח שליחותיהו או מכח תקנת הגאונים ומנהג בי"ד למטרת תקנת הצבור. עפ"ז בנדונינו שהמערער (החובל) טוען לפטר עצמו מחיובי הנזקים שחייבו ביה"ד האזורי מכח הטענה שהחבלה היתה בשבת, ומכרו קלב"מ ומבקש שנבטל את פה"ד של ביה"ד שחייבו, יש לדחות טענה זו משוב דייני ביה"ד שחייבו - כתבו מפורש שהם דנים מכח תקנת הגאונים כפי שכתב השו"ע חו"מ סי' א' סעיף ב' ברמ"א וסעיף ה' שם.

יש לציין דלשיטת השו"ע שם בסעיף ב' שדיינים שאינם סמוכי דנים כבי"ד, ביחס לתביעות שבת וריפוי, ולא מכח תקנה ומנהג, צדק ביה"ד שדן בטענת החובל (הנתבע) להפטר מהדין דקלב"מ בכל הנוגע לתביעתו של המשיב הניזק. וכן ניתן להסביר דההלכה שכתב השו"ע בחו"מ סי' תכ"ד, סי' ב' דהחוב בחבירו בשבת פטור מתשלומין משום דקלב"מ, מתייחס לתשלומי רפוי ושבת, דלשיטת השו"ע, בי"ד דן בזה מכח בי"ד דשליחותיהו דקמאי. אלא שעדין צ"ע דפשטות לשון השו"ע מתייחס לכל סוגי התשלומים כנזק צער בושת ולא רק לתשלומי שבת וריפוי - דאם נאמר כדברינו שבי"ד שפועל מכח תקנה לא נאמרה ההלכה דקלב"מ. היה על הרמ"א להעיר כשם שהשיג בסימן א' הל' ב' שגם שבת וריפוי אין בי"ד, שאינם סמוכים דנים רק מכח תקנה ומנהג ועדין הדבר צ"ע.

יש להוסיף ולהעיר דהשו"ע בסי' תכ"ד הלכות חובל בחבירו סעיף ג' פרט את חמשת דברים, נזק, צער, רפוי, שבת ובושת, שהחובל בחבירו חייב כאשר חבל חבלה שיש בה כל החמישה. ושם המשיך לפרט הלכות המתארות סוגי החבלות וסוגי הנזיקים שמחייבים אותו, מזה נראה שהלכות אלו נאמרות גם לדיינים שאינם סמוכין ופעולתם כדיינים היא מכח תקנה ומנהג - שמודים החוב עד שיפייס את הניזק כפי אומדנת ביה"ד ולא ע"פ הלכות ודינים המפורטים בשו"ע בסימנים הנ"ל.

אולם לשיטת הרמ"א שהביא את הי"א (הטור בשם הרא"ש ב"ק פ"ח סי' ב') דאף ריפוי ושבת אין דנים בי"ד שאינם סמוכים וכל מנהג בתי הדין לדון בכל תביעת נזקי חובל, נזק צער רפוי שבת בושת מתבסס על תקנה כפי שמביא השו"ע שם בסעיף ה' וכפי שכתבו הרה"ג בסעיף ה' הנ"ל, יש מקום לשאול ולהעיר האם יש לדון בטענת המערער (המזיק) להיפטר מחיובי הממון מכח הדין דקלב"מ.

ושמא י"ל דאמנם ביה"ד פעל מכח התקנה אולם דרכי פעולתו הם ע"פ כללי הדינים וההלכות שבי"ד מוסמך פועל אולם מדברי השו"ע מהרמ"א שם בכל הנוגע לדרך קביעת השעור שמחייבים לשלם רשימת הנזקים מלמד שבי"ד לא כפוף להלכות ודיני נזקין על כל חלקיהם כפי שנקבעו בדיני נזיקין.

מאחר ודברים סברות וקביעות אלו בכל הנוגע לפטור חיוב נזקי חבלות שנעשו בשבת מדיני קלב"מ מחודשים ולא מצאתי להם בסוס בדברי הפוסקים, אין ליתן להם משקל בפסק הכרעת הדין. לאחר שאקבל חוו"ד של גדולי החכמים והפוסקים והסכמתם לאמור ינתן להם משקל בפסק הדין.

העליתי בפני מו"ר מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א את השאלה האם ניתן לדחות את טענת החובל שיש לפוטרו מלשלם דמי הנזיקין מההלכה של קלב"מ, משום שהחבלה היתה בשבת. הסיבה שבימינו בתי הדין דנים ופוסקים בתביעות נזקי חובל באדם, נזק צער רפוי שבת ובושת, עושים זאת מכח תקנת הגאונים ומנהג בתי הדין ולא מכח בי"ד שדן ופוסק כבי"ד שפועל מדין שליחותיהו דקמאי דבזה לא שייך כלל הדין דקלב"מ משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעויות. דחיוב בי"ד הוא מכח תקנה ולא מכח חיוב בי"ד.

השיבנו כבוד מרן הרב שליט"א שגם כאשר בתי הדין פועלים כיום בדיני נזקי חבלות ומחייבים מכח תקנת הצבור הם לא תקנו כאשר בעיקר דין תורה בי"ד אינו יכול לחייב במצב של קלב"מ, ובי"ד לא תקנו לחייב החובל כאשר התורה פוטרתו מדין קלב"מ. על כן, אם היה מצב שהחובל בשבת בחבלתו עבר על אסור שבת המחייבו מיתה והיה מצב שנפטר מלשלם מההלכה של קלב"מ בי"ד לא יחייבו מכח תקנת הצבור בנוגד לדין תורה שנאמר בנסיבות אלו.

מרן הרב שליט"א הוסיף והעיר שכפי התאור ששמע על האופן שחבל הנתבע אמנם עשה את מעשה החבלה במזיד, עדין ספק גדול אם ניתן לקבוע שהיה כאן מעשה אסור חלול שבת דאורייתא שחייבים עליו מיתה גם אם נקבל את העובדה שכתוצאה מהדחיפה שדחף את התובע יצא לו דם מהלשון כפי שהודה אין לראות שבדחיפתו התכוון ורצה שיצא לנחבל (התובע) דם, ויש לראות זה כגרמא, ומטעם זה אין לקבל את טענת החובל (הנתבע) שיש לפוטרו מחיוב בי"ד מכח ההלכה דקלב"מ. ברור שמרן הרב שליט"א לא נתן כאן פס"ד בשאלה שבין הצדדים אלא דבריו נאמרו כתשובה ונתינת חוו"ד במישור העקרוני לשאלתי.

להלן מובאים דברי הרב יהודאי גאון זצ"ל שהביא באור זרוע וכפי שנזכרו דבריו שמהם לכאורה נראה דפסק דגם כאשר החבלה היתה בשבת החובל באדם פטור מתשלומי נזקים משום דנים אותו בי"ד גם כאשר קיים הפטור של קלב"מ ודבריו אלו אינם מתאימים לדבריו של מרן הרב שליט"א.

אולם דברי התשב"ץ שיובאו להלן מתאימים ומתבארים ע"פ דברי מרן הרב שליט"א שעקרונית גם בימינו שבי"ד עוסקים בדיני חבלות מכח תקנה נשארת ההלכה שבמקום שחבל בשבת היה מתחייב מיתה ונשאר הפטור דקלב"מ.

באור זרוע פסקי בב"ק סי' שכ"ז הביא את מנהג הגאונים ותקנת הישיבות שאעפ"י שאין גובין קנס בבבל מי שחובל בחבירו, ואינו רוצה לפייסו ולרצותו מנדין אותו עד שיפייס בכדי שיפסקו עליו. בהמשך בסי' שכ"ח כתב בזה"ל:

"הילכך נידוי מנדינן ליה עד שירציהו שלא יהא חוטא נשכר... ולגבי שבת ויום הכפורים אינו חייב בתשלומין מפני שמתחייב בנפשו מיתת בי"ד והאידנא דליכא מיתת בי"ד מאי הוה עלה".

בסימן שכ"ט המשיך בהלכה זו וכתב, בזה"ל:

"הכי אמר רביהודאי גאון זצ"ל, לפוטרו בלא כלום אי אפשר, אלא ילקה ויתגלח ויצום ירח ימים כדי שלא יהא חוטא נשכר, ואם אינו רוצה לקבל דין זה, דנין אותו בע"כ כדי שלא יתבעוהו בד"ש"

ונראה מלשון "דנים אותו בעל כורחו" משמע שכופין אותו לאיזה תשלומין אם ע"י מה שאמר, ילקה או נדוי, ומסתבר שאם משלם כמו שהטילו עליו פטור מנדוי והלקאה מדברי רב יהודאי גאון נראה שלמרות שנאמרת ההלכה של קלב"מ בחובל בשבת הפוטרת המזיק מתשלומי נזקי חובל באדם במסגרת תקנות הגאונים, שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצין בנזקין ניתן לחייב בתשלומי ממון למרות שהחבלה נעשית בשבת. ונראה שלמרות שחבלה בשבת מילתא דלא שכיחא תקנת הגאונים חלה גם למצב זה. ע"פ דברינו לעיל ניתן להבין את דברי הרב יהודאי גאון ויש בדבריו אלו לחזק את החדוש שבדברי, לענין קלב"מ בבי"ד של ימינו שאינם סמוכים.

לעומת זאת בשו"ת התשב"ץ ח"ג מצאתי שדן בשאלה של חבלת אדם באדם שנעשתה בשבת. ומדבריו נראה שעקרונית גם בבי"ד בימינו שאינם סמוכים נאמרים דיני קלב"מ והחובל היה נפטר מחיובי ממון.

וז"ל שם:

"הדברים שנראין מהעדויות שראובן חבל בשמעון בהכאה באבן או באגרוף, ופצעו בפיו ויצא ממנו דם וראו שאחר החבלה נפלה שינו, אלא שלא העידו בבירור שראובן הפילה.

ודעו שאין מזיק זה לענין הדין, לפי מה שאודיעם, כי אין דייני בבל רשאין לדון מן הדין בנזקי אברים. וכל מה שהם רשאים לדון הוא שבת וריפוי, שנאמר (שמות כ"א, י"ט) רק שבתו יתן ורפא ירפא אבל נזק שהוא דמי איברים וצער ובושת אין דנים בזה אלא דייני ארץ ישראל, וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות סנהדרין פ"ה ה"י, אבל כתבו הגאונים ז"ל (ריף ב"ק ל', ב' בדפיו, ראש שם פ"ח סי' ג', רמב"ם שם הלכה י"ז) כי החובל בחברו בין חיסרו אבר בין פצעו והוציא ממנו דם מנדים אותו עד שיפוייס חברו בדברים או בממון כפי מה שיראו בית דין.

על כן זה האיש חייב נידוי, ולא יפטר מהנידוי עד שיפייס חברו כפי מה שיראו זקני הקהל, וכשיראו זקני הקהל שהוא נתן לפי ראות עיניהם יתירוהו מהנידוי, וראוי הוא לכך מפני חילול שבת להכות באבן שהוא אסור לטלטל, ואינו נפטר מפני שכרותו אם לא הגיע לשכרותו של לוט (ע"פ עירובין ס"ה א').

וזה האיש אף על פי שחבל בשבת, ואילו נתחייב מיתה היה נפטר מהממון כדאמרינן בפרק ואילו נערות (כתובות ל"ז, א') ובפרק ואילו הלוקין (מכות י"ג ד') משום דכתיב (דברים כ"ה, ב') כדי רשעתו כדי רשעה אחת אתה מחיבו, ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות, אבל זה מפני חבלה זו, אינו חייב מיתה מפני חילול שבת, והא דאמרינן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר, כבר פירשו הראשונים ז"ל, עיי"ש תודה בחובל, דהיינו בחובל וצריך לדם והיא מלאכה הצריכה לגופה.ואף על פי שלא נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות שבת פ"ח-ה"ח), כבר הקשו עליו האחרונים ז"ל, ראה ראב"ד שם ובמגיד משנה מ"מ בנידוי הוא ראוי בין משום חילול שבת בין משום חבלה גופה אפילו היתה בחול".

נראה ברור מדברי התשב"ץ שעוסק בתביעת נזקי חובל בשבת שגם בתביעת נזקין עוסק בי"ד מכח תקנת הגאונים שמנדים עד שיפייס חברו בדברים או בממון כפי מה שיראו בית הדין.

ועל זה הוסיף שם וכתב:

"וזה האיש אף על פי שחבל בשבת הואיל ונתחייב מיתה היה נפטר מהממון... משום דכתיב כדי רשעתו כדי רשעה אחת וכו'... אבל זה מפני חבלה זו אינו חייב מיתה מפני חלול שבת וכו'."

משמע שאם היה מעשה חבלה שיש בו חלול שבת היתה נאמרת דהלכה דקלב"מ, למרות העובדה שבי"ד דן מכח התקנה ולא מכח עיקר הדין.

בשו"ת הב"ח סי' ס"ב דן בראובן שסעד במסיבת וסעודת חתן וכלה וזרק זכוכית על הכותל כמנהג השותים במזרקי יין מתוך שמחה וטוען שמעון שהזיקו בעינו שנסמית לגמרי.  

ובתשובתו שם דן בחיובו מדין חובל בחברו והזיקו ושם בתוך הדברים כתב בזה"ל...

"אבל הני גרועים, תרתי הוא דעבדי לא דיין שמכניסין עצמו בספק סכנת נפשות דעיינא בתוונא דליבא יתיב, אלא גם מחללים את השבת במזיד וברצון, ואי כדי לקיים, וגילו ברעדה כבר יוצאים י"ח במה ששוברים הזכוכית בחופה... ולכן הדבר ברור ופשוט דזה המזיק חייב בד' דברים ומיהו פטור על הבושת דאין בושת אלא במתכוון..."

ונראה שהמעשה שהיה בפני הב"ח מדובר שהיה בשבת ובכ"ז לא הזכיר את ענין שלכאורה יש כאן ההלכה שהיה לפוטרו מלשלם ד' דברים משום חילול שבת דקלב"מ.

ושמא ההסבר לכך כמו שכתבנו דכאשר בי"ד שאינו מוסמך דן בדיני נזקי חובל מכח תקנה לא אמרינן שיפטר מהדין של קלב"מ. ואולי ניתן להסביר דהב"ח לא הזכיר את פטור התשלומים מדין דקלב"מ משום שסבר דחבלה זו נגרמה בלא שנתכוין לחבול ויש לראותו כמתעסק דבזה לא מיקרי חיוב לענין שבת כלל דמלאכת מחשבת בעינן, דודאי זריקת הזכוכית הכוונה היתה לכל היותר לקיים וגילו ברעדה, או להגדיל השמחה ולתוצאת החבלה ודאי שלא התכווין. ועיין בדברי הדגול מרבבה על ההלכה בסימן תכ"ד סעיף ב' הביא דבריו בפתחי תשובה שם.

מסקנת דברינו שיש לדחות את שני הערעורים ולהשאיר את פסק דינו של ביה"ד האזורי על כנו. כפי שנכתב לעיל, מאחר שבפנינו נתברר בודאות לאחר שמיעת העדות ע"פ כי המערער דחף בחוזקה את המשיב (הנחבל) וכתוצאה מזה נחבל וניזוק, דבר שלא היה בפני ביה"ד האזורי, החלטתו של ביה"ד האזורי ללכת בדרכי פשרה ולחייב החובל בפחות מהמגיע לנחבל ע"פ אומדן דעתם נבעה מספקות שהיו להם, הן במישור העובדתי והן במישור ההלכתי וכפי שכתבתי לעיל שבפנינו נתבררו ע"פ עדות והודאה, דבר החבלה היה מקום לחייב המערער (החובל) בסכום גבוה יותר. לא ברורה לי עמדתו של כבוד עמיתי הגר"צ בוארון שליט"א לקבל את הערעור ולהעמיד את ס"ה החיוב על סך 10,000 שקל בלבד, מדין עד שיפייסנו או לשם הרתעה ותיקון העולם, ולא סך 35,000 דולר שחייב ביה"ד האזורי, וזאת מכמה סיבות.

כפי שכתבו הרבנים הגאונים דייני ביה"ד האזורי שהם פעלו במסגרת תקנת ומנהג הגאונים למען תקנות הצבור לצמצם ולהרתיע החובלים ומזיקים את חבריהם וע"פ אומדן ושקול דעתם קבעו הסכום שיש בו להרתיע, אל לנו להתערב בשקול ואומדן דעתם ולהפחית ממה שקבעו.

מה גם שבפניהם נברר בדיונים רבים ובהוכחות שהובאו בפניהם מידת הנזקים שנגרמו למשיב (התובע), דבר שלא היה בפנינו.

לא ניתן מדיון קצר בפנינו להשתכנע שמדובר בהגזמות יתירות, כפי שכתב הגר"צ בוארון.

כמו"כ עקרונית מקובל בביה"ד הגדול שפסקי דין הנקבעים ע"פ שקול ואומדן דעת ביה"ד האזורי, אין לנו להתערב בזה אלא אם כן ביה"ד חרגו וטעו באופן קיצוני בשקול ואומדן דעתם, דבר שלא קיים בנדונינו, אדרבא לאחר העדות וההודאה שהיו בפנינו, על עצם הזדון שבמעשה החבלה של המערער (החובל) הדבר מחזק את אומדן דעתם גם תוצאת הנזקים שנגרמו לנחבל שנתבררו בפניהם הסכום שקבעו לחייב את החובל לדעתם הוא השיעור הראוי, הן מבחינת הנזק שנגרם לנחבל כפי שנתברר בפניהם והן מבחינת הגורם המרתיעה לחובלים ומזיקים. על כן אל לנו להתערב בפסיקתו של ביה"ד האזורי וכאמור, ערעור הנתבע-החובל נדחה.

גם בקשתו של המשיב (הנחבל) מבית דיננו שנתערב ונשנה את הסכום של 35,000 דולר שפסקו ביה"ד האזורי ונחייב את החובל לפצותו בסכום של 300,000 דולר שלדעתו גם סכום זה כפשרה ואינו משקף את הנזקים שנגרמו לו לדעתו ע"ס 2,000,000 שקל, דינה להידחות.

אין ספק שביה"ד האזורי קבע את הסכום של 35,000 דולר מתוך בדיקה ושמיעת ראיות והוכחות על מידת הנזקים שנגרמו למשיב והסכום שהעלה המשיב רחוק ממה שנתברר בפניהם.

על כן, אין לנו להתערב באומדן דעתו של ביה"ד שהשיעור שקבעו כפשרה הוא השעור שמחייב, וכפי שהוסיף הסמ"ע ס"ק י"ז בחו"מ סי' א' הלכה ה' שלאחר שקבעו את השעור הוא המחייב בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס. דאין הם חייבים לחייב כל דמי נזקו, שהרי פעולתם היא מכח תקנה ומנהג למנוע שיבוא כל אחד ויחבול ויזיק לחבירו, ולא מכח בי"ד מוסכם שדנים וקובעים לחייב את שעור הנזק.

ברור שע"פ ההלכה האמורה, במידה והחובל לא ימלא את שחייבוהו ביה"ד לשלם את סך ה - 35,000 דולר ע"פ שער יציג של יום 8/11/07 כפי שנפסק לעיל, אזי ביה"ד רשאי לנדותו והנדוי יוסר ממנו רק לאחר שיפייס את הנחבל המשיב וישלם את הסכום שקבעו.

וכתב ברמ"א שו"ע חו"מ סי' ת"כ סעיף א' יש אומרים דיש חרם קדמונים באדם המכה לחבירו וצריכים להתיר לו כדי לצרפו למנין עשרה ומיד שמקבל עליו לעשות דין [מוהר"ם מריזנבורק נאמר כל כמה שחרצו בית דין] מתירין לו אף על פי שאין המוכה מתרצה, והוסיף הסמ"ע שם ס"ק ד':

"דהלשון משמע שאין צריך לנדותו עתה מחדש, אלא מנודה ועומד זה המכה, מהחרם שהחרימו על זה הקדמונים וקאמר דצריך להתיר עתה אותו חרם למי שעברו".

עפ"ז, קיום פסה"ד ע"י המערער (החובל) מסיר ממנו גם חרם הקדמונים כנ"ל.

(-) אברהם שרמן

לא השתכנעתי כלל ועיקר שאכן מדובר בנזק שיש לחייב בגינו קנס בסך 35,000 דולר.

נהפוך הוא, השתכנעתי במהלך הדיון שמדובר בגוזמאות יתירות על מידת הנזק הגם שאין למעט מחומרת המעשה כשלעצמו. (יתכן שאני טועה אבל זו התרשמות חזקה שלי...).

אשר על כן, לדעתי, לכל היותר יש לחייב סך 10,000 שקל מדין "עד שיפייסנו" או לשם הרתעה ותיקון העולם לבל יפרצו להתנהג באלימות, ומכ"ש במקדשי מעט אשר חילול הקדש וחילול ה' הנושא כרוכים זב"ז, ה' הטוב יכפר.

זו דעתי.

(-) ציון בוארון

לאור האמור לעיל מוחלט כדעת הרוב.

ניתן ביום כ"ד אב תשס"ח (25/08/2008)

(-)שלמה דיכובסקי – דיין          (-)אברהם שרמן - דיין                   (-)ציון בוארון - דיין