תביעת הוצאות מהתובע בערכאות

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' כט - לא, תיק מס' 110-נא

תשרי התשנ"א

נושא התביעה

התובע שגר בבית משותף, הסתכסך עם שכניו מהבית לפני כמה שנים בגלל תוספת מרפסת לסוכה שהוסיף לדירתו ללא הסכמתם. השכנים פנו בזמנו לביהמ"ש האזרחי באמצעות הנתבע בדין זה המשמש כעו"ד, למרות שהתובע בתיק זה בקש משכניו להתדיין בבי"ד זה.

ביהמ"ש הורה לתובע להפסיק את הבניה, ובהסכמתו, הוציא צו מניעה זמני לארבעים יום, וחייבו בין השאר גם בהוצאות משפט שאותם שילם לנתבע, לאחר שזה התרה בו ע"כ.

הטענות

התובע דורש מהנתבע שישיב לו את מה ששילם לו עבור הוצאות משפט, מאחר וחיובו בהם היה עפ"י הוראת ביהמ"ש שלא עפ"י ד"ת, והואיל והנתבע לא נעתר לבקשה להתדיין בד"ת, ושימש כתובע בביהמ"ש, דינו כמזיק בידים, ועליו לשלם דמי נזקו.

הנתבע משיב שהתובעים במשפט היו שולחיו, השכנים של התובע, וע"כ התביעה צריכה להיות כלפי שולחיו, מה גם שהכסף ששילם התובע עבור הוצאות משפט לא היו עבור הנתבע עצמו אלא עבור חוב האגרות השונות שהיו כרוכות בהגשת המשפט וההוצאה לפועל, והנתבע עצמו - הוא התובע בדין זה - הסכים להתדיין לפני ביהמ"ש, בכך שטען בפני ביהמ"ש ארוכות להגנתו, ואף חתם על צו ביהמ"ש והסכים לפס"ד, לפיכן אין לו עתה להלין על פסק ביהמ"ש.

התובע משיב שהתביעה בביהמ"ש ע"י הנתבע בדין זה, אע"פ שנעשתה בשליחות השכנים, מ"מ ההלכה קובעת שאין שליח לדבר עבירה, וע"כ התביעה היא מהנתבע בדין זה ולא משולחיו. ומה שטוען הנתבע שהכסף להוצאות המשפט לא היה מיועד לו אלא לכיסוי אגרות שונות, טוען התובע ששלח את הכסף בצ'ק רשום ע"ש הנתבע, וזה שלח לו קבלה רשמית על הכסף ממשרדו, וברור ע"כ שהכסף הגיע לידיו של הנתבע. ומה שטוען שהסכים לפס"ד של ביהמ"ש בכן שטען לפניהם ארוכות וחתם על צו ביהמ"ש, משיב התובע שמכיון שנתבע לביהמ"ש לא היתה לו ברירה אחרת אלא לטעון להגנתו ולחתום, שאל"כ היה נשפט בחיובים גדולים יותר.

פסק דין

עפ"י בקשת האב"ד שליט"א, ניאות התובע לוותר על תביעתו.

מקורות בהלכה

התובע את חבירו בערכאות והוצרך התובע להוציא הוצאות בדיינים ובטוענים לצורך תביעתו, ואח"כ תובע הוצאותיו מהנתבע, פסק בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקמ שא"א לחייבו, ואדרבא הוא עשה שלא כהוגן ועבר על האיסור של לפניהם ולא לפני גויים, ואפי' סירב הנתבע ומתוך סירובו הוצרך להעמיד בערכאות ולהוציא הוצאות, גם בזה יראה לי שאינו חייב, דאינו אלא גרמא בניזקין בעלמא וכו', עכ"ל.

ע"כ ברור הדבר שתשלומים עבור הוצאות משפט שנפסקים ע"י ביהמ"ש האזרחי אינם נפסקים עפ"י ד"ת, וממילא מה שגובים עפ"י פסק זה הוא שלא כדין. ולפיכך פשוט שמי שקבל את הכסף שלא כדין, אע"פ שהבעלים מסרוהו לו בהוראת ביהמ"ש, גזילה ועושק בידו, עי' רמב"ם גזילה ואבידה פי"ד ה"ד שגם אם הגיעה הגזילה לידו ברצון הבעלים וכשתבעה כבש הגזילה אצלו בחזקה ולא החזירה, עושק הוא בידו. ואין לזה כל קשר לדיין שפסק בטעות וחייב את הזכאי שאינו אלא גרמי, עי' סוגיא בסנהדרין דף לג' ושנחלקו שם הראשונים אם הדיין חייב לשלם מדינא דגרמי, שם לא מדובר שהדיין נטל מהחייב אלא רק פסק לו את החיוב, מה שאין כן במי שהדיין פסק לו ונטל מיד הזכאי, הממון שבידו גזל ועושק הוא.

והנה גנב ששלח את חבירו ליטול ממון של גניבה, והנוטל אינו יודע שהוא של גניבה, עי' בראשונים לב"ק דף עט א שנחלקו אם באופן כזה אומרים אין שליח לדבר עבירה והגנב פטור, או שאין אומרים באופן כזה אשלד"ע והגנב חייב. אמנם כל זה במקרה שהנוטל נוטל בתמימות, אבל במקרה הנידון לפנינו שהנוטל ידע היטב מה הוא נוטל, בודאי גם אילו נניח שנטל עבור חבירו, אשלד"ע, והנוטל חייב.

והואיל והנתבע בדין זה מודה שקבל את הכסף מהתובע, ה"ה כמודה בגזילה ובעושק, ומה שטוען שהכסף לא היה מיועד עבורו אלא כדי לכסות הוצאות עבור אגרות שונות ששולמו לביהמ"ש, מי יימר שהתובע בדין זה אכן חייב בהם עפ"י דין, ומי הרשהו לעשות שימוש בכסף זה של חבירו. זאת ועוד, גם הנתבע מודה שהוצאות משפט כוללות שכ"ט עו"ד, והיינו שכ"ט עצמו, ומסתבר א"כ שהכסף שגבה היה גם עבור עצמו, והרי זה ממש נוטל כסף חבירו שלא כדין.

וכאן המקום להביא את דברי הגמ' ב"ק קיט א:

"כל הגוזל את חבירו שו"פ כאילו נטל ממנו נשמתו, שנא': "כן ארחות כל בצע בצע את נפש בעליו יקח" (משלי א יע)".

ופסק הרמב"ם הל' גו"א פ"ה ה"ב שאסור ליהנות בדבר הגזול, ומצוה על הגוזל להשיב את הגזילה, שנא': "והשיב את הגזילה אשר גזל"(ויקרא ה כג). ע"כ טוב יעשה הנתבע בדין זה לקיים את המצוה המוטלת עליו, וגם לקבל על עצמו שמכאן ולהבא לא יזדקק לביהמ"ש שלא כדין.

ומה שטען הנתבע שהתובע הסכים לפס"ד של ביהמ"ש כשטען בפניהם ארוכות וחתם על הצו שלהם, צודק התובע שאין כל ראיה בכך, שהרי נגרר לשם בגלל תביעת הנתבע, ויתירה מכך מצינו בשו"ת כנסת יחזקאל סי' צז נשאל המחבר באחד שלאחר מות בנו סגר הדלת בעד חתנו להכנס, והלך חתנו לערכאות וכפו את החותן לפתוח את הבית, משראה כן החותן, שיחד את המושל שיעביר את החתן מן הירושה כדין ערכאות שאין הבעל יורש את אשתו, והלך החתן ושיחד בסכום יותר גדול כדי לזכות בירושה המגיעה לו עפ"י דין תורה, ואח"כ תבע החתן את חמיו בד"ת את כל הסכום שהוציא, ופסק הכנסת יחזקאל שהנתבע חייב לשלם כל ההוצאות שהוציא החתן כדי להעמיד הדין על תילו דבעל יורש את אשתו, שדוקא כשהתובע הולך לערכאות צריך רשות בי"ד משא"כ לבטל את אשר עשה השני, עי"ש בארוכה.