ירושת בן כשיש ספק אם יש בעל

בפני כבוד הדיינים:

א. בפני בית הדין הופיעו בני המנוחה בבקשה להוצאת צו ירושה.

לדברי המבקשים אמם היתה גרושה החל משנת 83. לדבריהם, אמם רצתה להנשא לאינו יהודי אותו הכירה במולדובה מספר שנים לפני פטירתה. הלה היה אמור להתגייר והאם החלה בהליכים להבאתו ארצה, לדבריהם, לא נישאו אזרחית ולא חיו יחד.

בפני בית הדין הופיעו שני עדים שהעידו שהמנוחה היתה גרושה וחיה בגפה אצל בנה. בתעודת הפטירה בסעיף המעמד האישי נכתב: "בבירור".

ב"כ האפוטרופוס הכללי התנגד להוצאת צו ירושה עד לבירור מעמדה האישי, במכתבו לבית הדין כותב שיש לברר האם היתה נשואה, אלמנה או גרושה והאם היה לה בעת מותה ידוע בציבור ?

ביה"ד פנה פעמיים למשרד הפנים לקבלת תשובה מדוע נכתב מעמדה האישי "בבירור". אך עד לכתיבת החלטה זו לא התקבלה תגובת משרד הפנים.

המבקשים הופיעו שנית בפני בית הדין ודרשו להוציא צו ירושה, לדבריהם אין הם צריכים להמתין להודעת משרד הפנים, לדבריהם נגרם להם נזק בגין איחור בהוצאת צו ירושה.

ביה"ד בירר טלפונית שבמחשב משרד הפנים המנוחה היתה רשומה גרושה עד ששונה מעמדה האישי ל"בבירור". ביה"ד פנה פעם שלישית למשרד הפנים והוציא צו המורה למשרד הפנים להעביר תיקה האישי של המנוחה לבית הדין.

ב. ועתה נדון לגופם של דברים, הנה אין ספק שעל פי דין בניה של המנוחה הינם יורשים במקום שאין בעל ואין ספק שהמנוחה היתה בחזקת גרושה, עד שנקבע מעמדה "בבירור" (הבנים הופיעו בבית הדין והקנו חלקם לאחיותיהם באופן שהירושה תחולק שוה בשוה בין ארבעת ילדיה).

ולפיכך מכיון שהבנים הינם ודאי קרובים ויורשים, ואין ידוע אם יש קרוב הקודם לירושה, ויורש הקודם לירושה על פי דין תורה הוא רק בעל יהודי שנישאה לו כדת משה וישראל. לא נטען בפנינו שאכן היה לה בעל יהודי, ואם כן הבנים הינם יורשים ודאי ובכהאי גוונא לא צריכים לחשוש שמא יש יורש קרוב יותר. וכפי שפסק הרמ"א בחו"מ סימן רפ"ד ס"א

"מי שהוא מוחזק באחד שהוא קרוב המת ואין קרוב יותר ממנו הרי זה יורשו ולא חיישינן שמא יש קרוב יותר ממנו כל זמן שלא יודעין",

ולפי זה אף בנידון דידן כיון שהבנים יורשים ודאי ואין ידוע אם יש יורש אחר קרוב מהם, הרי דין הוא שירשו הבנים, ומכיון שהקנו לאחיותיהם יש לחלק הירושה שוה בשוה.

ג. והנה סמכות בית הדין לדון בהוצאת צו ירושה הינה על פי סעיף 155(א) לחוק הירושה, בסעיף 155 (ג) לחוק נקבע "בענין שהובא בפני בית דין דתי  בהתאם לסעיף 155 (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג על פי הדין הדתי הנוהג בו...", וכבר הבהרנו בעבר במספר פסקי דין שסעיף זה קובע שעצם התביעה להוצאת צו ירושה בבית הדין, מהוה הסכמתם של היורשים שבית הדין ידון על פי דין תורה, ומשכך מכיון שבנידון דידן על פי דין תורה הבנים הינם יורשים, אין מקום לחשוש שמא יש יורש קרוב אחר, ולפיכך על בית הדין להוציא צו ירושה.

ד. ונראה לומר שגם על פי חוק אין מניעה שבית הדין יוציא צו ירושה, שהרי כל הצדדים הנוגעים בדבר הידועים לנו קיבלו סמכות בית הדין. ועל כל פנים לא ידוע לבית הדין האם יש עוד צד נוגע בדבר שלא קיבל סמכות בית הדין. ומשכך קנה ביה"ד סמכות לדון בהוצאת צו ירושה על פי סעיף 155 (א) לחוק. לבקשה להוצאת צו ירושה היה פרסום בעתונות. לבית הדין לא הוגשה התנגדות להוצאת הצו מצד מעונין בדבר, המנוחה התגרשה מבעלה לפני שנים רבות ושני עדים העידו בפני בית הדין שהמנוחה חיה בגפה אצל בנה. ולפיכך שני עדים אלו מעידים גם שלמנוחה לא היה ידוע בציבור, ולפיכך אין ספק שהילדים הינם יורשים על פי חוק. וכל הספק שהועלה על ידי ב"כ האפוטרופוס הכללי הוא על פי תעודת הפטירה שבה נרשם "בבירור", הספיקות הינם כפי שנתבארו לעיל האם אכן יש יורש נוסף על פי חוק, דהיינו האם יש לה בעל או ידוע בציבור.

ולמעשה העדים שהופיעו בבית הדין מעידים שאין למנוחה ידוע בציבור, וכל החשש שמא המנוחה היתה נשואה למאן דהוא, גם לספק והנחה זו אין סיוע וחיזוק מוצק שיש לו על מה שיסמוך ולפיכך הילדים הינם יורשים ודאי ויש אולי יורש ספק.

והנה סעיף 9 א' לחוק הירושה קובע כדלהלן:

"מתו שנים או יותר ולא נקבע מי מהם מת תחילה, יהיו הזכויות בעזבונו של כל אחד מהם לפי כללים אלה:

(1) היה אחד התובעים יורש ודאי ותובע אחר הינו יורש ספק, עדיף התובע שהוא יורש ודאי".

(יש לציין שיסוד סעיף זה בחוק בנוי על האמור בב"ב קנ"ח, מי שנפל הבית עליו ועל אשתו או עליו ועל אביו, ואכמ"ל).

ולפיכך יש לומר שאף בנידון דידן הילדים התובעים להוציא צו ירושה הינם יורשים ודאי וכל הספק הוא שמא יש עוד יורש, (וכאמור לעיל אין בפנינו תביעה כזו), ואם כן לא יוציא הספק מידי ודאי, ויש להוציא צו ירושה על שם היורשים הודאים שהם הילדים.

[ויש לחלק בין תביעה לירושה על פי דין תורה לתביעה לירושה על פי קביעת החוק.

במקרה שיש תביעת ילדים לרשת על פי דין תורה וכנגדם תביעת הטוען שהיה בעל בעת הפטירה (או יורשים הטוענים שמורישם היה בעל בעת הפטירה), דאם היה בעל בעת הפטירה הוא היורש והילדים אינם יורשים ובאם לא היה בעל בעת הפטירה הילדים הם היורשים, ולפיכך מיקרי ספק וספק, ספק אם הבעל הוא היורש הכל וספק אם הילדים הם היורשים הכל.

לעומת זאת כשתביעת הילדים לירושה הינה על פי קביעת החוק, הילדים יורשים בכל מקרה מחצית העזבון והספק הוא לענין חציו השני, דבאם היה בעל בעת הפטירה, הוא יורש מחצית והיורשים מחצית, משא"כ אם לא היה בעל בעת הפטירה הילדים הם היורשים כל העזבון, ובכהאי גוונא הוי הילדים ודאי והבעל ספק, והדין הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי.

ועיין בזה בסוגיית הגמרא ביבמות ל"ח, א', ואכמ"ל.]

ומשכך יש לקבוע שאין מקום לעכב עוד את צו הירושה, ובית הדין יוציא צו ירושה בו יכתב שארבעת ילדי המנוחה הינם יורשיה.

בית הדין יעכב משלוח צו הירושה ליורשים למשך 15 יום, וזאת בכדי לאפשר לב"כ האפוטרופוס הכללי להודיע לבית הדין האם ידוע לו שיש יורש ודאי הטוען שיש לו זכויות בירושה, באם לא תתקבל הודעה כלשהי על ידי ב"כ האפוטרופוס הכללי תשלח המזכירות לאחר 15 יום את צו הירושה ליורשים.

על המזכירות להעביר החלטה זו לב"כ האפוטרופוס הכללי.

ניתן ביום ג' תמוז תשס"ח (06/07/2008)

(-) הרב שלמה שפירא, דיין