ירושת האב בבן ליהודי ואמא גויה שהתגייר את אביו

ב"ה

הופיע לפנינו גר שומר תורה ומצוות, שנתגייר בגדלותו יחד עם אמו, ומבקש להוציא צו ירושה בעיזבון "אביו" המנוח, שהוא יהודי.

מתוך דברי המבקש והידוע לנו ממקורות נוספים עולה התמונה הבאה: המנוח היה יהודי פליט שואה בן לאב יהודי שנרצח בשואה הי"ד, ללא השארת זכר מבלעדי המנוח, כך שלא ידוע לנו על יורשים כל שהם למנוח. המבקש נשא בנישואין אזרחיים גויה ברומניה, ונולד להם בן משותף שהוא המבקש הניצב לפנינו. "בני הזוג" יחד עם המבקש עלו לארץ ובסמוך לעלייתם עברו הליך של גיור כשהמבקש היה גדול, ולאחר הגיור, נישאו כדמו"י כמקובל. לאחר זמן בני הזוג התגרשו. לדברי המבקש, הסיבה שהוצרכו הוא ואמו להתגייר לא נבעה מגויותה הוודאית של אמו, אבל לא ידוע לו מעבר לכך דבר.

ובכן, השאלה העומדת לפתחנו היא, האם להיענות לבקשה להוצאת צו ירושה.

ריש מילין ייאמר, שנראה ברור שמאחר שהמבקש הוא גר שאינו מתייחס אחר "אביו" הישראלי, הרי שאינו יורש את המנוח היהודי, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. אמנם, מצאנו שגר יורש את אביו הגוי מדברי סופרים, כדאיתא בקידושין י"ז ע"ב אף שאינו מתייחס אחר אביו, והטעם כמובא שם "שלא יחזור לסורו". כפי שמובא בראשונים על אתר, הפירוש הפשוט לטעם זה הוא שמכיוון שאם יחזור לסורו ולגויותו (בדיניהם, שכמובן שבדיני ישראל, אין בחזרתו ולא כלום, שהרי יישאר ישראל מומר) יירש את אביו הגוי, תקנו חכמים שיירש את אביו כדי למנוע אפשרות שיחזור לסורו כדי לזכות בירושה. ולכן בגר הבא לרשת את אביו הגר, שלא שייך טעם זה, שהרי גם אם יחזור לסורו לא יירש את אביו, לא תקנו חכמים ירושה כלל, ואוקמוה אדינא דאורייתא. כך נראה בפשטות שגם בנידו"ד שבא לירש את אביו היהודי, שכל שכן שלא שייך הטעם הנ"ל, שהרי אם יחזור לסורו ייגרע מעמדו בקשר לירושת אביו היהודי, לא שייכת תקנת חכמים הנ"ל. כך כתבו להדיא במהרשד"ם חו"מ סי' ש"ה. וכן כתב בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד סי' ס' אות ג', ועיי"ש שכתב טעמים מחשבתיים נוספים כדרכו.

ובשו"ת משנה הלכות חי"ד סי' רל"ח הוסיף לבאר שתוכן התקנה במה שגר יורש את אביו הגוי הוא להעמידו על מצבו הקודם קודם שנתגייר, ושלא ייגרע מעמדו בנוגע לירושה בעקבות גירותו, ולכן בגר הבא לירש את אביו היהודי כבנידו"ד, שגם בטרם גירותו בהיותו גוי, לא היה יורש את אביו הישראלי, שירושתו ממשמשת ובאה עד ראובן בן יעקב, אין כוח ביד חכמים להפקיר את עיזבונו של המת ששייך על פי דין תורה לאחד מישראל, ולהעבירו לגר שלא היה יורשו מעולם, וגם עתה אינו מיוחס אחר אביו. (ונלע"ד להוסיף שהסבר זה יהיה נכון, גם אם נפרש הטעם "שמא יחזור לסורו" בתורת כעס בעלמא, ולא כדי לזכות בירושה, ועיין להלן. לפי הסבר זה, אין כוח ביד חכמים לתקן, העברת ירושה מישראל, ממי שזוכה לה על פי דין תורה.)

לפי זה, היה ראוי לדחות את הבקשה להוצאת צו ירושה על שם המבקש.

אולם מאחר והמבקש הוא גר (והוא שומר תורה ומצוות, ואין לנו סיבה לפקפק בתוקפה של גירותו) שמצוות אהבתו גדולה עד מאוד, וכלשון הרמב"ם "שמפני שנכנס בתורתנו הוסיף השי"ת אהבה על אהבתו", אמרתי, שראוי להפך בזכותו עד כמה שנוכל כדי להעמיד בידו את עיזבון "אביו", מאחר ולא ידוע לנו מי הם יורשיו כלל, וכפי שיבואר להלן.

הנה, בוודאי שאין מקום להפנות את המבקש לרשם לענייני ירושות, ששם אכן יוצא צו ירושה על שם המבקש, על פי הדין האזרחי, שאם על פי דין תורתנו הקדושה אינו יורש, מה נועיל בכך. ולכן, אם לא נוציא צו ירושה על שם המבקש, יועבר העיזבון לידי האפוטרופוס הכללי על פי חוק, ושם יחלקו את העיזבון כפי הוראות החוק למוסדות דת מדע ותרבות וכדו'. במצב כזה, לענ"ד ניתן להוציא צו ירושה על שם המבקש לאחר שנקבל את התחייבותו שאם יבוא מאן דהוא שהוא היורש של המנוח על פי דין תורה, ויתבע להעביר אליו את העיזבון, המבקש יצטרך להיענות לתביעה זו ללא היסוס, וכפי שיתבאר בהמשך. כך באמת עשיתי, ולאחר שקיבלתי את התחייבותו לכך הוריתי להוציא צו ירושה על שם המבקש.

א.      ירושת שתוקי שמת ללא זרע וההשלכה לנידו"ד

בתרומת הדשן סי' שנ"ב דן על אודות שתוקי שלא היה לו זרע, שכתב בטרם מותו צוואת שכיב־מרע, בה הוא נותן את כל נכסיו לאמו. לאחר פטירתו החזיק ראובן בביתו. השאלה הייתה, האם יש לקיים את צוואתו ככל צוואת שכיב־מרע ולהעביר את הבית לידי אמו. לאחר שבעל תרומת־הדשן מוכיח שאמו לא נאמנת לומר מיהו אביו בכל מה שנוגע לירושת השתוקי, הוא מסיק תחילה שנכסי שתוקי שמת ללא זרע הם כנכסי הגר שמת שאין לו יורשים ולכן נכסיו של השתוקי לאחר מיתתו הם הפקר לכל הקודם לזכות בהם. ולאחר מכן הוא מביא שבכל צוואת שכיב־מרע של גר שאין לו יורשים נחלקו הראשונים, האם יש לקיימה, והוא הדין לשתוקי לפי סברתו, ומכיוון שיש פלוגתא בדבר, פסק התרומת־הדשן שבנידון דידיה יחלקו בין ראובן לבין אמו של השתוקי, עיי"ש באריכות. שתי המסקנות הללו, פסקם הרמ"א להלכה בשו"ע חו"מ. בסי' רע"ו סעי' ד' פסק שנכסי השתוקי שמת הם הפקר לכל הקודם לזכות. ובסי' רנ"ו סעי' א' הביא דינו של תרומת־הדשן ממש ביחס לצוואתו לאמו, שצוואתו היא כצוואת גר שאין לו יורשים, ושנויה היא במחלוקת.

ובקצות־החושן סי' רנ"ו ס"ק א' האריך להקשות על דברי התרומת־הדשן דאמאי שתוקי מיקרי שאין לו יורשים, הלא מכיוון שאמו נאמנת לומר שמישראל נתעברה ולהכשירו הרי הוא ככל ישראל, שאין לך אחד מישראל שאין לו יורשים, שירושה ממשמשת ובאה עד ראובן בן יעקב, והרי זה דומה, למי שבא מארץ רחוקה מוחזק בישראל, ואין אנו יודעים אותו ואת משפחתו, שוודאי איתיה בצוואת שכיב־מרע, אף שאין אנו יודעים מי הם יורשיו, עיי"ש. ובנתיבות־המשפט שם כתב לישב קושיית הקצות־החושן בהאי לישנא:

"והחילוק מבואר דכאן שאי אפשר להיוודע בשום אופן יורשין שלו דהא אפילו איכא עדים שזינתה עמו (עם מי שהיא טוענת שהוא אביו) לא מהני לעניין ירושה, הוי כייאוש והפקר גמור, וכיוון דנכסיו הפקר גמור ואי אפשר לבוא לידי ירושה כלל מיקרי ליתא בירושה (וממילא ליתא בצוואת שכיב־מרע)."

והנה, לפום ריהטא נראה, שהנתיבות־המשפט הבין בדברי הקצות־החושן שס"ל שאין נכסיו הפקר כלל, ועל זה נחלק וכתב שכיוון שמתורת ייאוש והפקר נחתו לה, נכסיו הם הפקר וממילא אינו בתורת ירושה כלל. ומה שאין כן במי שבא מארץ רחוקה וכו' שאין נכסיו הפקר כלל, ויהא מונח עד שיבוא היורש או עד שיבוא אליהו, ולכן איתיא בתורת ירושה מיקרי.

אבל נלע"ד שהאמת אינה כן, וגם הקצות־החושן ס"ל שנכסיו של השתוקי הפקר הם, למעיין היטב בדבריו, ולכן לא העיר דבר בסי' רע"ו על דברי הרמ"א שנכסיו הפקר, אלא דס"ל שאעפ"כ כיוון שיש לו יורש אלא שאיננו יודעים מיהו, איתיה בתורת ירושה מיקרי. וגם הנתיבות־המשפט הבין דבריו כך, אלא דס"ל שאם נכסיו הפקר הרי אינו בתורת ירושה בפועל, ולכן אינו בתורת ירושה מיקרי לדין צוואת שכיב־מרע דיליה. ונלע"ד בביאור דבריהם, שעיקר מחלוקתם כיצד הופכים נכסיו להפקר, שלקצות־החושן ס"ל שהנכסים אכן נופלים לידי היורש אלא כיוון שאיננו יודע מהם ולא יוכל לתובעם מפקירם לכל הזוכה, ולכן איתיה בתורת ירושה, שמתחילה היורש יורש, ולאחר מכן מפקירם[1]. לעומת זה, ס"ל לנתיבות־המשפט שמעולם אינם נופלים לידי יורש כלל, ולכן הוסיף בדבריו הוי כייאוש והפקר גמור. בתוספת הגדרת הנכסים כייאוש, רצונו לומר, שמעולם אינם מגיעים לידי יורש כל שהוא, והיורש האמתי מתייאש מהם עוד בטרם יגיעו אליו, ולכן מיקרי שאינו בתורת ירושה בפועל. ועיין בטבעות־החושן על קצות־החושן הנ"ל ביאורים נוספים ביסוד מחלוקתם, ואף הוא ס"ל שלא נחלקו קצות־החושן והנתיבות־המשפט במה שנכסי השתוקי הפקר אלא בדינא דמתנת שכיב־מרע, עיי"ש, והנלע"ד כתבתי.

לפי זה, היה מקום לומר שגם בנידו"ד שאבי המנוח נרצח בשואה האיומה ללא שום זכר לזרע או יורש מלבד המנוח, לכאורה ה"ל המנוח כמי שאין לו יורשים שיכולים להוכיח את קרבתם למנוח כדי לתבוע את ירושתו. ואם כן, נכסיו יהיו כהפקר, ולכן, לא תהיה מניעה להוציא צו ירושה על שם המבקש שהוא הראשון לתובעם ולהחזיק בהם, ואף שאינו יורשו על פי דין.

אולם, אין הדברים פשוטים כלל ועיקר, ואדרבא מדברי הפוסקים דלהלן, נראה שדינא דשתוקי הוא דין מיוחד, ואין להשליך ממנו למי שאין יורשיו ידועים.

ריש מילין, מהחוות יאיר בתשובותיו סי"ס רל"א נראה שחולק על דברי התרומת־הדשן גם בשתוקי, וס"ל שיותר נראה שגם בשתוקי יהיו נכסיו מונחים ביד נאמן או ביד בי"ד עד שיבא אליהו ויאמר ממי נתעברה אמו, ונראה פשוט שטעמו הוא, שאין לדמות שתוקי לגר, שגר אין לו יורשים בעצם, ואילו שתוקי יש לו יורשים אלא שאינם ידועים.

ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קע"ה שדן על אודות אורח שבא מארץ רחוקה יחד עם אמו, ובשעת חוליו טרם מיתתו כתב צוואת שכיב־מרע ובה הוא מצווה את כל נכסיו לאמו, ונשאל האם צוואתו קיימת והאם יש להשוותה לצוואת שתוקי, והשיב שאף שראה בשו"ת שארית יוסף שדימה מעין זה לצוואת שתוקי, לדידיה לא ס"ל הכי, שדווקא שתוקי הושווה לגר, משא"כ אדם שיש לו יורשים אלא שאינם ידועים לנו שאינו דומה לגר לעניין מתנת שכיב־מרע. (ולמעיין בדבריו שם יראה שגם עצם השוואת שתוקי לגר לא ברירא ליה למחבר כלל, ואף לעצם הגדרת נכסי השתוקי כהפקר נלע"ד שלא פשיטא ליה, וכדברי החוות יאיר הנ"ל, עיי"ש היטב.)

ובשו"ת מים חיים סי' כ"ד הובא בפת"ש סי' רע"ו ס"ק ב' נשאל על אודות אישה שמתה ולא נודע מיהו אביה, נכסיה למאן, והשואל רצה לדמות מעשה זה לדינא דשתוקי, והמחבר השיב שאין לדמותם, שמה שנכסי השתוקי הם הפקר זה לא מחמת שלא ידועים מיהם יורשיו כעת לאחר מיתתו אלא שמעולם מאז לידתו לא הוחזק אף אדם להיות יורשו, ורק כשיבוא אליהו ויאמר ממי נתעברה אמו יוודע מיהו יורשו, לכן נכסיו עתה הם הפקר, משא"כ אדם שהיה זמן שבו הוחזק מאן דהוא כיורשו, אם זה בנו או אחיו או אביו או אדם אחר, ורק עתה בשעת מיתתו לא נודע מיהו יורשו – לגבי נכסיו של אדם שכזה ראוי לומר יהא מונח עד שיבוא אותו אדם שהיה ידוע כיורשו ויוכיח את קרבתו, ואין סיבה לומר שנכסיו יהיו הפקר. בתמצית ניתן לומר, שהבחנתו היא בין יהא מונח עד שיבוא אליהו שזה לא אמרינן (שאין משאירים נכסים ללא בעלים עד שיבוא משיח, ולכן דומים הם נכסי השתוקי לנכסי הגר, לענ"ד שזו ההבנה בדבריו) ליהא מונח עד שיוודע יורשו, שאמאי לא נימא הכי.

לאור האמור, נראה שלכו"ע מי שהיו לו יורשים ידועים, אלא שעתה לאחר מיתתו לא ידוע מיהם יורשיו, אין לדונו כשתוקי ולומר שנכסיו לאחר מיתתו יהיו הפקר.

ב.       נכסי מי שאין לו יורשים – למי?

השאלה הנשאלת היא, מה לעשות בפועל בנכסיו.

הנה, בכל מי שמת ללא יורשים התובעים את ירושתו, מאחר ואין לך אדם מישראל שאין לו יורשים, ביה"ד צריך לשקוד על תקנת היורשים, ולכן ביה"ד אמור להפקיד נכסיו ביד נאמן ויהא מונח אצלו עד שיבוא יורשו או עד שיבוא אליהו ויודיע מיהו יורשו. כך כתבו בשו"ת הרי"ף סי' נ"ג ובספר השטרות להר"י ברצלוני סי' נ"ח, ובשו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' תכ"א.

כיום אין אפשרות לבצע הוראה שכזו (מעשית ומשפטית), ועל פי החוק הנהוג במדינתנו, מי שמת ולא נמצאו יורשיו התובעים את ירושתו, עיזבון המנוח מועבר לידי האפוטרופוס הכללי, ולאחר זמן הוא מעניק את העיזבון למוסדות דת, תרבות ומדע. הם אינם מונחים כפיקדון ביד מאן דהוא לטובת היורש. (ייתכן שאם היינו נדרשים לעשות תקנה לנכסים שכאלו, היינו מגיעים לאותה מסקנה, אבל לעת עתה חוק זה אינו נובע מתקנה שמקורה בסמכות דתית, וצריך להתייחס אליו כחוק שנוגד את דין תורה, בכללי דינא דמלכותא.)

ובכן, השאלה הנשאלת בנידון דידן היא, מה עלינו לעשות בנכסי המנוח – האם להעבירם לידי האפוטרופוס הכללי או לידי המבקש, שהוא בנו הביולוגי של המנוח ואינו מתייחס אחריו בדיני ירושה.

הנה בשו"ת המהר"ם מלובלין סי' י"ב כתב לגבי אורח שמת אצל בעל הבית ולא נודע לו שום יורש בעולם, שביה"ד מוציא את נכסי המנוח מידי בעל הבית ומעמיד עליהם אפוטרופוס נאמן, ואין משאירים אותם ביד בעל הבית אף שהיה מוחזק בהם. בתשובתו דן באריכות עם השואל שסובר שיש להניחם ביד בעל הבית ומוכיח בראיות ברורות שעל ביה"ד לדאוג לנכסים של אדם שאינו יודע שיש לו יורשים. ובתגובתו לשואל כתב בזה הלשון:

"הנשמע כזאת בישראל שימות אדם אחד מישראל במקום שיש בי"ד ויורשיו אינם בכאן שהבי"ד יניחו נכסיו הפקר לכל, ולא יהיו נזקקים להם להניחם ביד נאמן."

ושם כתב שפשוט שאם בעל הבית המדובר הוא אדם נאמן לביה"ד פשיטא שאין מוציאין מידו ויהא הוא עליהם אפוטרופוס לשמור הקרן. עכתו"ד.

אבל דברי המהר"ם הללו אינם מוסכמים על הכול. בשו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סי' קכ"ב כתב על דבריו:

"והמעיין שם יראה שכל ראיותיו אינם מוכרחות וכבר מחו ליה מאה עוכלי בעוכלי במהריעב"ץ, וכן נ"ל ברור שאין צריך להוציא מידו כלל וגם קשה מאוד שיבואו יורשים שיכולים לברר שהם היורשים של פלוני שמת כיוון דלא היה נודע לנו בחיותו וה"ל כממון שאין לו תובעים.. ע"כ בכי האי גוונא משמיא זכו ליה ודידיה היא ומאן מרמיה ליה מידיה ואם ירצה לעשות ולנהוג מידת חסידות יעשה דבר לצורך נשמתה."

תשובת החת"ס הנ"ל מתייחסת למשרתת ישראלית שהייתה אצל בעה"ב אחד "שהשכינה אצלו נזמים של זהב, והלכה לה ולא חזרה אליו עוד ולא נודע משפחתה מי ומי הם וארכו לו הימים". הנה כי כן, לכאורה לדעת החת"ס הנזמים יישארו בחזקת בעל הבית אך שוודאי שיש למשרתת הזו יורשים בעולם שהרי אין לך אדם מישראל שאין לו יורשים. וקאמר בלשונו "משמיא קא זכו ליה ודידיה הוא". ואלמלי שנאמר שמתורת ייאוש והפקר נגע בה, שאותו אחד שיכול לתובעם, על פי דין, נתייאש מהם, אין לדבריו מובן, ומעין מה שכתב הנתיבות־המשפט ביחס לנכסי שתוקי, הובא לעיל.

וגם בשו"ת שאילת יעב"ץ שהביא החת"ס האריך לדחות דברי המהרמ"ל אלא שכתב:

"כי מאחר שיורשיו נעלמים א"כ שמא באמת הנפקד... היה יורשו האמתי, אע"פ שהוא עצמו אינו יודע מזה, ואיננו בא בטענה זו... אימור דראוי ליורשו, אי נמי מתנה קיהיב ניהליה..." עיי"ש.

סוף דבר, לדעתו, אין להוציא מיד המוחזק. וכך ס"ל למהר"א ששון בשו"ת תורת אמת סי' צ"ג. ואם כן, לדעות הללו, היה ראוי שבנידו"ד נעביר את נכסי המנוח לידי המבקש (ואף שהמבקש הגר לא יכול להיות יורשו כלל, דגר שנתגייר כקטן וכו', מכל מקום, לדעתם אין מניחים את נכסי המנוח ביד ביה"ד לטובת היורשים). אולם, עיין בשו"ת חלקת יעקב חו"מ סימנים ט"ז–י"ט, שדן בנכסי הנרצחים בשואה שאין להם יורשים ידועים, ומסיק כשיטת המהרמ"ל הנ"ל, שיש להניח אפוטרופוס לנכסיהם, ובתוך תשובתו תמה על סברת המריעב"ץ הנ"ל, דאי אמרינן דאיהו ניהו היורש, אם יש לו אב יהיה אביו היורש, שהרי הוא יכול לירש את המת רק מחמת אביו.

בר מן דין, נלע"ד שמעיון בדברי השאילת יעב"ץ, והחת"ס הללו נראה שלא אמרו כן, רק מכיוון שנכסי המנוח היו מוחזקים ביד מאן דהוא, שאז אין מוציאים ממנו, אבל אם לא הוחזקו ביד אדם כבנידו"ד, יודו לדברי המהרמ"ל שראוי למנות עליהם אפוטרופוס. ובנידו"ד שהמבקש אינו מוחזק בנכסי המנוח, לכאורה אין לנו סיבה להעבירם לו.

אעפ"כ נלע"ד שראוי להיענות למבקש ולרשום העיזבון על שמו מטעם חדש וכלהלן.

ג.        רוח חכמים נוחה הימנו במעביר ירושה למי שאינו יורש

הנה במסכת שביעית בסוף פ"י איתא שמי שלווה מגר ומת אם החזיר החוב לבנו שנתגייר, רוח חכמים נוחה הימנו (ואף שאינו יורשו על פי דין), ובקידושין י"ז ע"ב הקשו מהא דאיתא בברייתא שאם החזיר אין רוח חכמים הימנו, ויישבו שלא קשיא כאן שלידתו בקדושה וכאן שאין לידתו בקדושה. ונחלקו ראשונים בביאור יישוב זה. לדעת רש"י, כשלידתו בקדושה אתי למיחלף בישראל גמור ולא יחזירו גם לבן של ישראל שמת ולכן אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. וכשאין לידתו בקדושה אין בכך מעלה אם החזיר (וזו הכוונה שאין רוח חכמים נוחה הימנו, לא שעשה דבר שאין ראוי לעשות אלא שאין לזה מעלה). אבל לדעת הר"י, הרמב"ן והריטב"א ועוד מהראשונים, ביארו יישוב הגמ' הפוך מרש"י, שאם לידתו בקדושה ויבואו להחשיבו כישראל אם יחזיר לו, יטעו בו בשאר דינים להחשיבו כישראל גמור, ולכן אין להחזיר לו, ואם החזיר אין רוח חכמים הימנו. אבל אם אין לידתו בקדושה דלא אתי למיחלף בישראל גמור, אדרבה, ראוי להחזיר ואם החזיר (אף שאינו מחויב) רוח חכמים נוחה הימנו דמצווה קעביד. וכך משמע בדעת ר"ת בתוס' שם, שכשאומרים שרוח חכמים נוחה הימנו, היינו, שכך ראוי לנהוג אף שאינו מחויב.

אולם, לא ברור מדוע רוח חכמים נוחה הימנו, ומדוע לא נימא, שאם החזיר לבן שאינו מיוחס אחר אביו הרי זה כאילו החזיר לאדם זר. והנה ברמב"ן ובריטב"א הנ"ל משמע שזהו שמא יחזור לסורו. ואף שלא תקנו חכמים שיירש שמא יחזור לסורו כדאשכחן בגר הבא לירש את אביו הגוי, כמבואר בריש דברנו, היינו ששם אם יחזור הבן לסורו יירש את אביו הגוי, מה שאין כן הכא. ונצטרך לומר, שבכל זאת, יש לדאוג שמא יחזרו הוא ואביו לסורו כדי שבנו יירש אותו כגוי. ואמנם, זה חשש רחוק שלא ראו חכמים לתקן ירושה מחמתו, אבל מי שמחזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ויותר נראה לי לומר, שכוונת הראשונים הנ"ל בשמא יחזור לסורו (בהאי דינא ולא בדינא דגמ') היינו, שיחזור לסורו מחמת כעס וקפידא על דת ישראל, שאינם נותנים לו לירש את "אביו", ולא שיחזור לסורו כדי לירש את ממונו, שזה לא שייך במקרה זה. ועיין בשיטה לא נודע למי, בקידושין שם, שמבאר גם את "שמא יחזור לסורו" שבלשון הגמ' באופן זה. ואף שהמאירי הביא פירוש זה ודחאו, שכתב "ואם יחזור לסורו רק מחמת כעס שהפסיד ירושתו אין אנו חוששין לו", זה בנוגע לדינא דגמ' שתקנו חכמים, אבל בנוגע לרוח חכמים נוחה הימנו, ייתכן שיודה לטעם זה. וכן כתב הרשב"א שם בשם יש מי שפירש טעם זה במפורש ביחס לרוח חכמים נוחה הימנו, וכך כתב הרע"ב בפירוש המשנה בשביעית שם ובתפארת ישראל שם, ועיי"ש בריטב"א ד"ה והנכון לפרש.

ונלע"ד להוסיף על ביאור המושג "רוח חכמים נוחה הימנו" בהאי דינא את הבאות.

הנה בירושלמי על שביעית שם איתא שרוח חכמים נוחה הימנו גם למי שמחזיר לאמו של אותו שמת ללא זרע, ולכאורה אי נימא דהטעם הוא שמא יחזור לסורו, מה זה שייך לגבי אמו, הלא אמו לא הייתה יורשת אותו גם אם היה ישראל גמור. לא התגיירותו היא זו שמונעת את הירושה מאמו, וצ"ע לנ"ל. ועוד יתרה מזו: לשון זו שרוח חכמים נוחה הימנו מוזכרת גם במי שמחזיר חוב שנשמט בשמיטת כספים, וזה עיקר הדין בשביעית שם, והשאר הובא אגב גררא. והרי בזה לא שייך כלל האי טעמא של "חזרה לסורו", כמובן.

ולכן נלע"ד פשוט, שכוונת הדברים לומר שמי ש"מחזיר" חוב שאינו חייב להחזירו או מחמת שזכה בו מההפקר או מחמת שנשמט החוב בשמיטה, אבל בעיני בני אדם נראה שאין זה צודק, ויש פה ניצול של דין התורה כדי להרוויח ממון, הרי שמי שמחזיר אינו נוהג מנהג שטות שמאבד ממונו בידיים, אלא אדרבה, נוהג כשורה ומפייס דעת בני אדם. זה ברור שבדעת בני אדם אין הבחנה בין בן ביולוגי שאינו מיוחס לשאר בנים, ומי שיש בידו ממון להחזיר הלוואה ואינו מחזיר רק בגלל השמטת כספים, בעיני בני אדם זה נראה ניצול של ההלכה. ואף מי שהחזיק בנכסי הגר כשאמו קיימת ומחזירם לאמו אע"פ שעל פי דין נכסיו הם הפקר, שייך היגיון זה. ולכן מי שמפייס דעת בני אדם בכה"ג, עושה צדקה בממונו ומקדש שם שמיים, כדאשכחן בכמה דוכתי[2].

ולזה כתבו "שרוח חכמים נוחה הימנו". וייתכן לפרש את זה גם בדברי המפרשים הנ"ל, שאף שזה ברור שזה מעשה ראוי וכך ראוי לנהוג, אבל לא מחמת זה נכנה את מי שנוהג כך שרוח חכמים הימנו, שהרבה עושי מעשים טובים יש בעולמנו, ואין זה עניין לרוח חכמים, ורק אם בעיני חכמים הוא עושה מעשה שהיה אולי ראוי לתקן תקנה שכך יהיה ראוי לנהוג, רק אז יכונה שרוח חכמים נוחה הימנו, ולכן ביארו המפרשים הנ"ל שהטעם הוא שמא יחזור לסורו, ולא רק מעשה ראוי הוא אלא קרוב להיות כתקנה של חכמים, ודו"ק. אבל הסיבה שראוי להחזיר זה בגלל שכך נראה הצדק הטבעי.

ואמנם, זה ברור שהצדק האמתי הוא מה שהוקבע בדת תורתנו הקדושה, אבל ראוי להתחשב במה שנראה בעיני בני אדם כדבר צודק, ומי שנוהג כן אינו טועה, ואדרבה ראוי לשבח.

ומצאתי בשו"ת הרשב"ש סי' תצ"ז, שדן במי שמת והניח בן קטן שאין לו יורשים כלל (כנראה מדובר בגר או בשתוקי לשיטות הנ"ל), ויש לו רק אם, והשאלה הייתה, האם למנות לקטן זה אפוטרופוס על נכסיו או להניח את נכסיו ביד אמו. והשיב הרשב"ש, שמכיוון שאם נניח נכסיו ביד האפוטרופוס וקטן זה ימות ללא יורש, יהיו הנכסים ביד האפוטרופוס, ויהיה ראוי הוא לזכות בהם מההפקר כיוון שמוחזק בהם – במצב שכזה, יהיה תלוי בשיקול דעתו של האפוטרופוס, האם להעבירם לאמו כדי שיהיה רוח חכמים נוחה הימנו, וכפי האמור בדברי הירושלמי הנ"ל או שיזכה בהם הוא. וכתב הרשב"ש, שמאחר שראוי להשתדל שתתקיים רוח חכמים, שזה להחזיר לאמו של הקטן, אם יילך הקטן לעולמו ללא זרע, הרי שעדיף כבר מעתה להניח ביד האם את נכסיו, ובכך לא נהיה תלויים בשיקול דעתו של האפוטרופוס בעתיד.

למדנו מדברי הרשב"ש הללו שלושה דברים. הראשון הוא שדינא דרוח חכמים נוחה הימנו זה לא רק בהלוואה שהלווה המנוח אלא בכל נכסי המנוח. השני הוא שרוח חכמים נוחה הימנו, היינו, שכך ראוי לנהוג ובלי קשר לשמא יחזור לסורו. השלישי, שהוא חשוב לענייננו, שעל ביה"ד מוטל לעשות ולהשתדל כדי שתתקיים ההוראה של רוח חכמים נוחה הימנו.

ולאור כל האמור, נוכל לומר, שבנידו"ד מאחר שאם לא נוציא צו ירושה על שם המבקש, יועברו נכסי המנוח לרשות האפוטרופוס הכללי ולא ליורש של המנוח על פי הדין, ואף לא יופקדו ביד נאמן עד שיבוא היורש האמתי, הרי שגם אם נאמר שאין נכסי המנוח הפקר, כמבואר לעיל, ראוי לעשות בנכסי המנוח, מה שבעיני בני אדם ראוי להיעשות, שזה ליתן את נכסיו לבנו הביולוגי של המבקש, וכאמור שרוח חכמים נוחה ממי שנוהג כך.

ואמנם, הבדל גדול יש בין נידו"ד לנכסי הגר, שבנכסי הגר הנכסים הם הפקר ואנו מצפים ממי שמחזיק בהם שיעשה מה שנדרש על פי רוח חכמים. מה שאין כן, בנידו"ד שהנכסים שייכים למישהו שאיננו יודעים ממנו, והיאך נוציא ממנו מה שהוא שלו על פי דין, ולכן מה שעלינו לעשות הוא שהרישום של העיזבון יהיה על שם המבקש, אך לא יהיה בזה משום זיכויו המוחלט בעיזבון. יש לדרוש מהמבקש להתחייב שאם יבוא היורש בעתיד וידרוש את ירושתו, יעביר לו אותה לאלתר. אפשרות זו, על פי כל האמור עד כה, עדיפה על פני העברת העיזבון לידי האפוטרופוס הכללי.

סוף דבר, העולה מכל האמור, שהברירה הטובה ביותר לעשות בעיזבון המנוח היא לרשום את העיזבון על שמו של המבקש שהוא בנו הביולוגי של המנוח, ואף שאינו מיוחס אחר אביו. יחד עם זה, יש לדרוש ממנו שאם יבוא יורש על פי דין, יחזיר לו את הקרן שקיבל בירושת "אביו"[3].

ובשולי פסק הדין נימא, שכל האמור זה בגר הבא לרשת את אביו הישראלי כבנידו"ד. בגר הבא לרשת את אביו הגר, ובשעת הגשת הבקשה להוצאת צו הירושה אף אחד לא מוחזק בנכסיו, בנכסים הדורשים רישום על שם הבעלים כמו דירה, רכב, חשבון בנק, זכויות ממקום העבודה, וכדומה – נוכל לומר בשופי שראוי לרשום העיזבון על שם ה"בן" ובכך רוח חכמים נוחה, וכפי המוכח מדברי הרשב"ש דלעיל, שיש לבי"ד להשתדל שיתקיים מה שרוח חכמים נוחה.

הנלע"ד כתבתי, וצור ישראל יצילנו משגיאות, אמן.

לאור האמור ולאור הצהרת המבקש כפי שהיא מופיעה בפרוטוקול הדיון, ביה"ד נתן צו ירושה בעיזבון המנוח אלמוני ז"ל ע"ש פלוני בשלמות.

ניתן ביום י"ב באלול התשע"ג (18/08/2013).

הרב ציון לוז־אילוז – דיין