הסתלקות יורש מירושה לאחר שהוטל על הירושה צו עיקול

בית הדין הרבני האזורי רחובות

פסק דין

מבוא

בפנינו תביעה לביטול צו ירושה. המנוחה פלונית נפטרה בתאריך [...] כאלמנה, והשאירה אחריה שני בנים פלוני א' ופלוני ב'. המנוחה לא השאירה צוואה. בדיון שנערך ביום כ"ח טבת תשס"ח 6.1.2008 ויתר הבן פלוני א' על חלקו בעזבון לטובת הבן פלוני ב' (להלן: הבן השני) וביום ב' שבט תשס"ח 9.1.2008 ניתן ע"י ביה"ד פס"ד- צו ירושה ולפיו הבן השני יורש את כל העזבון.

בסמוך למתן צו הירושה, הגישה חברת [...] בע"מ (להלן: המעביד או החברה) שהעסיקה את הבן פלוני א' (להלן: העובד או הבן הראשון או הבן שהסתלק) תביעה לביה"ד לבטול צו הירושה. טענתם העיקרית היא שויתור הבן שהסתלק על חלקו בירושה לטובת אחיו נועד להבריח נכסים מתביעת המעביד שתובע את העובד להחזיר כספים בסדר גודל של כ-3 מיליון ₪ בגין טענתו שהעובד מעל בכספי החברה.

שני הבנים מתנגדים לבטול צו הירושה. בתחילה הסכים הבן השני להמנע מעשיית פעולה בנכסים שירש. לאחר מכן כשהתמשכו ההליכים הוא ביקש לבטל הסכמתו ובהחלטת ביניים אסר ביה"ד על הבן השני לבצע פעולות בנכסי העזבון (למעט שימוש שוטף בנכס וכדומה). הצדדים התדיינו בביה"ד.

תקפות העיקול

בהליכי התביעה של החברה כנגד העובד הוטל עיקול על רכושו. לאחר פטירת אמו המנוחה ניתן צו עיקול שני מורחב שבו נכללו גם זכויות העובד בעזבון המנוחה. במהלך ההליכים בביה"ד היתה לביה"ד אי-בהירות האם בתאריך הדיון ותאריך מתן צו הירושה היה בתוקף העיקול השני המורחב (על זכויות הבן שהסתלק בעזבון המנוחה). ביה"ד סבר שיש לכך השלכה משמעותית לבקשה לבטול צו הירושה. המעביד טען שהעיקול היה תקף והבנים טענו שהעיקול לא היה תקף עקב פגמים בביצועו.

מאחר והעיקולים נעשו ע"י בית המשפט, ביקש ביה"ד מהצדדים לבקש מבית המשפט הבהרה לגבי שאלה זו.

בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 3.6.2010 נקבע שצו העיקול המורחב מיום 8.11.2007 פקע כי הוא לא הומצא כדין לנתבע (העובד) במועד הקבוע בתקנות ולכן ביום 9.1.2008 לא היה צו עיקול תקף.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון ובתאריך ל' אב תש"ע 10.8.2010 ניתן בבית המשפט העליון פס"ד (בתיק רע"א 5059/10) ולפיו לא נפלו פגמים בהליכי המצאת צו העיקול השני (המורחב) והוא הומצא כדין ועמד בתוקפו בתאריך 9.1.2008 והחלטת בית המשפט המחוזי הנ"ל מבוטלת. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים.

ביה"ד עיין בחומר שבתיקי ביה"ד ולהלן הכרעת ביה"ד. תחילה נפרט את טיעוני הצדדים.

טענות הבן שהסתלק

הבן שהסתלק מהירושה טוען שהסתלקותו היתה כדין. לטענתו אין חולק ששני הבנים לא ידעו בזמן ההסתלקות על העיקול והם פעלו בתום לב מוחלט וצו הירושה ניתן כדין ואף הערעור על צו הירושה בביה"ד הרבני הגדול נמחק. הבן שהסתלק טוען שיש לו ענין בקיום צו הירושה למרות הסתלקותו כי חזקה עליו לקיים מצוות אמו המנוחה ז"ל לפני פטירתה שהדירה תועבר לבן השני. הבן שהסתלק אף מציין שהתביעה כנגדו מטעם המעביד היא חסרת שחר ואין לה רלוונטיות להחלטת ביה"ד. (לטענתו, הכספים מהמעביד הועברו אליו ע"י המעביד כתמורה בסיוע להעלמות מס בחברה וכהחזר הוצאות נסיעה).

ובהתייחס לצו העיקול טוען הבן שהסתלק, שצו העיקול לא נמסר לו בפועל לפני מתן צו הירושה והוא הודבק על דירה בה הוא היה גר בעבר. ביהמש"פ המחוזי קבע שצו העיקול הודבק על דלת של דירה שאין כל ראיה שהמשיב גר בה. ביהמש"פ העליון קבע שצו העיקול נמסר כדין אך הנימוק היה שהעיקול נמסר לכתובת שמסר בעל הדין. דהיינו, גם ביהמש"פ העליון הכיר בכך שהעובד לא קבל את צו העיקול ולא ידע עליו אלא שעקב תקלה (אי עדכון כתובת העובד) זה נחשב כהמצאה כדין. כמו כן, היה על המעביד - הנושה למסור את העיקול בידי העובד הנתבע ולא להסתפק בהמצאה כדין לכתובת שאינה רלוונטית. הבן שהסתלק טוען שביהמש"פ העליון קבע שהעיקול נמסר כדין, אך הוא לא ביטל את צו הירושה שניתן כדין בביה"ד. כמו כן, ביהמש"פ העליון קבע שהעובד לא יכול לטעון שהוא לא קבל את צו העיקול, אך בעניננו צו העיקול לא תפס דבר כי לא ניתנה תשובה לעיקול ולכן העיקול ממילא פקע. החלטת ביהמש"פ העליון לא פגעה בזכויות הבן השני שקיבל כדין את הירושה והוא אף לא היה בעל דין בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. הפסיקה לא היתה כלפי כולי עלמא ולא כלפי הבן השני וביהמש"פ לא קבע שההסתלקות מהירושה בטלה. והפסיקה אינה מחייבת את הבן השני. כשאדם קנה נכס מעוקל בתום לב כשלא ידע שהוא מעוקל, אין מוציאין את הנכס מהקונה ללא הליכים משפטיים שבהם יוכל לטעון להגנת רכישתו בתום לב.

הבן הראשון מוסיף שהבן השני כבר זכה בדין ואם הבן השני היה מספיק למכור לצד ג' ודאי שלקונה היה זכות לטעון שקנה בתום לב, כל עוד הוא לא יכול היה לדעת מהעיקול על הנכס. הבן השני זכה כדין ולא ניתן להשיב הגלגל אחורה.

בנוסף, לפי סעיף 6 (ב) לחוק הירושה תשכ"ה-1965, כשיורש מסתלק רואים אותו כאילו לא ירש מלכתחילה, ורק לאחר פסיקת ביהמש"פ העליון יש משמעות לעיקול. אך לא בזמן ההסתלקות. כמו כן, כשהבן הראשון הסתלק, אזי הבן השני נחשב מלכתחילה כיורש יחיד למפרע מזמן פטירת המנוחה והעיקול על נכסי העזבון ודאי שלא היה קיים בזמן הפטירה.

כמו כן טוען הבן הנ"ל, שבסעיף 7 (ג') לחוק הירושה שוללים הזכות להסתלקות מירושה כשיש עיקול, אך זה קיים רק כשהיורש יודע בפועל על העיקול ולא כמו במקרה שלנו שהיורש "כאילו" ידע על העיקול כשהיתה המצאה כדין, אך לא ידע בפועל. במקרה שהיורש לא ידע בפועל על העיקול, אזי ההסתלקות תקפה.

הבן השני סמך על צו הירושה ואין זה מן הצדק להחזיר המצב לקדמותו. הבן השני זכה בה למפרע משעת פטירת המנוחה ואין להוציאה מידיו.

עד כאן טיעוני הבן הראשון.

טיעונים נוספים של הבן השני שלא לבטל את צו הירושה:

הבן השני מוסיף וטוען שהבן שהסתלק היה מרוחק כל השנים מהמנוחה ונטל הטפול בה במהלך שנים ארוכות מאד נפלו על הבן השני, אשתו ובתו הבכורה (שהיא נכדת המנוחה). הנכדה טיפלה במנוחה במסירות והמנוחה שמאד אהבה אותה, הביעה רצונה פעמים רבות וגם באזני הבן הראשון, שרצונה שלאחר מותה, הדירה תעבור לנכדה והחנות תעבור לבן השני ולבן הראשון אינה רוצה להשאיר כל רכוש. לאחר פטירת המנוחה, הוכשרה הדירה למגורי הנכדה שאכן גרה בה. הבן הראשון שהסתלק ביקש לקיים רצון המנוחה.

הבן השני טוען שהוא פעל בתום לב בכל הליכי הבקשה למתן צו הירושה, הוא לא ידע שעל אחיו רובצים שעבודים ואילו הוא היה יודע שעומד להיות מוטל עקול והיה רוצה לפעול בחוסר תום לב, הוא היה יכול להקדים ולבקש את צו הירושה סמוך לפטירה ולא היה ממתין כמה חדשים. ההמתנה כמה חדשים מוכיחה שהדברים נעשו בתום לב. בטול צו הירושה מערב אותו בויכוח שאין לו קשר אליו ועושה לו עוול.

טענות החברה- המעביד לביטול צו הירושה

החברה טוענת שהעובד מעל והמעביד תבע אותו כספית ויש הליכים בבימש"פ והוטל עיקול וכיום גם הוגש כנגד העובד כתב אשום פלילי באשמת גניבה.

לטענת החברה ההסתלקות נעשתה שלא כדין, בתרמית ולמראית עין בלבד כדי להתחמק מנושים וכדי לפגוע בזכויות המעביד ולהבריח ממנו רכוש תוך שמוש לרעה בהליכים משפטיים והולכת שולל את ביה"ד. היורשים הסתירו מביה"ד שמתנהל כנגד העובד משפט והוטל עיקול.

לטענת החברה, העיקול מונע יכולתו של הבן הראשון להסתלק מהעזבון לפי כל דין וכפי שמפורט בסעיף 7 לחוק הירושה. פלפולי הבן הראשון שהעיקול פקע ו/או שהוא יכול להסתלק, אין בהם ממש.

ביהמש"פ העליון קבע שהעיקול היה תקף. והבן מעלה טענות מן הגורן ומן היקב שמשמעם שיש להתעלם מהכרעת ביהמש"פ העליון.

החברה טוענת שבסמכות ביה"ד לבטל את צו הירושה הן לפי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים (כשיש חשש לטעות או בגין נתונים שלא היו ידועים קודם לכן) והן לפי סעיף 72 לחוק הירושה (על סמך עובדות שלא היו בפני ביה"ד בזמן מתן הצו).

עמדת ביה"ד:

ביה"ד סבור שישנן שתי סיבות שבגינם גם בדיעבד אין לקבל את הסתלקות הבן הראשון:

משום שבזמן ההסתלקות היה עיקול תקף.

חוסר תום לב.

כל סיבה לכשעצמה מהווה עילה שלא לקבל את ההסתלקות וכ"ש כשיש בפנינו את שתי הסיבות וכפי שנפרט.

לפי הנתונים שבפנינו, עוד בחיי המנוחה הוגשה תביעה כנגד הבן שהסתלק ונעשו הליכים לעיקול נכסיו. הבן הראשון ידע שיש לו נושה פוטנציאלי (המעביד) כי קיימת אפשרות שהוא יחוייב במשפט. הוא ידע שכאשר הוא יקבל רכוש מעזבון אמו המנוחה, גם רכוש זה יעוקל, ובעתיד, אם הוא יחוייב בדין, רכוש זה יעבור לנושה - המעביד. בנסיבות אלו גם אם לא היה מוטל עיקול על חלקו בעזבון, הסתלקותו נגועה בחוסר תום לב ומטרתה בהברחת נכסים מנושה פוטנציאלי ואין לקבלה.

בענין חוסר תום הלב של ההסתלקות מן הראוי לציין גם את האמור בסעיף 25 לתגובה מיום 1.5.2008 של מי שהיה בעבר בא כוחם של שני הבנים (בתגובה זו משיב 2 הוא הבן שהסתלק ומשיב 1 הוא הבן השני):

"לאם המנוחה היו כמה סיבות לנשל את המשיב 2 מהירושה. ראשית, המשיב 1 ובתו היו אלה שטיפלו בה במשך שנים. שנית, המבקשת ניסתה לעקל אצל המנוחה כספים שמגיעים אם מגיעים, לבנה המשיב 2 ממנה, עוד כשהמנוחה היתה בחיים- המנוחה צויינה כמחזיקה מס' 31 ברשימת המחזיקים בבקשה לעיקול נכסי המשיב 2, נספח ב' לבקשה. המנוחה אף השיבה על צו העיקול, עוד בחייה, שאין מגיע למשיב 2 ממנה דבר. אין ספק שנסיבות אלה הוסיפו טעם נוסף, לגיטימי, לנישול המשיב 2 מהירושה בהבעת רצונה של אמו, כשהיתה במצב של שכיב מרע".

מדברים אלו עולה שכבר בחיי המנוחה נעשה נסיון מצד המעביד לאתר אצל אמו של הבן שהסתלק נכסים ששייכים לבן כדי לעקלם (ולטענתם זה אף היה טעם לגיטימי נוסף מדוע רצתה המנוחה לנשל מהירושה את הבן שהסתלק). גם אם הבן הראשון לא ידע שהוטל בפועל עיקול תקף על מה שירש מאמו, הוא ודאי ידע שצפוי נסיון עיקול על הנכסים שהוא יירש מאמו.

שני הבנים טוענים שההסתלקות נבעה כדי לקיים את רצון המנוחה. טיעונים אלו על רצון המנוחה לא הוכחו, העובדה שטיעונים אלו צויינו בבקשה למתן צו ירושה אינם מוכיחים דבר כי בתקופה זו היו ההליכים המשפטיים בעיצומם. בנסיבות שבפנינו, כשיש עילה להסתלקות כדי להבריח כספים מנושים עתידים, אין מקום לקבל טיעונים שלא הוכחו בדבר רצון לקיים את בקשות המנוחה.

[כהערת אגב נציין כי לפני הדיון בביה"ד כתבו שני בני המנוחה לביה"ד שהמנוחה ציוותה בחייה את כל רכושה לבן השני מלבד דירת המגורים שצוותה לנכדתה (בתו הבכורה של הבן השני). הבן השני הוסיף שאמו הביעה את רצונה הנ"ל פעמים רבות אך לא השאירה צוואה בכתב ונימק זאת כי היא היתה ניצולת שואה רדופת פחדים ולא עמד לה הכוח לעשות צוואה. הבן השני ביקש מתן צו ירושה שהדירה תירש הנכדה ושאר הרכוש ינתן לבן השני. בדיון בבקשה למתן צו ירושה נשאלו על כך הצדדים ע"י ביה"ד והבהירו שהמנוחה לא ערכה צוואה לפי החוק ולא אמרה בפני עדים כיצד יחולק רכושה רק ביקשה זאת. ביה"ד הבהיר לצדדים שלפי החוק לא ניתן להעביר הדירה לנכדה במסגרת צו הירושה (כאשר לא היתה צואה כדין לטובת הנכדה). שני ילדי המנוחה ביקשו שכל העזבון יעבור לבן השני. הבן הראשון הסתלק בביה"ד מחלקו בעזבון לטובת הבן השני.

בסיכומי בא כוחו של הבן הראשון מיום 21.12.2010 בסעיף 1 נכתב שהמנוחה לא השאירה צוואה אך עוד בחייה היא ציוותה את רכושה לבן השני. וכיום בתו של הבן השני גרה בדירה.

יש לציין שיש קצת הבדל בין מה שטענו הבנים בדיון ובמכתב ששלחו לפני הדיון, לבין טענת בא כחו של הבן הראשון. הבנים טענו שצווי המנוחה היה שהדירה תנתן לנכדה ובסיכומים נטען שצווי המנוחה היה שגם הדירה תנתן לבן השני. (ובתגובה בכתב של בא כוחם בעבר של שני הבנים מיום 1.5.2008 הוא ציין בסעיפים 24 ו-25 שהבעת רצונה של המנוחה, נעשתה כשהיתה במצב של שכיב מרע).

הבאנו דברים אלו כהערת אגב בלבד, משום שחוסר תום הלב לא נקבע בגלל אי דיוקים אלו, אלא מעצם הענין, שכאשר יש נושים (גם נושים צפויים עתידיים), אין לקבל טיעונים שלא הוכחו על רצון המנוחה.]

חוסר תום הלב מחזק גם את החשש שלא היתה הקנאה אמיתית לאח השני אלא כהברחה מנושים. ענייני הברחה מבוארים באבן העזר סימן צ' סעיף ז' ועיין עוד בשו"ת הרא"ש כלל ע"ח אות ג'.

ישנה סיבה נוספת שלא לקבל את ההסתלקות מהירושה. כאשר מוטל עיקול על נכסי העזבון שזכאי לו אחד היורשים לא ניתן להסתלק מהירושה, ובדרך זו לא יתאפשר שההסתלקות "תעקוף" את זכויות המעקל והירושה שעוקלה, תנתן ליורש אחר ללא העיקול. בנדוננו נחלקו הצדדים האם בזמן ההסתלקות ומתן צו הירושה היה העיקול תקף. בית משפט העליון הכריע שהעיקול בזמן הנ"ל היה תקף ומשום כך אנו סבורים שזו סיבה נוספת שלא לקבל את ההסתלקות.

היורשים טוענים ומדגישים שהם לא ידעו מהעיקול, גם אם לפי הכללים היתה המצאה כדין של העיקול והוא תקף.

בהקשר לכך אנו נתייחס ל-3 אפשרויות תיאורטיות שיכולות להיות בזמן ההסתלקות:

א.      לא הוטל עיקול תקף.

ב.      הוטל עיקול תקף והיורש שהסתלק לא ידע מהעיקול.

ג.       הוטל עיקול תקף והיורש שהסתלק ידע מכך.

כאשר אנו בוחנים את תוקף ההסתלקות בהתייחס לעיקול, אין הבדל בין אפשרויות ב' ו-ג'. השאלה היחידה העומדת על הפרק היא האם העיקול היה תקף (אפשרות א') או לא (אפשרויות ב' ו-ג'). גם אם היורש שהסתלק לא ידע מהעיקול אין הוא יכול להסתלק כשהעיקול תקף. ואילו אם העיקול אינו תקף, אין העיקול מהווה מניעה ליכולת ההסתלקות. היורש יכול להסתלק ולהקנות זכויותיו בירושה לאחיו (בכפוף לבדיקה האם ההקנאה אמיתית או שהיא נעשית בחוסר תום לב ו/או שהיא פיקטיבית ומטרתה הברחת נכסים מנושים נוכחים או עתידיים).

כאשר אנו בוחנים את תוקף ההסתלקות לגבי תום הלב של היורש שמסתלק, ההתייחסות לאפשרויות הנ"ל היא אחרת. לגבי תום הלב אין הבדל אם העיקול לא היה תקף (אפשרות א') או שהעיקול היה תקף אך היורש לא ידע מכך (אפשרות ב'). ההבדל המשמעותי קיים בין האפשרות שהיורש שהסתלק ידע מהעיקול (אפשרות ג') לבין האפשרויות שהיורש לא ידע שיש עיקול (אפשרויות א' ו-ב').

כאשר היורש לא ידע מהעיקול, ענין העיקול לכשעצמו לא יוצר חוסר תום לב. תום הלב נבחן לפי הנסיבות האחרות. במקרה שלנו גם הנסיבות האחרות מצביעות על חוסר תום לב של היורש שהסתלק. הוטל עיקול על רכושו, יש משפט שמתנהל כנגדו, והיורש יודע שיתכן וינסו לגבות גם מהרכוש שהוא יקבל מעזבון אמו. הוא מעדיף להעביר את חלקו בירושה לאחיו (או לבת אחיו) ואין הוא מיידע את ביה"ד שיש כנגדו הליכים משפטיים שבגינם יתכן והוא יחוייב כספים. כאשר ישנה אפשרות שהיורש ידע שיש עקול על חלקו בעזבון (אפשרות ג'), חוסר תום הלב כמובן חמור יותר, שהוא מסתלק בביה"ד כאשר הוא מעלים מביה"ד גם את עובדת העיקול. אך גם כאשר היורש לא ידע שהעיקול תקף, וכפי שהיורשים טוענים, עדיין יש חוסר תום לב בהסתלקותו מהירושה וכפי שפורט לעיל.

[כשאדם מוכר לחבירו קרקע שמשועבדת לבעל חובו, אין השעבוד מונע את המכירה אלא שהמכירה אינה מפקיעה את השעבוד ובעל החוב גובה מהלקוחות. באופן תיאורטי ניתן היה לדון כיוצא בדבר בהסתלקות והקנאה של יורש מרכוש וזכויות שהוא זכאי להם מכח הירושה והם מעוקלים לטובת נושה (נוכחי או עתידי). אפשר היה לדון באופן תיאורטי האם העיקול מונע מלכתחילה את יכולת ההסתלקות וההקנאה או שההסתלקות וההקנאה תקפים במגבלות העיקול ואין הם גוברים על העיקול והעיקול תקף גם כלפי הזוכה. הנפקא מינה בין שתי האפשרויות קיימת כאשר לאחר מכן העיקול בוטל (כגון: האדם שלטובתו נוצר העיקול הפסיד בדין, או שהוא זכה בדין וגבה חובות מרכוש אחר וכד'). אם העיקול מונע הסתלקות והקנאה, אזי גם כשבטל אח"כ העיקול, ההסתלקות לא תפסה (שהרי העיקול בטל מכאן ולהבא ולא למפרע, וההסתלקות בטלה מעיקרא). אם ההסתלקות וההקנאה תקפים אלא שהם כפופים לעיקול, כשבטל אח"כ העיקול, ההסתלקות וההקנאה תקפים.

אך שאלה זו היא תיאורטית בלבד וודאי שאינה שייכת בנידוננו מכמה סיבות: העיקול עדיין תקף ולכן כיום ודאי שלהסתלקות אין תוקף מעשי ואין בכוחה לבטל את זכויות המעביד מכח העיקול. כמו כן, חוק הירושה מונע יכולת הסתלקות כאשר יש עיקול. בנוסף לכך במקרה דנן היה גם חוסר תום לב בהסתלקות (גם אם הוא לא היה בדרגה היותר חמורה כי היורשים בזמנו לא ידעו מהעיקול) משום כך אין תוקף להסתלקות.]

ובהתייחס לטענות נוספות שהועלו:

הבן שהסתלק טוען שאחיו קבל ממנו את הנכס במתנה והוא זכאי לטעון להגנת מה שקיבל בתום לב כמו קונה זר שקנה נכס מעוקל כשהוא לא ידע מהעיקול (הן כשמדובר בקונה זר כשקנה ישירות מהבן שירש והן כשהבן היורש הסתלק לטובת אחיו והקונה הזר קנאה מאחיו). טענה זו דינה להדחות. יש הבדל בין קונה זר שמשלם על נכס ממיטב כספו לבין מקבל מתנה לגבי דרגת ההוכחה הנצרכת לתום לב. [בדומה לכך כידוע יש הבדל לפי דין תורה בין אומדנא הנצרכת לבטול מכר, לאומדנא הנצרכת לבטול מתנה.] כמו כן, יש הבדל בין אדם זר לבין אח, כאשר החשש לחוסר תום לב אצל אדם זר הוא באופן טבעי קלוש יותר.

בנוסף לכך, במקרה דנן אנו סבורים שההסתלקות נועדה להברחת הנכסים מנושים צפויים עתידיים, גם אם אין הם מוגדרים כנושים בהווה. [יש גם לציין שגם כאשר יש עיקול תקף ויש תקנת השוק, שבמקום שהקונה לא ידע מהעיקול, שהמקח קיים, דבר זה לא שייך במקרה דנן. במתנה שעיקר עשייתה משום הברחה, המקח בטל ואין תקנת השוק גם אם נראה לביה"ד שהוא נתן כמתנה גמורה. וראה חו"מ סימן ס' ס"ק א' ובנתיבות ביאורים סק"א].

החלטת בית המשפט העליון לא קבעה שהעיקול יחול מכאן ולהבא, אלא קבעה שכבר בזמן ההסתלקות ומתן צו הירושה, העיקול היה בתוקף.

ובהתייחס לטענת הבן שהסתלק, שהוגש ערעור על צו הירושה והערעור נמחק: תיק הערעור נסגר מנהלית בהעדר הודעה מהצדדים. לא היתה החלטה של ביה"ד הרבני הגדול לגופו של ענין (ויתכן והגשת הערעור לביה"ד הרבני הגדול היתה ליתר זהירות). מדובר בתביעה שעיקרה בטול צו ירושה עקב נתונים חדשים שלא היו ידועים לביה"ד בזמן מתן צו הירושה וההכרעה בתביעה זו מסורה לביה"ד האזורי (וכמובן שהיא אח"כ כפופה לזכות ערעור לביה"ד הרבני הגדול).

בנוסף לכך עלינו לציין שאין פגם שהחברה לא הגישה התנגדותה לפני מתן צו הירושה. התברר אח"כ שעקב תקלה, חל עכוב בפרסום ברשומות וההתנגדות נעשתה בהזדמנות הראשונה הסבירה. [גם אם ההתנגדות היתה נעשית שלא בהזדמנות הראשונה הסבירה, היינו צריכים להכריע האם משום כך לא נזדקק לה. מסתבר מאד שבנסיבות שבפנינו (הפגמים שבהסתלקות בגין העיקול ובין חוסר תום הלב) היינו דנים לגופו של ענין בהתנגדות ומכריעים כפי שהכרענו].

לאור כל האמור לעיל פוסק ביה"ד:

א.      בטל בזה צו הירושה שניתן ע"י בית הדין בפס"ד מיום ב' שבט תשס"ח 9.1.2008 בעזבון המנוחה פלונית ז"ל ת"ז [..].

ב.      אין צו להוצאות.

ניתן ביום כ"ה בשבט התשע"א
(30/01/2011)