הפסדים מחוסר הודעה על צו עיכוב יציאה

ב"ה

תיק 1051005/1

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד:

הרב שניאור פרדס – דיין

התובעת:          פלונית

נגד

הנתבע:            פלוני

הנדון: הוצאות והפסדים בשל צו עיכוב יציאה

פסק דין

גדרי "גרמי" ו"גרמא", והחילוק שביניהם

החיוב לצאת ידי שמים בגרמא

התחייבות בשטר

א. המקרה והנידון

מדובר בתביעת גירושין שהוגשה על ידי האשה, אשר יחד עמה הגישה בקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל. הצו המבוקש ניתן, ויחד עמו חתמה האשה כמקובל על "תצהיר - חובה", שלשונו: "אני הח"מ... מתחייבת בזה להודיע למשיב בתוך 4 ימים מיום מתן הצו ע"י בית הדין הרבני, על עיכוב היציאה שניתן נגדו. כמו כן הנני מתחייבת לשאת בכל ההוצאות שיגרמו למשיב אם בקשת העיכוב לא היתה דרושה, או עקב אי הודעתי הנ"ל. ולראיה באתי על החתום היום... חתימה..."

אולם האשה לא הודיעה לבעלה על צו העיכוב, ולאחר יותר מארבעה ימים מזמן חתימתה על התצהיר הנ"ל, עוכב הבעל בעומדו לעלות על מטוס בנמל התעופה כדי לצאת מגבולות הארץ. בדיון שלאחר מכן תבע הבעל מהאשה את ההוצאות על ההפסד כתוצאה מביטול הטיסה. בתגובה טענה האשה כי הבעל אלים מאד, כפי שהאריכה בתביעת הגירושין, ולכן פחדה להודיעו. יצויין, כי ביום הגשת בקשת הצו ותביעת הגירושין, נקבע לאשה דיון, ואולם היא בקשה להקדימו עקב פחדה מבעלה ומאלימותו הקיצונית.

האשה הודתה גם בפני מזכירות ביה"ד, שידעה היטב על מה היא חותמת. זאת מלבד העובדה כי ביום הגשת הבקשה לצו עיכוב, המזכירות הבהירה לה את תוכן הדברים, ובפרט את חובתה להודיע לבעל על צו העיכוב תוך 4 ימים, והיא אף קראה את נוסח התצהיר וחתמה עליו.

במקרה דנן האשה באי הודעתה לבעל על צו העיכוב, גרמה לו הפסדים ממוניים כמו עלות הטיסה. יש לדון האם ניתן לחייבה על נזקים אלו מדיני נזיקין, או מתוקף התחייבותה בתצהיר.

ב. גדרי "גרמי" ו"גרמא", והחילוק ביניהם

קיימא לן: "גרמא בנזיקין - פטור", כמובא במסכת בבא קמא (ס, א, ועיי"ש מח, ב):

אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.

ואולם, למרות הפטור, הדין ב"גרמא בנזיקין" הוא (שם נה, ב; נו, א): "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים". ובמסכת  בבא בתרא (כב, ב) הוסיפו עוד:

א"ר טובי בר מתנה: זאת אומרת, גרמא בניזקין אסור.

ומנגד, לגבי "דינא דגרמי" מצינו מחלוקת אם דנים ומחייבים או לא, כמובא במסכת ב"ק (סב, א; צח, ב; ק, א, ובמקומות נוספים), ונקטינן להלכה כמאן דדאין דינא דגרמי, הלא הוא רבי מאיר, כמובא בשולחן ערוך (חו"מ סימן שפו סעי' א), וז"ל:

קיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי...

ומעתה יש לדון, מהו החילוק בין "גרמא" לבין "גרמי"? מדוע בגרמא פטור על נזקו, ואילו בדינא דגרמי חייב בנזקו?

ואכן הראשונים כבר תמהו על כך, כמובא בתוספות (ב"ב שם ד"ה זאת אומרת), וז"ל:

הכא משמע דגרמא בנזקין דפטור, וכן בפ' כיצד הרגל... ובפרק הפרה... ויש ליתן טעם, מאי שנא כל הני מדינא דגרמי, כגון...

הסוברים שאין חילוק בין "גרמא" ל"גרמי"

ואולם יש הסוברים, שאכן אין חילוק בין גרמא לגרמי, ובכל מקום שאמרו "גרמא בניזקין פטור", היינו "למאן דלא דאין דינא דגרמי" ופוטרים בו. אולם להלכה דקיי"ל כרבי מאיר שמחייבים בדינא דגרמי, הרי שגם בגרמא בנזיקין חייב.

וכן היא דעת רש"י כפי ביאור הרמב"ן (בקונטרס "דינא דגרמי"), וכמובא בש"ך (חו"מ שם סק"ד), וז"ל:

אלא ודאי משמע דס"ל לרש"י, דגרמי וגרמא חדא מלתא הוא... כלומר, דלא דאין דינא דגרמי, ולמאי דמסקינן דדיינין דינא דגרמי, חייב בכולהו...

ואף שהמהרש"ל דחה את דברי הרמב"ן, ונקט בדעת רש"י כפי רוב הראשונים לחלק בין "גרמא" ל"גרמי", כבר האריך הש"ך (שם) להוכיח מדברי רש"י שדעתו כפי ביאור הרמב"ן, וז"ל בתו"ד:

מוכח מדברי רש"י ר"פ הכונס, דגרסינן התם: "תניא אמר ר' יהושע: ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם כו'". ופרש"י: פטור מדיני אדם - קסבר גרמא בניזקין פטור, עכ"ל. ואם איתא דרש"י מחלק בין גרמי לגרמא, וגרמא לכ"ע פטור, לא הל"ל קסבר גרמא בנזקין פטור, דלישנא דקסבר לא שייך אלא היכא דאיכא פלוגתא בדבר, והכי הל"ל: פטור מדיני אדם דגרמא בניזקין פטור. אלא ודאי ס"ל לרש"י דגרמי וגרמא הכל אחד היא, וכיון דאיכא פלוגתא בדיני דגרמי, לכך כתב קסבר גרמא בניזקין פטור...

v

גם בשיטת הרמב"ם והשו"ע יש הסוברים, כי לדעתם גרמי וגרמא חד הוא, ומכיון שלהלכה נקטינן כמאן דדאין דינא דגרמי, נמצא כי להלכה גם מחייבים בכל גרמא.

וכן כתב הסמ"ע (שם סק"א), וז"ל:

נשמע מכל זה, דהרמב"ם ושאר הפוסקים דכתב המ"מ משמם דמחייבי בכל הני, טעמייהו משום דמחשבי לכל הני לדינא דגרמי דמחייב בהו רבי מאיר... ולדידהו אין חילוק כלל בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין, ואף שנזכר בגמרא בכמה מקומות דפטרי בגרמא, ס"ל דהנהו סוגיות אזלי אליבא דרבנן דפליגי עם ר"מ ופטרי בדיני דגרמי, כדאיתא בפרק הגוזל קמא, אבל לר"מ והפוסקים כוותיה בכולהו מחייבין, ומשו"ה התחיל הרמב"ם הנ"ל וכתב ז"ל, כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב, ש"מ דכייל להו ומחייב בכולהו...

גם הש"ך סובר בדעת הרמב"ם שאין חילוק בין גרמי לגרמא, וכפי שביאר בשיטת רש"י (כמובא לעיל). ואולם בדעת השו"ע סובר הש"ך שלא כהסמ"ע, וכן כתב (שם סק"ד) וז"ל:

עיין בסמ"ע... ושלא כדת השיג על הע"ש, כי הע"ש לא הזכיר את הרמב"ם... וא"כ דברי הע"ש נכונים, שהם אליבא דהרי"ף והרמב"ן והרשב"א והמחבר דמחלקין בין דיני דגרמי לגרמא, וכן משמע בתוס' מכמה דוכתי, וכן הרא"ש וטור ושאר פוסקים, וס"ל להע"ש דכל הנך שהזכיר המחבר דחייב גרמי נינהו, ובשאר גרמא בניזקין פטור, וכן הם דברי ר"י נל"א ח"ב להדיא, וגם מלשון המחבר מה שרשם בתחלת הסימן ממה שמדבר הסימן, נראה כן, שכתב ורשם שפ"ו חילוק שבין גרמא לניזקין לדינא דגרמי כו'...

ואולם, ה"קצות החושן" חולק על הש"ך והסמ"ע, ולדעתו שיטת הרמב"ם היא כשיטת שאר הראשונים שיש חילוק בין גרמא לגרמי, וז"ל (שם סק"ב):

דודאי גם להרמב"ם אשכחן דס"ל דגרמא בנזקין פטור, דהא בשולח את הבעירה... וכל הנך להרמב"ם נמי פטור, כמבואר בדבריו. אלא ודאי דהרמב"ם נמי מחלק בין גרמי לגרמא, אלא דס"ל דדוחף ופוחת וזורק בכלל גרמי דחייב הוא.

חילוקי הראשונים בין "גרמא" לבין "גרמי"

נמצא אם כן, כי לדעת רוב הראשונים חלוק דין גרמא מדין גרמי, ואף שלהלכה מחייבים בדינא דגרמי, מ"מ "גרמא בנזיקין פטור". ומעתה יש לדון, מהו החילוק בין "גרמא" לבין "גרמי"?

ואכן מצאנו דעות שונות בראשונים במהות החילוק ביניהם, וכדלהלן.

א.      שיטת ר"י (חילוק ראשון בתוס' ב"ב שם) - כל שהוא בעצמו, או אף ממונו, עושה את מעשה הנזק בגוף ממון חבירו, נחשב ל"גרמי" וחייב. וכל שלא עשה בעצמו נזק לממון חבירו, אלא שהנזק נגרם ממילא, נחשב ל"גרמא" ופטור (מובא במרדכי ובאור זרוע בבא קמא צח, א, בעיטור אות מ מחילה, בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' קז, ותשובות המיוחסות סי' רמ, וברבינו ירוחם מישרים נל"א ח"ב, וברא"ש ב"ק פ"ט סי' יג, ובבא בתרא פ"ב סי' יז).

ב.      הרא"ש (ב"ב פ"ב סי' יז) בשיטת ר"י (הנ"ל) - ל"גרמי" נזקקים לשני תנאים: א. שהוא עצמו עושה מעשה נזק בגוף ממון חבירו; ב. ברי היזקא. וכאשר חסר אחד מן התנאים, הרי זה "גרמא" ופטור.

ג.       שיטת ר"י (חילוק שני בתוס' שם) - כל שההיזק בא מיד בשעת מעשה הגורם אותו, נחשב לגרמי, והיזק הבא לאחר זמן, נחשב לגרמא (מובא במרדכי ובאור זרוע שם, ברא"ש שם, ובתשובת הרשב"א שהובאה בב"י לחו"מ סי' שפו).

ד.      שיטת הריצב"א (בתוס' שם) - אין חילוק באופן מעשה הנזק בין גרמא לגרמי, אלא שכאשר ההיזק מצוי ורגיל לבוא, קנסו חכמים לחייבו, והוא הנקרא "גרמי", ואילו כאשר ההיזק אינו מצוי ורגיל, לא קנסוהו ופטור, והוא הנקרא "גרמא".

ה.      שיטת הרמב"ן (בקונטרס "דינא דגרמי") - כל שמחמת גרמתו בודאי יבוא היזק, ואינו תלוי בדעת אחרים, הרי זה "גרמי" שבו חייב ר"מ, ונקרא בלשון הגמ' "ברי היזיקא". ואם לא ברי הזיקא, הרי זה "גרמא" ופטור (וכן דעת הר"ן במס' סנהדרין עו, ב ד"ה ההוא גברא, ושם עז, ב ד"ה זרק. וכן דעת הנמוק"י במסכת בבא קמא כו, ב; קיא, ב; קיז, ב).

ו.        שיטת הרא"ש על פי ה"משאת בנימין" (סי' כח) - בנזק המצוי, קנסו רבנן בין בגרמי ובין בגרמא. ואילו בנזק שאינו מצוי ואינו שכיח, חילקו רבנן בין גרמא לגרמי, שכל שמתקיימים בו שלושת התנאים (שבשני חילוקי ר"י, ובהוספת הרא"ש): ברי הזיקא, מזיק בידו ובגוף הדבר, והנזק מיידי, הרי זה "גרמי" וחייב, וכל שחסר אחד מהתנאים הנזכרים, הרי זה "גרמא בנזיקין" ופטור.

ז.        שיטת המאירי (ב"ק נה, ב, גיטין מ, ב) - כאשר גורם הנזק עשה זאת בכוונה להזיק, ועל ידו לבד נעשה הנזק, הרי זה "גרמי" וחייב. וכשאין כוונתו להזיק, או אף אם כוונתו להזיק, אלא שיש מסייע לאותו הנזק, הרי זה "גרמא בנזיקין" ופטור.

פסק ההלכה בענין זה

יש לציין, כי קיימת נ"מ הילכתית בין החילוקים דלעיל. שהרי ע"פ החילוקים שכתבו הר"י בתוס', הרא"ש, הרמב"ן והמאירי (אותיות א, ב, ג, ה, ז), נמצא כי החיוב בדינא דגרמי הוא מדאורייתא. ואילו לפי חילוק הריצב"א (אות ד), וכן לפי מש"כ ב"משאת בנימין" בשם הרא"ש (אות ו), נמצא כי החיוב הוא מדרבנן, וקנס חכמים הוא.

והנ"מ אם החיוב ב"גרמי" הוא מהתורה או מדרבנן, הוא לגבי מזיק בשוגג, וכן האם ניתן לחייב את היורשים לאחר מיתת המזיק. כי אם חיוב גרמי הוא מן התורה, והרי זה ככל דיני נזיקין, אם כן יש לחייב גם את המזיק בשוגג, וכמו כן אם המזיק מת, יש לחייב את היורשים. אולם אם חיוב "גרמי" הוא קנס חכמים, הרי ודאי שלא קנסו בשוגג, וכמו כן אין לקנוס את היורשים (וכפי שהאריך בזה הש"ך שם סק"א).

והנה, המהרשד"ם (חו"מ סי' שלב) הכריע לדינא כשיטת ר"י בשני החילוקים שכתבו התוס' משמו (אותיות א, ג), אלא שהצריך את שניהם כאחד, וז"ל:

כדי לחייב מטעם דינא דגרמי, צריך שני תנאים: אחד, שהוא בעצמו או ממונו יעשה ההיזק בממון חברו; ועוד, שההיזק נעשה מיד בשעת מעשה...

ואולם הרמ"א בהגהתו (חו"מ סי' שפו סעיף ג) הביא את חילוקו של הריצב"א, וז"ל:

י"א, דבכל גרמא בנזקין, אם הוא דבר שכיח ורגיל, חייב לשלם משום קנס (תוס' פרק לא יחפור בשם ריצב"א)...

וכתב הסמ"ע, (שם סק"א), שכוונת הרמ"א לפסוק כחילוקו של הריצב"א, וז"ל:

ומשו"ה נראה דקיצר מור"ם, ולא כתב כל הני פרטי דכתבו הרא"ש והטור לפטור ולחיוב, משום דס"ל כהיש מפרשים והוא המרדכי, דכולם פטורים, אי לאו בהני דשכיחי דקנסו בהן ואפילו בגרמא בניזקין...

גם הש"ך (שם סק"א) הכריע כדעת הריצב"א שדין גרמי הוא קנס מדרבנן, ודלא כשיטת הרמב"ן הסובר שחיובו מהתורה, וז"ל:

ראיתי הרמב"ן... עיקר יסודו שסובר דדינא דגרמי דאורייתא הוא, ומחמת זה היה מוכרח לחלק בחילוקים איזו נקרא דינא דגרמי ואיזו נקרא גרמא כדי שלא יסתרו זא"ז... אמנם לפי מה שנ"ל עיקר דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן, אין צורך לחלק בשום חלוקים, רק כמ"ש שאר פוסקים, שחכמים קנסו בדבר שהיה נראה להם שהוא שכיח ורגיל, וכי האי גוונא ואין לדמות גזרות חכמים זו לזו...

v

ומאחר שדעת רוב הפוסקים היא כשיטת הריצב"א, שדינא דגרמי הוא קנס מדרבנן, עלינו לציין את מחלוקת הפוסקים בכוונת דבריו. דהנה, ז"ל התוס' בשם הריצב"א:

ונראה לריצב"א, דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי, ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים. וטעם דקנסו, שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין.

והנה, מדברי הרמ"א (שם סעיף ג) מתבאר, כי לדעת הריצב"א ניתן לדמות מילתא למילתא, ובכל מקרה שהוא שכיח ורגיל קונסים בגרמא בנזיקין. וכן משמע מדברי הסמ"ע (שם סק"ח). אולם הש"ך נחלק על דבריהם, וכתב (שם סקכ"ד) וז"ל:

לשון הרב (הרמ"א) אינו נכון בעיני, שלא מצאתי מי שאומר בכל גרמא בניזקין אם הוא שכיח שחייב לשלם משום קנס, ומי מפיס איזו שכיח ואיזהו לא שכיח. אבל.... ואותן שהיו נראה להם לחכמי הש"ס שהוא שכיח ורגיל לבוא, קנסו וע"ש. וגם בסמ"ע... ולא נהירא לי, דדוקא מילתא דמצינן בש"ס דקנסו, אמרינן משום שהיה נראה להם דשכיח קנסו, אבל בהא מאן לימא לן דשכיח הוא, וכיון דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן, הבו דלא לוסיף עלה, ואין לך אלא מה שאמרו הם, כן נ"ל.

"גרמי" ו"גרמא" בשב ואל תעשה

והנה, במקרה שלפנינו קיים נידון נוסף: מאחר שההפסד הממוני של הבעל נגרם מכך שהאשה נמנעה מלהודיע לו על צו עיכוב היציאה נגדו כפי שהתחייבה, נמצא אם כן שהנזק לא נגרם על ידי מעשה בפועל, אלא על ידי מניעה ממעשה. ומעתה יש לדון, האם גם בשב ואל תעשה ניתן לחייב בדינא דגרמי.

ולכאורה ניתן לפשוט, כי נזק שנעשה בשב ואל תעשה אינו בכלל "דינא דגרמי". כך עולה מדברי הרמב"ן שהביאם ה"קצות החושן" (סי' סו סקכ"א) בזה"ל:

ולפע"ד נראה דלא שייך בזה דינא דגרמי, וזה הוא בעינינו דומה לעדים שכבשו עדותן דפטורין מדיני אדם (ב"ק נה, ב), וביאר הרמב"ן בדינא דגרמי, לפי שהם אין חייבין להגיד אלא מחמת השבת אבידה, ודינא דגרמי לא שייך אלא היכא שעשה היזק במעשה או בדיבור, אבל מי שאינו רוצה להשיב אבידת חבירו לית ביה משום מזיק, והכא נמי אם אינו רוצה לישבע לא שייך דינא דגרמי...

אלא שיתכן לומר, כי גדר זה הוא דוקא לשיטת הרמב"ן שהחיוב בגרמי הוא מן התורה, כאמור לעיל, ועל כן לא ניתן לחייב בשב ואל תעשה, לפי שהתורה לא חייבה בזה. ואולם לפי השיטות שהחיוב הוא מקנס חכמים, וכסברת הריצב"א המובאת לעיל, [וכן נוקטים רוב הפוסקים], א"כ עדיין יש לומר שחכמים קנסו בכל דבר שהוא שכיח, בין אם הוא ע"י מעשה ובין שאינו ע"י מעשה.

ואולם נראה, כי נטיית הפוסקים היא שבשב ואל תעשה לא דנים דינא דגרמי, ופטור, וכמובא בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' עז בסופו, צויין בספר "עזר משפט" להגר"א גולדשמיט זצ"ל סי' כד), וז"ל:

ומ"ש רו"מ שהיה לו להזהירם... אבל היינו בשומר דחייב גם בגרמא, אבל במי שאינו שומר לא אפשר לחייבו ע"י שגרם הפסד לחבירו בשב ואל תעשה, וכמ"ש הרמב"ן... ואף דמבואר בריטב"א ואס"ז ב"מ עג, דהיכא דסמך עליו והימניה מתחייב גם בביטול כיסו, כבר הארכתי בחיבורי לחו"מ סי' קעו להוכיח דלא קיי"ל כן, רק היכא דנתחייב בפירוש בזה... ויעוין בשו"ת פני יצחק הספרדי חחו"מ סי' כג, שהרחיב הדיבור, והביא מכמה תשובות להוכיח דבשוא"ת ל"ש דינא דגרמי ופטור, ע"ש.

ומכל מקום נראה ברור, כי אף הסוברים שאין לדון דינא דגרמי בשב ואל תעשה, מודים הם כי דין גרמא ודאי יהא בו. ונמצא איפוא, כי המזיק בגרמא בשב ואל תעשה - כפי המקרה שלפנינו - לדעת הכל חייב לצאת ידי שמים.

חיוב מדינא דגרמי במקרה שלפנינו

כאמור, בשל הימנעותה של האשה להודיע לבעל על קיומו של צו עיכוב יציאה שהוצא על פי בקשתה, נגרמו לבעל הפסדים ממוניים. אולם לכאורה לא ניתן לחייב את האשה בהפסדים הללו מדינא דגרמי, וזאת משום שלא קיים אף לא אחד מן התנאים הנזכרים לעיל, וכדלהלן:

א.      הימנעותה בשב ואל תעשה מלדווח על צו העיכוב, אין בה נזק בידים (שי' ר"י אות א), ולא נזק מיידי (ר"י אות ג), וכמו כן אין זה "ברי הזיקא" (רא"ש אות ב; רמב"ן אות ה; מ"ב אות ו), שהרי לא ברור שהבעל יצא מהארץ בדיוק בימים אלו.

ב.      כמו כן, אין זה נחשב כדבר שכיח שיש לקנוס בו (ריצב"א אות ד), שהרי אין זה שכיח שהמבקש צו עיכוב יציאה ומתחייב להודיע על כך תוך 4 ימים, ימנע מהודעה זו למעוכב. ובפרט לדעת הש"ך שאין נחשב לשכיח (לדעת הריצב"א) אלא רק במה שקבעו חכמים. במקרה דנן גם אין כוונה להזיק (מאירי אות ז).

ג.       ואולם לפי השיטה שאין חילוק בין גרמא לגרמי, שעל פיה מאחר שנקטינן לחייב בדינא דגרמי, ה"ה שיש לחייב בגרמא, יתכן שיש לחייבה בנזקים הממוניים. ומ"מ לפי רוב רובם של הראשונים והפוסקים, האשה פטורה מדינא דגרמי.

ד.      מלבד כל האמור, גם לשיטה זו (באות ג), מכיון שהנזק שנגרם ע"י האשה היה בשב ואל תעשה, הרי מבואר בפוסקים (קצוה"ח, מהרש"ם) שאין חיוב בדינא דגרמי בשב ואל תעשה, אלא רק במעשה בפועל.

ואולם "גרמא בנזיקין" ודאי שיש כאן, ולפיכך עדיין יש לדון אם חלה על האשה חובה מדיני שמים לפצות את בעלה בהפסדיו, וכפי שיבואר להלן (פרק ג).

ג. החיוב לצאת ידי שמים בגרמא

בגמרא במסכת בבא קמא (נה, ב) מובאת ברייתא:

תניא, אמר רבי יהושע: ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם (רש"י: קסבר גרמא בנזקין פטור) וחייב בדיני שמים. ואלו הן... והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה...

ובגמרא שם (נו, א) ביארו את הברייתא כדלהלן:

אמר מר: הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה. היכי דמי, אילימא דמטיא ליה (רש"י: כשכפפה הגיע בה הדליקה) ברוח מצויה (הרי בידים הבעיר) בדיני אדם נמי נחייב. אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה (דמידי דלא סלקא אדעתיה היא). ורב אשי אמר, טמון איתמר, משום דשויה טמון באש (שכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה, והוא לא שלח את הבערה, ושוייה טמון וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר, דפטור על טמון באש).

ובהמשך הגמרא שם מובא:

והני איצטריכא ליה... הכופף קמתו של חבירו נמי, מהו דתימא לימא מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. ולרב אשי דאמר נמי טמון איתמר, מהו דתימא אנא כיסויי כסיתיה ניהלך, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל.

וכתבו התוספות (ד"ה כסויי כסיתיה) וז"ל:

וא"ת, גלוי וידוע למקום למה נתכוון אם לטובה אם לרעה. וי"ל, דאפילו במתכוין לטובה, שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך, מ"מ בדיני שמים חייב, דאיבעי לה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך.

מתבאר מדברי התוספות, שגם אם כוונתו של הטומן היתה לטובה, מכל מקום חייב בדיני שמים, משום שהיה לו להזהר ולחשוש שיבא לבעה"ב הפסד מכך.

ואולם מדברי המאירי בסוגיא שם (ד"ה היתה), משמע שלא כדברי התוספות, שכתב וז"ל:

היתה דליקה מתפשטת ובאה, וטמן קמתו של חברו ונעשית טמון באש, נפטר בעל הדליקה מתשלומיה, הרי יכול לומר שלטובה נתכוין שלא יבער האש כל כך, ונמצא שאין כאן כוונה להזיק, ופטור מדיני אדם. ומכל מקום חייב בדיני שמים אם היתה כונתו להפקיע את התשלומין.

משמע מדבריו, שהטומן חייב בדיני שמים רק אם היתה כוונתו לרעת הניזק, אולם אם היתה כוונתו רק לטובה כדי להציל את הקמה משריפה, פטור אף מדיני שמים.

ואכן כך ביאר בשיטה מקובצת (בבא קמא שם) את מחלוקת התוספות והמאירי, והוסיף שהמאירי סובר בזה כדעת הרא"ה, וז"ל:

ולרב אשי דאמר נמי טמון איתמר, מהו דתימא אנא כסויי כסיתיה ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קא משמע לן - פירוש, אף על פי שכוונתו להזיק, אין מלאכה זו כדאי להתחייב עליה לשלם ואפילו בדיני שמים, קמשמע לן. הרא"ה ז"ל, והתוספות חולקים עליו. ומדברי הרב המאירי ז"ל משמע דסבירא ליה כפירוש הרא"ה ז"ל, שכתב וז"ל...

כלומר, לדעת הרא"ה חיובו לצאת ידי שמים הוא מחמת שכוונתו להזיק, אבל אם לא נתכווין להזיק אלא לטובה, פטור אף מדיני שמים, והיא גם שיטת המאירי כאמור. אולם לדעת התוספות, גם בכוונתו לטובה ולא להזיק, חייב לצאת ידי שמים.

v

ויש להעיר, כי לכאורה דברי המאירי הללו סותרים את דבריו בהמשך הסוגיא שם. דהנה, כבר הזכרנו לעיל (פרק ב, בחילוקי הראשונים אות ז) את שיטת המאירי בביאור החילוק בין "גרמא" ל"גרמי", וכך הוא לשונו בזה (נה, ב ד"ה וחכמי הדורות) וז"ל:

שכבר ידעת שהרבה מפרשים טרחו ליישב, מה הפרש בין דינא דגרמי ובין גרמא בנזקים שהוא פטור, עד שפרשו שכל שכוונתו להזיק ושעל ידו לבד נעשה ההזק, הוא דינא דגרמי... וכל שאין כוונתו להזיק, או שכוונתו להזיק אלא שיש מסייע לאותו הנזק, הוא גרמא בניזקין ופטור... (וכן כתב גם במסכת גיטין מ, ב).

מדבריו אלו מתבאר, שכל שאין כוונתו להזיק הוי "גרמא". והלא דין גרמא בנזיקין הוא: פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ונמצא לפי זה שסברת המאירי בזה היא כסברת התוספות, שלדבריהם גם כאשר כוונתו לטובה ולא להזיק, וכ"ש כשאין כוונתו לטובה דווקא, אך גם לא התכוון להזיק, הרי זה חייב בדיני שמים. ואילו מדברי המאירי לעיל דקדקנו להיפך, שאם אין כוונתו להזיק ולהפסיד לניזק, פטור אף מדיני שמים, וצ"ב.

ויתכן לבאר, כי דברי המאירי לגבי טמון באש, שמהם משמע שפטור מדיני שמים באין כוונתו להזיק, היינו רק כפי המקרה המובא שם, שמלבד שלא התכווין להזיק, גם היתה במעשהו כוונה לטובה ולמצווה שלא תשרף קמתו של חבירו, וכפי שנקט בלשונו: "הרי יכול לומר שלטובה נתכוין שלא יבער האש כל כך, ונמצא שאין כאן כוונה להזיק ופטור מדיני אדם, ומכל מקום חייב בדיני שמים אם היתה כוונתו להפקיע את התשלומין".

אולם מש"כ המאירי לגבי גדר "גרמא בנזיקין", שלדבריו היינו כשאין כוונתו להזיק, כוונתו היא למקרה שאמנם לא התכווין להזיק, אך לא היתה כוונתו לטובה ולמצווה, וכפי שנקט בלשונו: "וכל שאין כוונתו להזיק וכו', הוא גרמא בניזקין ופטור, כגון מה שאמרו בפרק לא יחפור: מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה, ואם לא הרחיק את הסולם אין כוונתו להזיק וכו'". והלא במקרה של סולם הרי לא התכוון לאיזו מצוה או טובה, אלא הניח את הסולם עבור שימושיו, ובמקרה שכזה אכן חייב בדיני שמים.

מזיק בגרמא כשכוונתו לטובה

נמצא איפוא, כי נחלקו תוספות והמאירי לגבי מזיק בגרמא, אם חייב לצאת ידי שמים גם כשכוונתו היתה לטובה, או שאם כוונתו לטובה פטור אף מדין שמים. לדעת התוספות, גם בכוונתו לטובה חייב לצאת ידי שמים, ואילו לדעת המאירי (דעת הרא"ה בזה לא נתפרשה), החיוב לצאת ידי שמים הוא רק בלא נתכוון לטובה אף שגם לא היתה כוונתו להזיק, אולם בכוונתו לטובה פטור אף מדיני שמים.

גם מדברי המהרי"ט (ח"א סי' צה) עולה, שהמזיק בגרמא וכוונתו לטובה, פטור אף לצאת ידי שמים. אלא שבדבריו יש תוספת חידוש, שאפילו אם התכוון לתועלת עצמו - כמבואר שם בשאלה - מ"מ פטור מדיני שמים, וז"ל:

ומיהו, אף על פי שהם לא עשו כהוגן בזה, מכל מקום אין לחייבם בנזק שנתגלגל על ידיהם במה שעשה האיש ההוא מחמת כעסו, דאפילו גרמא אין כאן, וגריע טפי מפורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמתו של חבירו לפני הדלקה דפרק הכונס, דהנך פטורים מדיני אדם, אבל בדיני שמים מיהא חייבים שכוונתם להזיק, אבל אלו אין כוונתם להזיק אלא לתועלת. וכי תימא, בנזקי אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין, ה"מ במידי דבמזיד חייב מדינא, אף בשוגג חייב, דאדם מועד לעולם. אבל בדבר דאפילו במזיד פטור מדיני אדם, לא מחייבי ליה בדיני שמים אלא למי שכוונתו להזיק, כי כל לבבות דורש ה', אבל לא ענש על השוגג... הילכך, גבי גרמא בנזיקין נמי דפטור אבל אסור, בשוגג אפילו בדיני שמים נמי לא מחייב...

ואכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רכב) העיר על דברי המהרי"ט מדברי התוספות, וז"ל:

לענין גרמא במתכוין לטובה... ובתוס' ד"ה כיסויי כו', דאפילו במתכוין לטובה חייב בדיני שמים. אבל בתשובות מהרי"ט ח"א סי' צה העלה, דבגרמא אפילו אם נתכוין רק לטובת עצמו פטור לצאת ידי שמים, ולא הזכיר מהתוס' הנ"ל.

ואולם גם לשיטת התוספות, יתכנו מקרים שבהם הטומן יהיה פטור אף מדיני שמים. דהנה, הים של שלמה (ב"ק פרק הכונס סימן ד) כתב לדייק מדברי התוספות, וז"ל:

וכתבו התוס'... ומשמע מלישנא דתוספות, שידע נמי שטמון פטור באש, רק שדעתו לטובה היה, א"כ הוי ליה לאזדהורי. אבל היכא שלא ידע דין טמון, ודעתו לטובה, א"כ פשיטא שפטור, שאונס הוא, ומאי הוה ליה למעבד...

כלומר, אפילו לשיטת התוספות שגם בכוונתו לטובה חייב בדיני שמים, היינו דוקא כשיודע שיתכן שיגרם לחבירו נזק בכך, לפי שהטומן יודע שטמון באש פטור, ועלול להיות שע"י מעשיו יפסיד הניזק את התשלומים, ומשום כך יש לחייבו. אבל אם סבור שבמעשיו הוא רק מציל את ממון בעה"ב, ועל ידיו לא יגרם נזק כלל, הרי זה פטור מדיני שמים.

חיוב לצאת ידי שמים במקרה שלפנינו

כבר נתבאר לעיל (פרק ב), כי במקרה שלפנינו, הנזק הממוני שבא על ידי חתימת האשה על צו עיכוב כנגד בעלה והמנעותה מלהודיעו על כך, הוא בכלל "גרמא בנזיקין". ואולם נראה, כי אף שבגרמא בנזיקין קיי"ל "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", מ"מ במקרה דנן אין חיוב אף בדיני שמים, וכדלהלן:

א.      לפי השיטות שהחיוב לצאת ידי שמים בגרמא בנזיקין הוא רק בכוונתו להזיק (מאירי), הרי שבמקרה שלפנינו שהאשה ודאי שלא התכוונה להזיקו, א"כ אינה חייבת אף לצאת ידי שמים.

ב.      גם אם נאמר, שרק בכוונתו לטובה אינו חייב לצאת ידי שמים (כפי העולה מסתירת דברי המאירי), מ"מ כיון שהאשה שגגה בדבר, וכוונתה היתה לתועלת עצמה, פטורה מדיני שמים (מהרי"ט).

ג.       גם לשיטות שאף בכוונה לטובה חייב לצאת ידי שמים (תוספות), מ"מ הרי יש הסוברים בכוונתם (ים של שלמה), שחייב כן רק ביודע שגורם נזק לחבירו, אבל אם סבור שלא יגרם נזק על ידו, הרי זה פטור אף מדיני שמים. וא"כ במקרה דנן האשה פטורה מדין שמים, כיון שהיתה סבורה שאינה גורמת נזק לבעלה, שהרי יתכן שלא יצא כלל מהארץ.

ואולם, עדיין יש מקום לחייב את האשה אף בדיני אדם, וזאת מחמת התחייבותה בתצהיר בכתב שעליו חתמה במזכירות ביה"ד, וכפי שיבואר להלן (פרק ד).

ד. התחייבות בשטר

בשולחן ערוך (חו"מ סי' מ סעי' א) נפסק:

המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי, אף על פי שלא היה חייב לו כלום, הרי זה חייב. כיצד, האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה, אע"פ שאין שם עדים, או שאמר ליה בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר, אע"פ שלא אמר אתם עדי, הואיל ואמר בשטר... וחייב לשלם... שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב.

עלפי דברי השו"ע הללו נראה לכאורה, כי במקרה שלפנינו שהאשה התחייבה בכתב בלשון זו: "כמו כן הנני מתחייבת לשאת בכל ההוצאות שיגרמו למשיב, אם בקשת העיכוב לא היתה דרושה, או עקב אי הודעתי הנ"ל" - הרי זו התחייבות מפורשת, שעל פיה חל עליה החיוב לשלם את כל ההוצאות.

אולם מאידך, הרי לשון השו"ע הוא: "המחייב עצמו לאחר בלא תנאי...", ומשמע שאם תלה את הדבר בתנאי, לא חלה ההתחייבות, וזאת משום שהתחייבות שכזו נחשבת כאסמכתא דלא קניא. ומעתה יש לדון בעניננו, שהרי התחייבות האשה תלויה בתנאי, וכלשון התצהיר המובא לעיל, ואם כן יתכן שהתחייבותה נידונית כ"אסמכתא" ולא חלה?

גדרי "אסמכתא"

אמנם כדי לבאר ענין זה, עלינו לדון תחילה בדיני "אסמכתא". דין זה מובא בשו"ע חו"מ (סי' רז), שם דן המחבר במוכר נכסיו על תנאי, שהקנין חל רק אם נתקיים התנאי. והוסיף השו"ע (סעי' ב) וכתב:

יש אומרים... אבל אם לא קנה עתה, והתנה עמו שאם נתקיים התנאי הזה יקנה ואם לא נתקיים לא יקנה, אע"פ שנתקיים התנאי לא קנה, שזו אסמכתא היא ולא קניא...

והוסיף עוד המחבר לבאר את טעם הדין ש"אסמכתא לא קניא", וכתב (שם סעי' יג) וז"ל:

וכן תנאים שמתנים בני אדם ביניהם, אף על פי שהם בעדים ובשטר, אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה, ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה ולא אתן לך, אף על פי שעשה או שהיה הדבר, לא קנה, שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה, לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה.

דין זה וביאורו מקורם בדברי הרמב"ם, וזה לשונו כפי המובא בטור (שם, והעתיקו גם בסמ"ע סק"ו):

כתב הרמב"ם... אבל אם לא קנו ממנו עתה, והתנה שאם לא יתקיים לא יקנה, אף על פי שנתקיים לא יקנה. כיצד... אם התנה ואמר אם תלך למקום פלוני ביום פלוני... אמכור לך בית זה... וקיים תנאו והלך... ואח"כ החזיק בבית, לא קנאו, שזו אסמכתא היא, שסמך קנייתו לעשות כך וכך, וכל אסמכתא לא קניא שהרי לא גמר להקנותו.

v

והנה, הרמ"א בהגהתו (שם סעי' יג), הביא חילוקים וגדרים בדין אסמכתא, וז"ל:

דכל מה שאין בידו ותלוי ביד אחרים, כגון שא"ל קנה לי יין ממקום פלוני ואם לא תקנה תחייב לי בכך וכך, דזה אינו תלוי בו, דדילמא לא ירצו למכור לו, הוי אסמכתא בכל ענין ולא קני. ומה שיש בידו לעשות אם לא גזים, כגון שאמר אם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטב, לא הוי אסמכתא, וקניא. אבל אי גזים ואמר אם לא אעבוד אשלם אלפא זוזי, הוה אסמכתא ולא קניא...

ואכן, שני התנאים שבהיעדרם לא הוי אסמכתא - "אין בידו", ו"גזים" - שהביאם הרמ"א הנזכר, נפסקו להלכה גם ברמב"ם, וכפי שעולה מדבריו בהלכות שכירות (פ"ח הי"ג), שפסק להלכה את דין "אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא", שהטעם שחייב בזה ולא הוי אסמבתא, הוא משום דהוי "בידו ולא גזים", וז"ל שם:

המקבל שדה מחבירו, ואחר שזכה בה הובירה, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו, שכך כותב לבעל הקרקע: אם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא... ומפני מה נתחייב לשלם (מ"מ: פי', והלא אסמכתא היא), מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא אסמכתא, אלא התנה שישלם במיטבה, ולפיכך גמר ושעבד עצמו. אבל אם אמר אם אוביר ולא אעבוד אתן לך מאה דינר, הרי זו אסמכתא, ואינו חייב לשלם אלא כפי מה שהיא ראויה לעשות בלבד.

מדברי הרמב"ם מתבאר, כי במקרה של "אשלם במיטבא" חייב המקבל מעיקר הדין, וכלשונו: "גמר ושיעבד עצמו". ואולם חלק מהראשונים סוברים, כי אף שדין "אשלם במיטבא" הוא "בידו ולא גזים", מ"מ גם הוא נכלל בדין "אסמכתא לא קניא", אלא שתקנת חכמים היא שהתחייבותו תחול על אף דין אסמכתא. וכן היא דעת הרשב"א למסכת בבא מציעא (עג, ב), שכתב וז"ל:

והא דאקשינן "ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא", לאו למימרא דמדינא משלם התם, דהתם נמי אסמכתא היא, אלא מנהג הדיוטות הוא, וכדאמרינן עלה בפרק המקבל (להלן שם קד, א). אלא הכי קאמר, מאי שנא דלא תיקנו בהא כדתיקנו בההיא, ואהדר ליה דהתם תיקנו משום דבידו, ובהא לא תיקנו משום דלאו בידו. וכי האי נמי הוא הא דאמרינן התם בפרק המקבל (שם, ב), גבי ההוא דאמר אי מובירנא לה משלמנא אלפא זוזי, ואמרינן אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ומאי שנא מהא דתנן אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, כלומר מפני מה לא תקנו בה כדתיקנו בההיא, ואהדר ליה משום דגזים, ובדגזים לא תיקנו. וכן פירש רה"ג ז"ל.

וכך סוברים גם הר"ן והנמוקי יוסף (שם). ולשיטה זו, כל חיוב או קנין שיחול רק בהתקיים התנאי, גם אם התנאי הוא "בידו" וגם אם התנאי הוא "לא גזים", מ"מ הוי אסמכתא, אלא שאם הוא "בידו" וכן "לא גזים", הרי זה חייב מתקנת חכמים (בהערות על הרשב"א שם מובא, שרה"ג בספר המקח במשפטי התנאים כתב שחיובו הוא מדין מזיק, ויש לעיין בזה).

דין אסמכתא במקרה שלפנינו

על פי המבואר לעיל נראה ברור, כי למרות שבמקרה שלפנינו התחייבותה של האשה לשלם את ההוצאות שיגרמו לבעל בעקבות אי הודעתה על עיכוב היציאה, היא התחייבות התלויה בתנאי, מ"מ אין לפטור את האשה מחמת דין "אסמכתא לא קניא". הנימוקים לכך הם כדלהלן:

א.      המקרה שלפנינו דומה למקרה של "אשלם במיטבא" שבו מחייב הרמב"ם, שהרי האשה התחייבה לשלם ולא קצבה דבר, נמצא שבמקרה דנן נתקיים גם התנאי של "בידו" וגם התנאי של "לא גזים", ובכה"ג לא הוי אסמכתא, וחייב.

ב.      גם אם האשה היתה מתחייבת דבר קצוב, שזהו "גזים" ובכלל אסמכתא דלא קניא, היינו רק לגבי תשלום הסכום המלא שקצבה, אולם ודאי שהיא חייבת לשלם כפי מה שהפסידה לו, וכפי שפסק הרמב"ם (שם): "כפי מה שהיא (השדה) ראויה לעשות". וה"ה בנידון דנן, האשה חייבת לשלם כפי ההוצאות הראויות.

ג.       גם לדעת החולקים על הרמב"ם (רה"ג וההולכים בשיטתו), הסוברים שכל התחייבות התלויה בתנאי היא בכלל "אסמכתא", אולם מכיון שבמקרה שלפנינו קיום התנאי הוא "בידו", וכן הוא "לא גזים", הרי שבכל מקרה חייבת האשה לשלם את הוצאות הבעל, או מעיקר הדין או מתקנת חכמים.

התחייבות האשה מדין סיטומתא

ואולם, גם אם מדיני "אסמכתא" היה נמצא חסרון כל שהוא בהתחייבותה של האשה בהוצאות שנגרמו לבעלה, מכל מקום עליה לקיים את התחייבותה מדין "סיטומתא". שהרי חתימתה על התצהיר המחייב זהו דרך הקנינים במקומותינו, כי הלא כך הוא המנהג, שכאשר מתחייבים בחתימה על מסמך, ועל אחת כמה וכמה במסמך רשמי בערכאה משפטית כפי שהוא בנידון שלפנינו, חל הקנין וחלה ההתחייבות.

וכך נפסק דין "סיטומתא" בשולחן ערוך (חו"מ סי' רא סעי' א-ב):

מכר לו בדברים בלבד, ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו... ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור, נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו... וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו, כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר, או על ידי שתוקע לו כפו... וכן כל כיוצא בזה.

אסמכתא בסיטומתא

אלא שאם אכן המקרה שלפנינו היה בכלל "אסמכתא", הרי שיש לדון האם חל קנין סיטומתא בכה"ג. נידון זה מובא ב"פתחי תשובה" (שם סק"ב), שבתחילת דבריו הביא מחלוקת אם קנין סיטומתא מועיל בדבר שלא בא לעולם, וז"ל:

עיין בתשובת רע"ק איגר זצ"ל (קמא) סי' קלד שכתב, דהיש"ש פ"ח דב"ק סי' ס הביא בשם המרדכי...

דאסטומתא לא מצינו דקנה רק בדבר שבא לעולם, דהוי כמו קנין גמור, אבל בדבר שלא בא לעולם לא מהני אסטומתא למחשביה יותר מקנין גמור,

וכ"כ בתשובת הרדב"ז (ח"א סי' רעח), עכ"ל. וכ"כ בספר קצוה"ח (סק"א) ובספר נתיבות המשפט (משה"א סק"א) סימן זה, והזכיר שם תשובת רש"ל סי' לו שכתב... אף שהוא דבר שלא בא לעולם, כיון שהוא מנהג ודמי לאסטומתא, ע"ש...

אולם בתשובת חתם סופר חלק חו"מ סי' סו (סוף) אות ב כתב בפשיטות,

דסיטומתא מהני גם בדבר שלא בא לעולם, דכ"כ הרא"ש בתשובה כלל יג סי' כא, דאם מנהג העולם להקנות בשטרי חכירות דברים שלא באו לעולם, מהני מטעם סיטומתא...

ולאחר שהביא מחלוקת זו, כתב הפת"ש את המשך דברי החתם סופר המתייחסים לקנין סיטומתא באסמכתא, וז"ל:

וכתב עוד (החת"ס), דה"ה וכל שכן דמועיל באסמכתא, דהא טעמא דלא קני משום דלא סמכא דעתיה, ומכיון שנהגו שפיר סמכא דעתיה וקני...

מבואר איפוא, כי לדעת החתם סופר סיטומתא קונה אף באסמכתא. ואמנם, גם אם יש חולק על דבריו, [כפי שמצינו מחלוקת לגבי דבר שלא בא לעולם], מכל מקום להלכה נקטינן כפי דעת החתם סופר, שכאשר כן הוא מנהג העולם וזו הדרך שבה רגילים לקנות ולהתחייב חיובים ממוניים, הרי חלה ההתחייבות מדין סיטומתא גם אם הוי אסמכתא.

נמצא איפוא, כי במקרה שלפנינו חלה התחייבות האשה בכל אופן, הן מדין התחייבות בשטר, לפי שאין זה בכלל "אסמכתא", וכאמור לעיל, והן מחמת דין "סיטומתא" אשר מחייבה כקנין גמור.

ה. פסק הדין

א.      על האשה לקיים את התחייבותה בתצהיר שכתבה, ועל כן עליה לשלם לבעלה את ההוצאות הנובעות מכך שלא הודיעה לו על צו עיכוב היציאה שהוצא ע"פ בקשתה.

ב.      טענתה של האשה שנמנעה מלהודיע על כך עקב פחדה מבעלה, נדחית. האשה הרי אינה מתגוררת עמו, ומלבד זאת, הלא גם לה ידוע שצו העיכוב יגיע לידי הבעל במוקדם או במאוחר, כך שלא נראה כי הודעה על כך בתוך ארבעת הימים הנדרשים ע"פ חתימתה, היה בהם גורם לשינוי בפחד שיש לה ממנו.

ניתן ביום י"א בטבת התשע"ו (23/12/2015).

הרב שניאור פרדס – דיין