מינוי מורשה ע"י הנתבע

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' לג-לו תיק מס' 139-נא תשרי התשנ"א

פס"ד בענין מורשה לנתבע. 

נושא הדיון

הנתבע משמש ראש ישיבה ומורה לרבים, ולהזמנות קודמות של ביה"ד שלח במקומו פעם תלמיד זה ופעם תלמיד אחר, ואילו הוא עצמו לא הופיע, ובאחד הפעמים כתב מכתב לביה"ד שקשה לו לפרט את הסיבה לאי יכולתו להופיע בעצמו והוא מבקש שישמעו את טענותיו ע"י השליח. היום כלל לא הופיע לא הוא ולא שלוחו, ונודע שנסע לחו"ל. התובע הודיע שאינו מוכן להתדיין אלא עם הנתבע בעצמו.

החלטה

יש להמתין עד שובו של הנתבע לארץ, ואז להזמינו שוב.

מקורות בהלכה

ע"כ נראה שיש לקיים המנהג, ולקבל טענות הנתבע ע"י שליח, ואם אפשר, ימסור לו את הטענות בעדים.

והנה, הנתבע רמז במכתבו, שאינו מגיע לביה"ד להתדיין עם בעל דינו בגלל מעמדו ועיסוקיו בהרבצת תורה. ועי' רמב"ן ורא"ש שבועות ל,א ושו"ע סי' קכד, שאם היה הנתבע ת"ח שתורתו אומנתו ורצו בי"ד לכבדו, שולחים לו בי"ד שלוחי בי"ד וסופריהם לשמוע טענותיו ולכותבם מפיו. אך עיין ש"ך שם ס"ק ד שלא נהגו כן. ע"כ נראה שהעצה להתקדם בדין היא כנ"ל, לקבל הטענות ע"י שליח.

עניין מינוי שליח לנתבע

בתקנות הדיון של בתי הדין בישראל פרק ה סעיף מא, נאמר כי הרשאה למורשה ע"י אחד מבעלי הדין "תהא בכתב" ועפ"י הנוסח שנקבע לכך. יש להניח שהנוסח הקבוע מצוי בארכיון של בתי הדין בכל אתר.

אמנם צדק כב' הדיין הגרש"ב שליט"א, שלא נאמר דין הרשאה בכתב אלא לתובע, ובכתב נאמר שהתובע מקנה את התביעה לשליח, דבר שלא שייך בנתבע, וא"כ נמצא שאין באפשרותינו לשמוע טענות הנתבע ע"י אחר, אלא שיש בראשונים ואחרונים כמה פתרונות לכך, וכפי שיבואר להלן.

והנה יש לחקור בטעם שאין הנתבע ממנה שליח, האם זה משום שאין לו מה להקנות לו, וכמש"כ הראשונים הנ"ל, ואז יש לחשוש שאם יתחייב בדין לא יהיה מי שישלם, כי השליח יאמר שאין התביעה שלו ואינו חייב בחיובים של משלחו, והנתבע יאמר שאם היה בדין היה יודע יותר טוב מה לטעון, או שהטעם הוא מפני שהחזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח לטעון שקר אינה שייכת אלא בנתבע עצמו ולא בשלוחו, ויש לחשוש שיטען שקר, וכמש"כ הריטב"א שבועות ל,א. ונפ"מ בין הטעמים תיתכן, במקרה שנתחייב השליח בבי"ד שכל מה שיחייבו בדין יפרע ממנו- לטעם הראשון שוב אין לחשוש שלא יהיה מי שישלם, אבל לטעם השני עדיין יש לחשוש לשקר.

והנה העיטור כתב עצה לקבל אף את שלוחו של הנתבע אם יתחייב השליח שאם יצא הנתבע חייב בדין יפרעו ממנו. וכעי"ז בשו"ת הרמב"ם מהד' בלאו סי' לז וסי' תיא בשם יש מי שפסק, שיש לקנות מן השליח שכל מה שיתחייב הנתבע יפרענו המורשה מממונו. אולם כבר העיר בשער החדש על העיטור שם שאם יש חשש שקר לא תועיל עצה זו.

אמנם הב"ח חו"מ סי' קכד כתב פתרון אחר לדברים, שאם מינהו הנתבע לשליח בעדים, יכול הוא לטעון במקומו. אמנם לחשש שקר אין זה עדיין מספיק עד שיעידו שמסר בפיו הטענות שיטען בבי"ד. וכנראה שמשום כך התקינו בתקנות הדיון שימנה אותו בכתב, וזה ישמש במקום עדים.

לפיכך נראה שהן אמנם לא התקינו בבתי הדין כהעיטור לקבל קנין מהמורשה של הנתבע, אבל א"א לקבל אותו בלי שיתמנה בפני עדים כמו שפסק הב"ח, או לפחות ע"י כתב, כמו שהתקינו בתקנות הדיון. ויש למצוא את הנוסח המקובל בבתי הדין.

הנוסח המוצע לכתב הרשאה לנתבע

(הנוסח למינוי מורשה לטענות הנתבע שלהלן, לקוח מספר "דיני ממונות" של הרב בצרי, ח"א עמ' רסג-רסד, ומבוסס עפ"י הנוסחאות שבספרי הגאונים, הראשונים והאחרונים).

אני החתום מטה....................., מיניתי את ...................... מדעתי ומרצוני, בלא אונס אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלמה בפני עדים, ויכול המורשה להשיב על תביעה שישנה נגדי, ולטעון, ולהשיב על הטענות שטוען נגדי, ולדון בעדי, ולהפך בזכותי, ולערער במקומי, ולכפותו, ולעכל נכסיו, ולקבל הדין, ולהסתלק מהדין, ולעשות פשרה קרובה לדין או רחוקה מהדין, ולקבוע זמן, ולבטל זמן, ולקבל כל זכות ותביעה וממון, ודררא דממונא מאיזה אופן שיהיה, ולהזמין עדים, לבקש ולקבל חוות דעת מכל מוסד כללי או רפואי, להוציא לפועל לכפות להשביע ולאסור, ולעשות כל פעולה אחרת. ותהא ידו כידי, וכחו ככחי, וזכותו כזכותי, ופיו כפי, ותביעתו כתביעתי וטענותיו כטענותי, וקבלתו כקבלתי, ושוברו כשוברי, ומחילתו כמחילתי, והודאתו כהודאתי, ועשייתו כעשייתי, ושלוחו כשלוחי. וכל מה שיעשה המורשה יהיה שריר וקיים ומקובל על המרשה כאילו נעשה ונגמר על ידו בלי שיוכל לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.

וכך אמרתי בפני עדים למורשה: לך דון, וכל דמתעני לך מן דינא עלי דידי הדר. והתחייבתי וקבלתי על עצמי שלא לבוא נגד שום דבר שיעשה המורשה הנזכר, לא בפני דייני ישראל ולא בפני ערכאות. וכח ההרשאה זו הוא עבור בית הדין לממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים. ואחריות וחומר שטר הרשאה זו קבלתי עלי כחומר כל שטרי הרשאות שרירות וקיימות העשויות כתיקון חכמים, דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי.

ועל הכל קבלתי בקנין גמור, בכלי שכשר לקנות בו וחתמתי שמי ביום ........... בשבת, .......  לחודש ..............., שנת  ..................          .........................   (חתימת יד המרשה)

הנני מאשר בזה שהנתבע הנ"ל חתם על כתב הרשאה זה בפני, והחתימה הנ"ל זו חתימתו.

וע"ז באעה"ח בפני ביה״ד, היום יום ...............     ....................... (חתימת המורשה)