נזק מנשיכה של כלב משוחרר בכלב משוחרר

פסק דין

הנידון:

הכלבה של ב' השתחררה ושוטטה ברחוב ועברה לפני הבית של משפחת א', כאשר גברת א' חזרה הביתה ופתחה השער הכלבה שלה יצאה ונגשה אל הכלבה של ב' שנשכה אותה כמה פעמים. גברת א' לקחה הכלבה לווטרינר שטיפל בפציעות של הכלבה בעלות של 1000 ש"ח. מיהו הטיפול לא צלח ומצבה של הכלבה התדרדר עד כדי כך שגברת א' החזירה הכלבה לווטרינר שביצע המתת חסד לכלבה שעלה 300 ש"ח.

לפני המתת החסד גברת א' פנתה לב' ששילם לה 500 ש"ח בגלל שקיבל על עצמו חצי האשמה הואיל והכלבה שלו לא היתה קשורה וגם עכשיו הוא מוכן לשלם חצי מ300 ש"ח על המתת החסד, אבל הוא אינו מוכן לקבל כל האשמה הואיל וגם הכלבה של גברת א' היתה משוחררת ולכן גם עליה רובצת חצי האשמה.

גברת א' תובעת כל השכר של הווטרינר מב' שהרי סוף סוף הכלבה שלו נשכה וגם טוענת שהתקיפה היתה בלי שום התגרות מצד הכלבה שלה אלא הכלבה של ב' פשוט הלכה ותקפה אותה וזה בנוסף להזדמנות אחרת לפני כשנה שגם אז הכלבה של ב' תקפה הכלבה שלה, אבל אז היא לא דרשה תשלום הנזק מב' אבל הפעם היא דורשת התשלום.

ב' כאמור מוכן לשלם חצי הנזק אבל לא יותר מכך, ואינו מוכן לקבל כלל שהכלבה שלו תקפה הכלבה של ב' בלי התגרות מצדה אלא מצביע על כמה מקרים שהכלבה של גברת א' התגרתה בכלבה שלו והוא היה צריך לרסן הכלבה שלו בכח מלתקוף אותה בחזרה. הוא אומר בוודאות שהכלבה שלו אינו תוקפנית ולא היתה תוקפת הכלבה של גברת א' בלי התגרות מצדה. בכל זאת הוא מוכן לשלם חצי בגלל שסוף סוף הכלבה שלו היתה משוחררת.

השאלות לדיון

יש לעיין בכמה שאלות בנדון:

א.  איזה סוג נזק מדובר כאן?

ב.  האם זה משנה אם הכלבה תקפה עם או בלי התגרות?

ג.   מי נאמן בטענה אם היתה התגרות או לא?

ד.  האם הדרישות המחמירות היום שאוסרות שכלב ישוטט בלי ליווי וכו' ישנו את חומרת הדין על פי ההלכה?

ה.  האם אפשר לדרוש תשלום על רפוי בתקיפה על ידי בהמה ובפרט כאשר הרפוי לא צלח?

ו.   האם יש סמכות לבתי דין של היום לפסוק בנידון הזה?

הפסק

א.  באיזה סוג נזק מדובר בנידונינו?

ידוע שלפי ההלכה יש שלשה אבות נזיקין הקשורים לנזקים שבהמה מבצעת עם דינים שונים לכל אחד: קרן, שן ורגל. ונשאלת השאלה באיזה נזק מדובר אצלנו ומה הדינים שלו?

יש שני מאפיינים של נזק כדי שיוגדר קרן והם: 1. "כוונתו להזיק" בב"ק ב: "מאי שנא קרן דכוונתו להזיק...". 2. שזה "משונה" היינו התנהגות לא שגרתית כמו שכתוב ב"ק טו: "משונה קרן..." ובב"ק יט: "קרן לאו אורחיה" ועוד. ונראה שבנידון דידן מתקיימים שני מאפיינים אלו. ברור שבתקיפה של הכלבה היתה כוונתה להזיק וגם זה "משונה" בגלל שזו אינה התנהלות של יום יום שכלבה תוקפת כלבה ובפרט לא באופן שגורמת למותה, ואינו דומה לרגל ולשן שהם נזקים שנגרמים על ידי ההליכה של הבהמה או אכילת הבהמה דברים ראויים לאכול, זו התנהלות של יום יום.

יצאנו למדים שמדובר בנזק של קרן.

מה הדינים של קרן? בהמה שמזיקה בקרן משלמת חצי נזק מגופה כמו שכתוב בשמות כא,לה ומבואר בב"ק לג, זאת אומרת בוחנים את הנזק והמזיק משלם חצי הנזק אבל רק לפי שוויו של המזיק עצמו ע"ש במשניות כל מיני וריאציות של דין זה.

סיכום פרק זה: הכלבה של ב' הזיקה בקרן והחיוב הוא שווי חצי הנזק מתוך שווי של הכלבה של ב'.

ב.  האם זה משנה אם היתה התגרות מצד הכלבה של גברת א'?

נאמר במשנה ב"ק לג.

"שני שוורין תמין שחבלו זה את זה משלמין במותר חצי נזק".

והראש שם (ג,יג) כתב:

"נראה לי דמיירי שהתחילו בבת אחת או חבל הראשון בשני לאחר זמן אבל אם האחד התחיל המתחיל משלם חצי נזק והשני פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור".

ולפי זה היה נראה שאם הכלבה של א' התגרתה בזו של ב', ב' פטור!

אבל נראה שאין הדבר כן ודברי הראש נכונים רק אם הכלבה של א' היתה תוקפת הכלבה של ב' והיתה חובלת בה כמו שכתוב במשנה "שני שוורין... שחבלו זה בזה" ועל זה כתב הרא"ש מה שכתב, אבל התגרות בעלמא אינה מספיקה לפטור את ב'.

ובנוסף לכך הרמ"א תב,א הבין שהמחבר לא חילק חילוקו של הרא"ש אלא מחייב השני אפילו אם הראשון תקף אותו, לפי זה אין משמעות להתגרות כלל. מיהו ע"ש בשך א' וכן גר"א ה' שחלקו על הבנת הרמ"א בדברי המחבר וסוברים שאין חולק על הרא"ש בזה.

סיכום פרק זה: אין משמעות להתגרות של הכלבה של א', אם היתה כזו, ואין לפטור הכלבה של ב' בגלל זה הואיל ולא חבלה בכלבה של ב' רק התגרתה בה לפי טענתו.

ג.   מי נאמן בטענתו אם היתה התגרות או לא?

הואיל וסיכמנו למעלה שאין התגרות כזו מעלה או מורידה בדין, אין צורך להכריע בשאלה זו.

ד.  האם החוק שאוסר שיטוט של כלבים ומטיל קנסות על כלב משוטט ישנה את חומרת הדין על פי ההלכה?

כידוע החוק היום מחמיר עם כלבים משוטטים ומטיל קנסות על הבעלים וכו'. ונשאלת השאלה האם המצב הזה ישנה את ההתייחסות של ההלכה לתקיפות של כלב משוטט ויחייב אותו ביותר מתשלום חצי הנזק?

נראה שההלכה לא נופלת מן החוק בחובה לשמור על הבהמה שלו שלא יזיק בקרן וכך אמר רב הונא בריה דרב יהושע ב"ק טו.:

"סתם שוורים בחזקת שימור קיימן ובדין הוא דלא לשלם כלל ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה".

וכן במשנה מה. בין ר"מ ובין ר"י מחייבים לשמור התם, שמירה מעולה וחייב בנזקו אפילו אם "קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק" וכן נפסק בחו"מ שצ"ו,א. לפי"ז נראה שאין בתקנות של החוק היום לשנות הדין להחמיר על חיוב קרן יותר מן הדין שהוא תשלום חצי נזק.

סיכום פרק זה: אין ההלכה משתנית בגלל האיסור החוקי לתת לכלב לשוטט שנהוג היום.

ה.  האם אפשר לדרוש תשלום על רפוי בנזקי בהמה? האם רפוי שלא צלח חייב בתשלום?

ידוע הכלל שאדם המזיק משלם 5 סוגי פיצוי ביניהם רפוי, היינו לרפאות הנחבל, אבל על נזקי בהמה משלם רק נזק, היינו פיחות שווי הניזוק. וגם אדם המזיק רק חייב לשלם 5 סוגי פיצוי כאשר מזיק אדם ולא כאשר מזיק בהמה. אם כן יש לעיין בנידון דידן אם יש חיוב תשלום על הרפוי של הכלבה או לא?

ועיין בטור חו"מ שז,ו מחלוקת ראשונים אם שומר חייב על השבתה זמנית של בהמה שתחזור לאיתנה אחרי תקופה של הבראה, אבל בינתיים לא עובדת. חכמי צרפת פטרו את השומר בגלל שאין חיוב "שבת" היינו אבדן ימי עבודה בבהמה, שרק אדם המזיק אדם חייב בשבת. אבל דעת רבינו חיים ועוד, לחייב בגלל שבהמה עומדת כל שעה למכור וברור שאם מוכר אותה כך, תהיה שוה פחות, לכן התשלום הזה נכלל בפיחות שווי הבהמה. וע"ש שהרמ"א כתב שהדעה הראשונה עיקר וכן פסק הב"י על סמך זה שהטור סתם בסימן שמ כשיטה הפוטרת. אם כן בנידון דידן אי אפשר יהיה לחייב על רפוי שדינו כשבת שלא מחייבים בנזקי בהמה!

אבל נראה שלא כן פני הדברים מכמה סיבות:

1.  עיין סמ"ע שז,י שחילק בין נזק הנגרם על ידי מעשה, ששם אין הכרעה של הטור ושו"ע לפטור, לבין נזק ממילא, ששם הטור פסק לפטור, שזה אכן הנידון בסו"ס שז שהטור סתם בו לפטור. וכן הסכים הקצות בשמ,ב.

2.  הש"ך שז,ה כתב שהוא ספיקא דדינא נגד הכרעת הרמ"א והשו"ע והקצות שם חיזק דבריו והוכיח שגם תוס' סתמו לחייב בנידון.

3.  עיין נתיבות שדמ,ג שכתב שכל המחלוקת הנ"ל היא כאשר הבהמה חוזרת לעצמה לגמרי בלי שום סימן לנזק שנגרם לה, אבל אם בסופו של דבר תשאר אפילו צלקת, זה אינו בגדר שבת אלא נזק וחייב לכל הדעות.

4.   הנתיבות הוסיף שרפוי של בהמה שבלעדי הרפוי הבהמה לא תחזור לעצמה כלל, אינו בגדר רפוי אלא זה נזק לכל דבר, שהמזיק חייב בו.

5.   רע"א בסו"ס שז הביא בשם השבות יעקב לחייב השומר אם בזמן ההבראה יש צורך להאכיל הבהמה אוכל מיוחד וזה בכלל נזק ואינו בכלל שבת. וכ"כ הנתיבות שם. אם כן הוא הדין והוא הטעם לחיוב רפוי.

לכן ברור שכאן חייב ב' לשלם הרפוי, ואינו בכלל רפוי שפטור בנזקי בהמה אלא בכלל נזק שחייב לכל הדעות.

מיהו יש לעיין אם חייבים לשלם על רפוי שלא צלח? שהרי בנידון דידן הרפוי לא צלח והבהמה מתה בסופו של דבר אם כן אין כאן רפוי כלל אלא גרימת הוצאות על חינם ויש לעיין אם חייב על כך?

ונראה שזו אכן שאלה גדולה אם היה מדובר בנזקי אדם, שיש לשלם רפוי בנוסף לנזק, אבל בבהמה שיש כאן רק חיוב מדין נזק והתשלום על הרפוי הוא בתור סניף של נזק, הוא יהיה חייב - מה לי נזק של רפוי או נזק של אבדן הבהמה כולה?! ולכן כל עוד שהתשלום אינו יותר משווי הבהמה חייב לשלם. בדיון גברת א' אמרה שקנתה הכלבה שלה ב2000 ש"ח, על סמך זה התשלום של הרפוי אינו חורג משווי הבהמה ולכן חייב.

סיכום פרק זה: יש לחייב על הרפוי אפילו אם הבהמה מתה בסופו של דבר כל עוד ששווי הנזק אינו חורג משווי הבהמה שמתה.

ו.   האם יש זכות לב"ד של ימינו לדון בדיני קרן?

נאמר בב"ק טו: "האי כלבא דאכל אימרי... משונה הוא ולא מגבינן בבבל" זאת אומרת כלב שאכל כבש הוא "משונה" היינו הוא קרן, ולכן בתי הדין בבל לא יכולים לדון ולחייב תשלום על כך, בגלל שלא היו דיינים "סמוכים", היינו סמוך מסמוך ממשה רבינו ע"ה, ודיני קנסות ועוד, אפשר לדון רק על ידי סמוכים, ולכן לא דנים אותם בבבל. ועיין ב"ק פד: שבתי הדין בבבל היו דנים דינים שהם שכיחים, אע"פ שלא היו סמוכים, מכח "שליחותייהו קא עבדינן" זאת אומרת יש דברים שהקדמונים אישרו להמשיך לדון בבבל אע"פ שלא היו סמוכים, וכן בארץ ישראל כאשר התבטלה הסמיכה לגמרי בשלהי תקופת האמוראים, מכח שליחות של הקדמונים. מיהו דיני קרן לא אישרו לדון בגלל שהם קנסות ואינם שכיחים. וכך נפסק בשו"ע חו"מ א,א.

מיהו למרות שלא גובים דינים אלו כאשר אין סמוכים, נפסק בשו"ע חו"מ א,ה:

"אע"פ שדיינים שאינם סמוכים בא"י אינן מגבין קנסות, מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו..."

היינו חובת התשלום קיימת גם אם לא דנים, ואם כן הרי זה לטובת כולם שבית הדין יתערב ויציע פתרון שישתיק המריבה, וכן נעשה בנידון דידן.

סיכום פרק זה: אע"פ שאין דנים דין קרן בדיינים שאינם סמוכים ולא עושים שליחותייהו, מכל מקום יש לבית דין להתוות פתרון כדי להשתיק המריבה וכדי לאפשר כפרה למזיק.

פסיקה:

לאור האמור למעלה אנחנו נקבל ההצעה של ב' לשלם עוד 150 ש"ח שזה חצי סכום הרפוי הואיל וקרן רק חייב חצי מן הנזק בכל אופן.

תשלום בתוך 30 יום מפסיקה זו.

ניתן: י סיון תשע"ז.

רב יהודה קרויזר- מרא דאתרא.

רב ברוך פז.