סירוב נתבע לדון בבית דין הסמוך למקום מגוריו - כתב סירוב

תיק 5770/4

המקרה הנדון:

מר י' מחולון תבע את מר נ' מישוב בשומרון בבית דין "כרמי משפט" בישוב ענב. מר נ' (הנתבע) הסכים בתחילה לדון בבית הדין בענב אך חזר בו ורוצה לדון בבית דין בבני ברק, שהיא אינה עירם לא של התובע ולא של הנתבע (ביישובו של הנתבע אין בי"ד, בתי הדין הסמוכים הינם בענב ובקדומים).

פסק דין

מעיקר הדין התובע יכול לכוף את הנתבע לדון בעירו חולון, או בישוב עינב, או קדומים. הואיל והנתבע מסרב לדון במקומות האלה, רשאי התובע לתבוע בערכאות.

נימוקים

א. עיקר הדין, תובע הולך אחר הנתבע, האם מנהג או דין והנפ"מ לדין.

מבואר בכמה מקומות בש"ס, שהנתבע הולך אחר התובע, ואין הנתבע יכול להוציא את התובע למקום אחר, מאן דכאיב ליה לילך לבי אסיא (ב"ק מו: ועיי' ביאור הגר"א חו"מ יד יח וכ"פ רמ"א שם). ויש מקומות שאף התובע יכול להוציא אותו מעירו כגון למקום הוועד. ואכמ"ל. וכבר כתבו הפוסקים שבזמננו אין ב"ד גדול, ועל כן תמיד דנים בעירם (שו”ע חו”מ סימן יד סעיף א).

הנידון שלנו הוא שהנתבע והתובע אינם נמצאים באותו המקום. בש"ס אין לזה התייחסות מפורשת.

נראה שההתייחסות הראשונה לזה היא במהרי"ק (הובאו דבריו בבית יוסף חו"מ יד). וזה לשון המהרי"ק:

"על דבר הרב שרוצה לכוף לדון בעירו הנה מנהג פשוט הוא בין האשכנזים כשמוצא בעל דינו במקום שיש שם בית דין שמכריחו לדון שם".

מכאן רואים שהיה מנהג באשכנז, שהוא לא כהלכה פשוטה, שהתובע הולך אחר הנתבע.

וכן פסק הרמ"א (חו”מ יד א) – התובע צריך לילך אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת, אף ע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול (מהרי"ק שורש א').

ויש לדון האם זה מנהג או מכח דין. וכן האם זה מלמד שהנתבע תמיד קובע את מקום הדיון, או רק במקום שיש ב"ד.

ע’ בכנסת הגדולה (הגהות הטור סימן יד) – "נהגו שהתובע הולך אחר הנתבע אפי' לב"ד קטן מהב"ד שרוצה התובע וכו’". ובטעם התקנה כתב שלושה טעמים:

טעם מהריב"ל ז"ל – משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני בי"ד קהלו, מה שלא יכנע אם יגזרו זולתם.

טעם הרשד"ם בחלק ח"מ סי' ז' – בשביל שלא יתקוטטו התובע והנתבע, שכל א' יאמר שהב"ד שבירר הוא הוא גדול מהב"ד שבירר חבירו וירבו מחלוקות וקטטות, לכן ראו להשקיט ריב אחר שהנתבע ציית דין תורה ואינו מטריח לילך חוץ לעיר שהדין בזה עם הנתבע, ע"כ.

טעמו של כנסת הגדולה עצמו – שנהגו כן מפני תועלת הנתבע שלא יוציא מנה על מנה. הא כיצד, פעמים שהתובע מעיר אחת והנתבע מעיר אחרת, אם אתה אומר שהנתבע ילך אחר התובע, יבא איש רמאי ויתן עיניו באיש עשיר שבעיר אחרת, ויאמר שיש לו תביעה עמו שיבא להתדיין עמו בעירו. והעשיר ההוא שלא לכתת את רגליו לטלטל את עצמו יתפשר עמו, מה שאין כן אם יצטרך הוא לבא לעיר הנתבע.

מסקנה העולה מדברי כנסת הגדולה:

הלכה שהתובע הולך אחר הנתבע הינה מנהג ולא יותר מזה. וכמו כן, ברור הוא שלפי שלושת הטעמים, כאן זה אינו שייך.

וכתבו כן עוד בכמה פוסקים, וכן נראה מדברי הציץ אליעזר ומדברי פד”ר (ו עמ’ 277, דיינים – הרב יעקב נ' רוזנטל - אב"ד, הרב ברוך רקובר, והרב עזרא הדאיה).

דעות שזה עיקר הדין

לעומת זה, הגר"א סקי"ח מביא מקור לדין זה מגמ’ (ב"ק מו:) – מי שכואב לו ילך לבית רפואה. ומדבריו נראה שדין זה הוא מעיקר הדין ולא מתקנה.

ואמנם, גם בדעתו ע’ בספר מאזניים למשפט (רב קלישר) חו"מ יד שכתב שדין זה הוא תקנה וביאר את דברי הגר"א, שאין ביכולת התובע להכריח את הנתבע להוציא הוצאות. ולפי זה נראה מדבריו, שכל הדין הזה אמור שאין ביכולת התובע לגרום לו להוצאות נוספות ולא יותר, אבל אם שניהם מוציאים אותם הוצאות, אז ודאי התובע יכול לכוף את הנתבע ולהוציאו ממקומו. וכן, נראה מדבריו, שאם הנתבע בכל מקרה יוצא מעירו לדון, אז אין לו עדיפות על פני התובע.

וכן פסק מפורש בשו"ת ארץ צבי (תאומים חו”מ א):

"נלפע"ד הדין ברור ופשוט שמה שמבואר סי' י"ד בהג"ה דהתובע צריך לילך אחר הנתבע ה"ד כשנתבע דר בעירו מקום שיש שם ב"ד קבוע משא"כ בנ"ד שהאשה דרה בכפר מקום שאין ב"ד וצריכה לנוד מביתה לעיר שיש בה ב"ד אינה יכולה לכוף את ר"א (התובע) שידון עמה בעיר פלוני והברירה ביד ר"א לדון בעירו שהוא סמוך ונראה לכפר כמו עיר שהיא רוצה".

וע"ש עוד בדבריו.

ולפי זה נראה בנדון דידן שיש יכולת ביד התובע לתבוע במקומו דהיינו בחולון.

ואפילו אם נאמר שהנתבע יכול לדרוש להדיין בבי"ד הסמוך לו היינו בענב או קדומים, אך כיוון שהוא מסרב לכך ורוצה להדיין בבני ברק בכה"ג לאו כל כמיניה להוציא את התובע מעירו ואין בית הדין צריך להענות לבקשת הנתבע ראשית, כאמור לעיל, ברור שאין יכולת לנתבע לכוף את התובע לדון במקום שהוא לא מקומו ולא מקום הנתבע.

כמו כן, יש טעמים נוספים לדחות את בקשת הנתבע.

ב. המסרב לדון בעירו, חוזר הדין שהולכים אחר מקום התובע.

עיין פסקי דין רבניים חלק ו עמוד 277 שאחרי קצת אריכות דברים בסוגיא מסיק:

"המורם מדברינו הוא, שהדין שהתובע הולך אחר הנתבע, אינו גזירת הכתוב, אלא הסברה היא, שמאחר ששני בתי הדין שוים, מהיכי תיתי שהתובע יטריח הנתבע לנדוד ממקומו ולבוא למקומו של התובע. ולכן - לנוחיותו של הנתבע - על התובע ללכת למקומו של הנתבע ולהתדיין שם. וזהו כשהנתבע נחית לדינא, אבל כשהנתבע מסרב להתדיין (במקומו), ובין כו"כ אינו רוצה לבא לדין, למה לו לתובע לטרוח ללכת למקום הנתבע, וזכאי התובע להתדיין במקומו".

ג. ספק בתקנה.

ע’ שו"ת הרי בשמים תנינא (סי' צ) שכתב שמכיון דהא דקי"ל התובע הולך אחר הנתבע, תקנתא היא ולאו מדינא, במקום ספק מי נקרא נתבע, הו"ל ספק בתקנה דמוקמינן לה אדין תורה ללכת אחר התובע.

לעומת זה, בשו"ת אמרי יושר ח"א (סי' לח) הביא דברי הרב הרי בשמים, וכתב עליו דליתא, כי גם התובע מעיקר הדין אינו יכול לכוף את הנתבע לבוא להתדיין בעירו וכו'. ע"ש.

ובתשובות יביע אומר, יש סתירה בדבר. בשו"ת יביע אומר חלק ב חושן משפט סימן ד בסופו הביא את דברי הרי בשמים בלי לחלוק עליו וסיכם בזה את הדין שלו – וא"כ ה"נ כשנישאו זל"ז בעיר אחת, והלך אחד מהם לעיר אחרת, כופים אותו לדון בעירו. ולו יהא אלא ספק, ג"כ יש לפסוק כן. וכמ"ש בתשו' הרי בשמים הנ"ל, שבכל ספק תקנה הדרינן לעיקר דינא, דעבד לוה לאיש מלוה.

לעומת זה בשו"ת יביע אומר חלק ז חושן משפט סימן ד ד"ה והן אמת, אחרי שהביא את שו"ת הרי בשמים, כתב שיש חולקים עליו, ונראה שם שזו מסקנתו. וצריך עיון ליישב את דבריו.

ונראה שזה מועיל כסניף נוסף, ואם יש הרבה סיבות לדון במקום התובע אז זה גם מצטרף כסניף.

ובנד"ד ישנם טעמים נוספים לחייב את הנתבע להדיין סמוך לעירו או במקום התובע כדלהלן.

ד. תואנות הנתבע.

מצינו בפוסקים שאם נראה לב"ד שהנתבע מוצא תואנות בשביל להשתמט יש לכופו לילך למקום התובע וכך כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן סט: שם דן במקרה שהבעל גירש את אישתו והיא עברה לגור בבית ליד הוריה, והבעל נשאר לגור במקומו. ודנו הצדדים באיזה ב"ד לדון, והאישה היתה התובעת. ופסק שם שמאחר ונראה שאין ניקיון כפים בטענות הנתבע, על כן אין הוא יכול לכוף לדון במקומו.

וכמו כן בנידון דידן נראה לבית הדין שהנתבע מתחמק, ובכה"ג אין הולכים אחר טענות הנתבע.

ה. סתימת טענות התובע.

ועוד, ע"פ דברי הנתבע רצונו ללכת לבית הדין בבני ברק הינו משום שיש לו קשר אליו ובכה"ג יש לחוש קצת לסתימת טענות הנתבע.

ובשו"ת עבודת הגרשוני סימן מז דן במקרה שהתובע טען לחשש שבבית דין של הנבתע יסתתמו טענותיו, ופסק שם שזו טענה נשמעת וחז"ל חששו הרבה לזה, וכתב להוכיח שם שזו טענה טובה אף לגרום לנתבע להוציא הוצאות הדרך.

ובנידון שלפנינו נראה שהנתבע מחזר אחרי בית דין שהוא מכיר ושם הטענות שלו ישמעו יותר (אמנם אינו אלא לסניף דח"ו לא פסלינן בי"ד כלל).

מסקנה

על כן נראה שאין ביכולת בעל הדין הנתבע לדחות את התובע לדון בבית דין בבני ברק אלא יש לו לדון בשומרון או בחולון.

סוף דבר, כיוון שהנתבע סירב להדיין בשומרון או בנתניה אין לשמוע לו לשום בי"ד אחר אף שהינו במרחק שווה לתובע, ואע"פ שמעיקר הדין הנתבע חשיב סרבן לדין תורה ויש לכופו בגזרת נח"ש, במקרה זה בית הדין החליט שלא להפעיל כלים אלו, אלא, הננו נותנים היתר לתובע להגיש דינו בפני ערכאות ואם יזכה יש לו לעשות שאלת חכם מה מותר לו ליטול מהנתבע ע"פ דין תורה ומה לא.

בברכת התורה

פנחס ויסנברג

ובאנו על החתום

אוריאל אליהו – אב"ד                   אלעד יוסף – דיין                      רועי יפתח - דיין