האם נתבע בערכאות צריך אישור בי"ד

פסקי דין - ירושלים דיני ממונות כרך א עמוד כז-כח תיק מס' 173 - נא 

ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב"ד; הרב אברהם דב לוין; הרב שמואל ביבס. 

פס"ד בענין הנתבע בערכאות. 

נושא התביעה

הנתבעים בדין זה תבעו את התובע בדין זה בערכאות על השגת גבול בשימוש בפרוזדור חיצוני של דירתו שלטענתם שייך להם, והם זכו במשפט כשנגזר על התובע בדין זה שלא תהיה לו דריסת רגל באותו פרוזדור. התובע טוען שנשפט שלא עפ"י ד"ת ודורש להחזיר את המצב לקדמותו ולהרשותו להשתמש בפרוזדור שלדבריו שייך לו.

בא כוחם של הנתבעים בדין זה טוען שמרשיו אינם מוכנים לחזור ולהתדיין בענין זה שכבר נפסק ע"י ביהמ"ש, מה עוד שהתובע בדין זה גילה דעתו בעצם טיעוניו בביהמ"ש והבאת עדים להגנתו כי ביהמ"ש מקובל עליו, ורק משנוכח שפסקו לרעתו מבקש דיון בביה"ד.

פסק דין

ביה"ד הסביר לתובע כי במקרה של תביעה בערכאות ורוצה הנתבע לדון בד"ת, למרות שמחוייב לילך לביהמ"ש שאל"כ יחוייב בדיניהם, עליו להגיש בקשה לביה"ד על רצונו לדון בד"ת ולבקש הפסקת ההליכים בביהמ"ש מיד עם התביעה בביהמ"ש, ואין צורך להמתין בכך עד לתוצאות המשפט.

האב"ד שליט"א בקש מב"כ הנתבעים שיבקש משולחיו להרשות לתובע דריסת רגל בפרוזדור, שכן זה נהנה וזה לא חסר הוא, וכופין על מידת סדום, וב"כ הנתבעים ניאות לבקשה. אם לא יגיעו הצדדים לידי הבנה, והנתבעים יעמדו על סירובם להתדיין בביה"ד, יקבל התובע רשות לתבוע את הנתבעים בכל מקום שירצה.

מקורות בהלכה

בשו"ת כנסת יחזקאל סי' צז', נשאל המחבר באחד שלאחר מות בתו סגר הדלת בעד חתנו להכנס, והלך חתנו לערכאות וכפו את החותן לפתוח את הבית. משראה כן החותן שיחד את המושל שיעביר את החתן מן הירושה כדין ערכאות שאין הבעל יורש את אשתו, והלך החתן ושיחד בסכום יותר גדול כדי לזכות בירושה המגיעה לו עפ"י ד"ת, ואח"כ תבע החתן את חמיו בד"ת את כל הסכום שהוציא, ופסק הכנסת יחזקאל שהנתבע חייב לשלם כל ההוצאות שהוציא החתן כדי להעמיד הדין על תילו דבעל יורש את אשתו, שדוקא כשהתובע הולך לערכאות צריך רשות בי"ד משא"כ לבטל את אשר עשה השני, עי"ש בארוכה.

(אלא שכבר העיר הדיין הרש"ב שליט"א שבנוגע להחזר הוצאות, הדבר תלוי במחלוקת ראשונים אם יש לחייב מדיני דגרמי, עי' רא"ש ב"ק קיב ושו"ת הרא"ש כלל עג שהמסרב לבוא לדין מחייבים אותו בהוצאות, ואילו הרשב"א בשו"ת הובא בב"י סי' יד כתב שאין לחייבו משום שאינו אלא גרמא, והדברים עתיקים.)

לפי״ז בנידון דידן שתבעוהו בפני ערכאות, לא היה זקוק לרשות בי"ד ללכת ולדון בפניהם, כי רק התובע צריך רשות ולא הנתבע, וכיון שסבר שבאים לשלול ממנו מה שמגיע לו עפ"י ד"ת, צדק בכך שטרח לטעון בפניהם ולהביא ראיות לטענותיו, ואין בכך כל ראיה שקבלם עליו לדונו.