פיטורי מלמד באמצע שנה ואחריות מעביד לתקינות הביטוח

תיק 5770/3

פס"ד בתביעה בעניין פיטורין.

התובע: הרב מ. ג.

הנתבעת: ישיבת ב.ה., באמצעות הרב י.מ. ראש הישיבה, ועוד.

טענות התובע הרב מ.ג.

התחלתי לעבוד בישיבה בא' אלול תשע"ד.

בראש חודש ניסן ראש הישיבה הודיע לי על רצונו לפטר אותי, לאחר בקשתי ניאות להשאיר אותי לשנה הבאה. ביום יג’ אייר נפצעתי ויצאתי לחודשי חופשה. ביום ה’ מנחם אב קיבלתי מכתב מהישיבה על הורדה באחוז המשרה ובשכר ל 50%. בתאריך א’ אלול תשע”ה חזרתי לעבודה ופוטרתי בתאריך ל’ תשרי ע”י בא כוח של הישיבה עו”ד י.ש..

התובע טוען כי הובטח לו במפורש ע"י רה"י כי משרתו שמורה לו ועוד שנים יוכל ללמד בישיבה כך שכדאי לו לקנות דירה בישוב ולהשתקע בו (הנתבע הודה שלא נגרמו לו נזקים ממוניים מרכישה זו ואולי אף הרוויח ממנה).

הפיטורין התרחשו ב 13/10/15, ועל 13 ימי עבודה אלו (שאף שחלו בבין הזמנים, המנהג לשלם עליהם) לא קיבל תשלום עד היום הזה.

דיברתי רבות עם עורך דין, אמרתי לו דברים שאני רוצה ודורש והגענו להסכמות מסוימות. עוה"ד פנה להנהלת הישיבה ואמר לי שהם לא החזירו תשובה.

התובע טוען שהשקיע רבות בתלמידים, תמיד הגיע בזמן וקידם אותם בלימודים, ואף חזר לעבודה בר"ח אלול במסירות נפש כשהוא על קביים על כן הוא טוען שהפיטורים אינם מוצדקים.

כמו כן, טוען התובע כי לכל אורך הזמן מאז שנפצע ועד שפוטר התנהגות המעסיק אליו לוותה בהרבה ביזיונות והשפלות, כמפורט בכתב התביעה.

כמו כן, טוען התובע כי חזרתו לעבודה ע"פ אישור רפואי שימי מחלה שלו נגמרו ב 31/7. הישיבה שילמה לו רק עבור החצי השני של אוגוסט ולא עבור החצי הראשון, והיו צריכים לשלם אף על החלק הראשון. (כמה ימים לאחר הדיון הציג התובע אישור מחלה עד ל 31/8).

בעקבות כך מבקש התובע לדון בטענות והתביעות דלהלן:

א. 1. ערעור על עצם הפיטורין שאינם חוקיים (א. מכיוון שלא מעל בעבודתו. ב. מכיוון שפוטר בעת מחלתו).

    2. בית הדין מתבקש למחות על עלבונו של התובע מיחס מבזה של המעסיק.

ב. דמי פיצויים.

ג. דמי הבראה.

ד. פיצוי על אי הודעה מוקדמת.

ה. תשלום עבור מחצית חודש אוגוסט כיוון שאישור מחלתו הסתיים ב 31/7 וא"כ אע"פ שבפועל לא עבד כי היה זה בין הזמנים יש לשלם לו על ימים אלו כמקובל לשלם לעובדים על ימי החופשה.

ו. 13 ימי עבודה של חודש אוקטובר.

ז. דמי פיצויים על ההורדה במשכורת לחצי משרה מר"ח אלול.

ח. קרן פנסיה, הודעתי לישיבה שיש לי קרן בחברת ביטוח (מ.). לפי החוק, אחרי שלושה חודשי עבודה חובה על המעסיק להפריש הפרשות סוציאליות לקרן הפנסיה ובכך העובד מבוטח על אובדן כושר עבודה כך שהייתי אמור לקבל 75% משכרי במשך חודשי המחלה.

מחברת הביטוח נמסר לי שעל אף שהם קיבלו את הכסף, מאחר ולא נבחרה תוכנית הפוליסה אני לא זכאי לפיצויים בגין אבדן כושר עבודה.

התובע המציא לבה"ד מכתב של חברת הביטוח לישיבה מתאריך לפני הפציעה על כך.

על כן הוא תובע את הישיבה על רשלנות בטיפול בקרן פנסיה ועל נזקים שנסובו לו בעקבות כך - הן בהעדר כיסוי ביטוחי לתקופת המחלה והן בעתיד במידה ותקבע נכות צמיתה.

תשובת הנתבעים

את הצד הנתבע (העמותה של הישיבה) ייצגו, ראש הישיבה הרב י.ש., היועץ החינוכי הרב א.ו. והאחראית לענייני כספים בישיבה הרבנית ע.ש..

כמו כן, הנתבעים הביאו את הצוות החינוכי בתור עדים לאי התאמה של הרב מ.ג. בתור ר"מ בישיבה.

[יש לציין שבה”ד לא קיבל אותם בתור עדים, מאחר והם מקבלים שכר מהעמותה ועל כן הם כנוגעים בדבר (בהסתמך על שו"ע חו"מ לז כא)].

א. הנתבעים הסבירו באריכות על חוסר ההתאמה של הרב מ.ג. לר"מ בישיבה שלהם בגלל סגנון שונה ודגשים חינוכיים. הנתבעים הדגישו את התרומה של הרב מ.ג. לתלמידים, אך ציינו שיחד עם כל היתרונות של הרב מ.ג. עם הזמן התגלו חילוקי דעות עקרוניים שכתוצאה מכך הוחלט בישיבה להיפרד בצורה מכובדת.

ב. העובד לא פוטר מעולם בצורה רשמית אלא נשלח עו"ד המקובל על שני הצדדים בשביל להגיע להבנות בקשר להתפטרות וכדי לסיים את העניין בהסכמה וברוח טובה. אמנם, הנתבעים לא הסבירו מה הסמכות שנתנו לעו"ד להגיע לפשרה. מבחינתם, התובע החליט מעצמו ובבחירתו שלא להגיע לעבודה ובכך בעצם התפטר מעצמו, ולא נכפה על כך על ידי הנתבעים.

ג. לגבי 13 ימי עבודה של חודש אוקטובר התובע ביקש מהם שלא להוציא לו תלוש שכר עבור חודש ספטמבר, לטענתו כדי שלא יפגע מכך ע"י הביטוח, ועל כן חשבו שהוא מוותר על ימי עבודה של חודש ספטמבר ואוקטובר.

ד. לגבי קרן הפנסיה, הנתבעים טענו שאחרי ג’ חודשים הם הודיעו לתובע שילך לסוכן הביטוח מר ב. ויחתום אתו על קרן פנסיה המקובלת על התובע. התובע לא עשה את זה וזה באחריותו.

לגבי המכתב מחברת הביטוח, הנתבעים טענו שמעולם לא הגיע מכתב זה לידם.

ה. לגבי חצי חודש אוגוסט הנתבעים טוענים שחופשת המחלה נמשכה עד לחזרתו בפועל (יש לציין שהתובע היה עדיין על קביים כשחזר לעבודה אך אישור המחלה הרשמי מסתיים ב (31/7) וכי הוא עצמו הודיע להם שיוכל לחזור לר"ח אלול).

ו. כל הכספים שהופרשו לקרן הפנסיה נשמרו בקרן והוחזרו לישיבה בצ'קים שלא נפדו, הישיבה מוותרת גם על חלק הפיצויים שבכספים אלו אע"פ שלטענתה העובד התפטר ולא מגיעים לו פיצויים ובלבד שלא יצטרכו לשלם תשלומים חדשים.

התובע הביא חוות דעת של תלמידים שלטעמם היה ר"ם מצויין ולא ראו הבדלים עקרוניים בקו החינוכי או הרוחני בינו לבין הישיבה.

במהלך הדיון נטענו טענות רבות משני הצדדים, חלקן נמצאו לא נכונות או לא מדויקות, איננו מקבלים את הטענה שמי מהצדדים שיקר במזיד, אלא לכל היותר חוסר שימת לב לדייק את הדברים ולאומרם באחריות המתבקשת.

הצעת פשרה: בה"ד הציע לצדדים פשרה, באופן שכל החזרי הכספים מחברת הביטוח (כ- 8340 ₪) יינתנו לתובע וכנגד זה לא תהיינה עוד תביעות ממוניות על הישיבה.

באי כח הנתבעים הסכימו לפשרה אך התובע דחה אותה, ועל כן, הנתבעים אינם מוותרים על חלקם בכספים הנ"ל, ועל בה"ד לדון לגופן של טענות בכל סעיף וסעיף.

פסק דין

הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי ע"ס 2381 ₪ והכספים הנמצאים בחברת הביטוח יחולקו, כדלהלן בסעיף ט' כך שחלק הפיצויים יחזור לישיבה וחלק הגמל יינתן לעובד, וכן, לא יצטרך העובד להחזיר את השכר ששולם עבור חודש ספטמבר (אע"פ שבפועל הוגדר השכר כפיצויי פיטורין).

1.      הנתבעים פטורים מלשלם את שכרו של העובד למשך שנת תשע"ו שלאחר הפיטורין.

2.      הנתבעים פטורים מלשלם דמי הבראה ופיצויים.

3.      לגבי 13 יום של חודש אוקטובר הנתבעים חייבים לשלם לתובע את שווים המלא ע"ס 1048 ₪.

4.      הנתבעים חייבים לשלם פיצוי על אי הודעה מראש ע"ס 1333 ₪ +1167 ₪ כפיצוי מוסכם.

5.      הנתבעים פטורים מלשלם עבור ההורדה במשכורת ל 50%.

6.      הנתבעים פטורים מלשלם נזקי הרשלנות בטיפול בפנסיה.

7.    בה"ד לא מקבל את הטענה שנגרם נזק ממוני במעבר לישוב שבו ממוקמת הישיבה ובקנית הבית משום שזו הייתה בסופו של דבר עסקה משתלמת ובמבט לאחור הודה התובע שאיננו מתחרט על כך.

8.     התובע רשאי להסתובב בכל מקום שירצה ואף בסמוך לישיבה וכן לדבר עם אנשים או תלמידים הקשורים לישיבה ובלבד שלא ידבר שום דבר העלול לגרום לפגיעה בכבוד רה"י והישיבה לא במפורש ולא במשתמע וכן להיפך אנשי הישיבה ביחס לתובע.

9.      הכספים שהופרשו לקרן הפנסיה ע"ח גמל הינם של התובע, אך, הכספים שהופרשו ע"ח פיצויים הינם של הנתבע, הצדדים ישתפו פעולה זע"ז ע"מ לזרז את השבת הכספים מחברת הביטוח בהקדם, סה"כ כספי ההפרשות שהגיעו לחברת הביטוח הינם 8339 ₪ שהם מגלמים מתוכם שוה ערך הפרשות של 11.5% ע"ח גמל השייכים לעובד (5479.9 ₪ ), ו-6% ע"ח פיצויים השייכים למעסיק (2859 ₪) [במידה ויגיעו מחברת הביטוח כספים בסכום שונה יש לחלקם ע"פ העיקרון הנ"ל], על הישיבה לשלם 2381 ₪ (ע"פ סעיפים ג וד הנ"ל) לתובע עד ל' תשרי התשע"ז ולכשיגיע הכסף מחברת הביטוח תשלם הישיבה את יתרת הפיצוי ע"ס 1167 ₪ וכן תעביר לתובע את חלקו הנ"ל ואת הנותר תיטול הישיבה בחלקה.

10.     לגבי מחציתו הראשונה של חודש אוגוסט – בה"ד פוטר את הנתבע מכיוון שהעובד היה עד אז בחופשה ללא תשלום ולא נעשתה שום פעולה של חזרה לעבודה (אדרבא הוצג אישור מחלה המסתיים ב 31/8 ולא הוצג אישור כשירות לעבודה לא לבה"ד ולא למעסיק ע"מ להתקבל חזרה לעבודה ולכן, אע"פ שהעובד הפסיק לקבל דמי מחלה מביטוח לאומי כבר בתאריך 31/7 אין לחייב מחמת סעיף זה).

11.       אין צו להוצאות משפט, למעט אגרה ע"ס 100 ₪ שעל התובע להעביר למזכיר בה"ד.

נימוקים לפסק הדין.

א. הפיטורין התרחשו לאחר תחילת שנת הלימודים. בה"ד דן בהרחבה מה הדין במקרה הזה.

לפי ההלכה, פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום (ב"מ י,א ושו"ע חו"מ סימן שלג א). לעומת זה אם המעסיק (בעל הבית) מפטר את הפועל, הרי הוא צריך לשאת בנזקים ולשלם לפועל שכרו כפועל בטל עד סוף התקופה המקובלת (שו"ע חו"מ שלג ב).

הפוסקים נקטו שאותו הדין הוא אם פיטר את הפועל לפני תחילת העבודה בזמן שהפועל כבר הפסיד עבודות שהוצעו לו עקב סיכומו עם בעה"ב שיעבוד אצלו, שחייב בעה"ב לשלם.

במקרה שלנו, התובע טוען שהוא פוטר במפורש ע"י שליח המעסיק, לעומת זה המעסיק טוען שהפועל מרצונו הסכים להפסיק את עבודתו – מה שקרוי "פיטורין בהסכמה".

בה"ד הזמין את עו"ד י.ש. להעיד מה סוכם בינו לבין התובע.

מתוך עדות העד הוברר שהשליח פיטר במפורש את התובע בשם המוסד, אך לא ביצע הליך חוקי של פיטורין הכולל שימוע והודעה מסודרת כחוק, אלא באופן שהיה נראה לו מספיק ביחס למוסד המדובר.

בה"ד הגיע להסכמה, שכיון שהמעסיק טוען שלא פיטר את העובד אלא שלח שליח בשביל לסיים את ההתקשרות בצורה מכובדת וברוח טובה ויש אומדנות ברורות שכך באמת הייתה כוונתם ואילו הפועל טוען שהבין מדברי השליח שהמעסיק פיטר אותו באופן חד צדדי, וכיון ששניהם טוענים טענת "ברי" הוי ליה ברי וברי והמוציא מחברו עליו הראיה. ואפילו לטענתו של התובע שאכן אושרה ע"י העד שהשליח אמר לו מפורשות שהוא מפוטר, נראה לבה"ד לקבל את טענת הנתבעים שהם שלחו את השליח באמת כדי לסיים את עבודתו של התובע באופן מידי, אך, בהסכמה ובהגעה להבנות על סל פיצויים כל שהוא, ואכן העד העיד שהוא פיטר את העובד תוך סיכום סל מוסכם של פיצויים שנשאר תלוי ועומד בעקבות הספק האם הופרשו כספי הפנסיה והביטוח, ולכן גם אם נקבל את הטענה שהשליח פיטר את העובד ללא תנאי, הרי שהשליח אמר כן על דעת עצמו, וכיון ששינה משליחותו הרי שליחותו בטלה.

זאת ועוד, לאחר חקירה ובירור, נראה שאכן היו אלו פיטורין בהסכמה, אע"פ שהיו שלא מרצון העובד כלל אלא מתוך הבנת התובע שאין לו ברירה הוסכם על ידו שתמורת סל פיצויים (הכולל משכורת ל-30 יום) יפסיק את עבודתו. [יש להעיר שפיטורין בהסכמה אין הכוונה ל"רצון" אלא הבנה של העובד ש"אין ברירה" ויש לנסות לסיים את ההתקשרות עם כמה שיותר "רווחים" מבחינתו, עד כדי כך שלפעמים חלק מההסכמה הינו שהמעסיק יכתוב מכתב פיטורין כדי שהעובד יקבל פיצויים, ואפילו הכי פיטורין אלו לא יחשבו חד צדדיים].

ברור לנו שהעובד לא הביע התנגדות מוחלטת תוך דרישה לפטר כחוק ולא התעקש להמשיך לבוא לעבודה עד שיפוטר באופן מסודר ע"י נציג רשמי של הישיבה מתוך תקוה שיוכל להתפרנס מדמי ביטוח אובדן כושר עבודה, (ולכן ביקש לבטל את התלוש) אך בפועל לא התנה את הסכמתו המאולצת בכך שהוא מבוטח אלא דיבר רק על השאלה האם הופרשו הכספים הנדרשים והועברו בפועל לקרן הפנסיה, ולכן אין כאן עילה לחזור בו מהסכמתו.

זאת ועוד, אפילו אם היינו מקבלים את טענת התובע שהיו כאן פיטורין חד צדדיים ללא שום הסכמה, מתוך הדיונים והשיחות ניכר ששני הצדדים מייחסים חשיבות רבה לחוקי העבודה ופחות היו מודעים לפסיקת ההלכה בנושאים אלו.

ונחלקו הפוסקים האם דינא דמלכותא דינא רק בענייני מיסים וכד' או גם בדינים שבין אדם לחבירו (עיין שו"ע חו"מ שסט), אמנם בדיני עבודה ופועלים קיי"ל כלל גדול בדין ש"הכל כמנהג המדינה" (ב"מ פג א, שו"ע חו"מ שלא ב ועוד), וכתב הש"ך (חו"מ עג לו ולט) שאין דין הערכאות גובר על דין תורה ואעפ"כ במקום מנהג אזלינן כוותיה, וכתבו הפוסקים שכל דבר הנתון להסכמים בין הצדדים מסתמא אזלי בתר המנהג וע"ד כן הייתה התקשרותם החוזית, וא"כ תוקף החוק הינו מכח מה שהוא מייצר מנהג ואומדנא שעל דעת כן התקשרו הצדדים זל"ז.

וכ"כ חזו"א (חו"מ ליקוטים טז א):

"שאין חילוק בין דין מפורש לאינו מפורש ואין כלל דין שאינו מפורש שהכל מפורש בתורה אלא שכן הוא הדין שאם משכנו סתם צריך ב"ד לשקול את האומד עד כמה מחל לו שלא יתבענו ודינא דמלכותא מכרעת את האומד וכיון דמורגל אצלנו דינא דמלכותא אף שזה רק בתנאים מיוחדים מ"מ זה משפיע על בני אדם לסמוך בסתמא על שיעור שהם דנים".

ועוד האריכו הפוסקים בסברא זו.

אמנם התובע ציין בצדק לדיני פיטורי מלמד בסימן של"ה, אך נראה שעיקר התקשרותם הייתה על דעת חוק פיצויי פיטורים, ומכיוון שע"פ החוק ניתן לפטר עובד באמצע עבודתו (אא"כ ישנם הסכמים קיבוציים כגון עובדי משרד החינוך), א"כ גם ע"פ ההלכה היה המוסד רשאי לפטרו.

זאת ועוד, גם לפי ההלכה שאין לפטר מלמד באמצע השנה כדברי הרמ"א (רמ"א שלג ב):

"מלמד שהשכיר עצמו לשתי שנים והתחיל שנה ראשונה, מקרי התחלה גם לשנה שניה; וה"ה כל פועל (הגהות מרדכי פרק האומנין)".

כבר כתב פתחי תשובה (שלג י):

"ועיין בעטרת צבי ס"ק י"ב שכתב, ונוהגין עכשיו שבכל תחילת הזמן רשות בעה"ב לחזור עד ר"ח, בימי החורף עד ר"ח חשון ובימי הקיץ עד ר"ח אייר ותו לא ע"ש".

וכ"פ בפס"ד ירושלים כרך יב עמ' קפג ועוד פוסקים, ולפ"ז כל שפוטר קודם תחילת זמן חורף הרשמי (כנידון דידן – ל' תשרי) המעסיק פטור מלשלם שכרו להמשך השנה דהוי כקודם תחילת העבודה, (אמנם בזה יש להסתפק שמא כל שלא הודיע זמן מספיק קודם לתחילת הזמן הוי כתוך הזמן ונכתוב בזה לקמן, וכן יש להסתפק, כי לכאורה המנהג בישיבותינו הוא להתייחס לשנה"ל מאלול עד אב כיחידה אחת).

זאת ועוד, כל מה שאין לפטר היינו סתם אבל אם מצא מלמד טוב יותר שרי, כמבואר בערוך השולחן (יו"ד רמה יט):

"ומשמע להדיא דגם אם לומד בשכר מסלקינן ליה דאל"כ היה להם לפרש וכן מבואר להדיא מלשון הש"ס והפוסקים דאפילו באמצע הזמן מסלקינן ליה דבסוף הזמן לא שייך סלוקיה כיון דנגמר זמן השכירות".

וכ"כ פת"ש (יו"ד רמה ס"ק י):

"כתב בספר בני חיי נראה לדקדק מכאן שאף שכבר היה מלמד כשבא אחר שלומד טוב ממנו מסלקין הראשון".

וכאן מינתה הישיבה ר"מ אחר שנראה היה לה יותר טוב, אמנם כבר בערוך השולחן פקפק בחידושו וכן להדיא כתב שו"ת הרא"ש (כלל קד סימן ד):

"ששאלת מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת ובתוך השנה מצא טוב ממנו אם יש להוציא מן הראשון לתת לו דע כי כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו אם אינו פושע במלאכתו. אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל".

ולכן קשה להתיר הפיטורין באמצע הזמן מטעם זה, ואף לדעת ערוך השולחן הנ"ל נראה שמותר לפטר אך חייב בתשלומין.

זאת ועוד, האיסור לפטר מתבטל כשמתברר שהיה כאן מקח טעות והעובד פשע כמבואר באורך בנספח לקמן, אמנם כאן לא הוכח שפשע כלל, ואדרבא נראה שהעובד השקיע רבות ומסר נפשו למען הישיבה ותלמידיה, אך בבה"ד התברר בוודאות שיש חוסר התאמה בולט בין העובד לישיבה ובעיקר חוסר אמון גדול וגם זו סיבה מספקת להתרת פיטורין כמבואר בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן עה יב):

"אמנם בכל זה, מש"כ כ"ת ביפוי כח המלמד, שאין כאן טענות שהוא פושע בלימודיו, וגם וכו', רק שיש למנהל שיטה חינוכית אחרת, מן המורה, ואינו נוח באופן שיטת הלימוד של המורה עכ"ד, - לדעתי תקנתו זה קלקלתו, דל"ה בזה יפוי כח להמורה, אלא אדרבה גרע כחו בזה, דזה הוי כמו דאיתא ברשב"א הנ"ל שם, בטענה שיעשה מלאכתו כראוי, דאם האמת כן, הדין עם הבעה"ב, כן הכא, בודאי, כל מורה נכנס למשמרתו, אדעתא דהכי, לציית להמנהל, בעניני חינוך, ואף אם לא התנה בפירוש סתמא כפירושו (אם לא שיש להמנהל שיטה שלא כהלכה) בכה"ג, ועי' ש"ע ונו"כ (או"ח סי' נ"ג), דאל"כ בטל כח השלטון, ויוכל לבוא לידי הפקרות בכל המוסד, ואם שיטה חנוכית של המנהל, ל"ה שיטה דחוי', ושלא כהלכה, בודאי מחויב המורה לשנות שיטתו - שזה בידו - לשיטת המנהל, אבל בודאי אין לעשות דינא לנפשי', ויש להציע הענין לפני ב"ד כנלענ"ד" עכ"ל.

ועל כן אע"פ שהעובד הינו עובד מסור וטוב (ולא הוכח אחרת, ואדרבא הגיעו חוו"ד לטובתו) סוף סוף נוצרו חוסר אמון וחוסר התאמה ברור בינו לבין חברי הצוות בכלל ורה"י בפרט, וזו עילה מספקת להתיר פיטורין, אמנם כפי שכתב המנח"י אין רשות למנהל להסתמך על סעיף זה ולפטר ע"ד עצמו אע"פ שזו עילת פיטורין מוצדקת.

ואם ישאל השואל שהרי נתון זה, של חוסר ההתאמה, היה ידוע בעת שסוכם על המשך העסקתו בשנה השניה וא"כ אין כאן מקח טעות, נראה בעינינו שחוסר האמון התגבר בזמן אלול אף יותר מאשר קודם הפציעה, אמנם אין הוכחות לכך והדבר מוטל בספק האם הנתבעים "חיפשו" דרך "להפטר" מהעובד או שבאמת נוצרו בעיות תקשורת חריפות תוך כדי הזמן, אך מדין המע"ה ובצירוף הצדדים שלעיל החליט בה"ד שהפיטורין הינם תקפים הן ע"פ החוק והן ע"פ ההלכה, ועל כן אי אפשר לחייב את המעסיק לשלם את המשך השכר עד ניסן.

זאת ועוד, כתב כנה"ג (חו"מ שלג הגהות ב"י כב) בשם מהר"ם ומהרי"ח שחיובי שכר מושלם לפועל שפוטר אחר תחילת העסקתו היינו כשהפסידו ממקום אחר אבל בלא"ה אינו חייב וז"ל:

"אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו וכו'. נ"ב: פירוש, אפילו בלא קנין, כדין פועל דכל שהתחיל במלאכה אינו צריך קנין. ובהגהות מרדכי בפרק האומנין [ב"מ סימן תנ"ט] כתוב: המשכיר עצמו לכמה שנים והתחיל שנה ראשונה, מקרי התחלה לשנים הבאות, והוא הדין לכל פועל. הביאו בספר המפה בסוף סעיף ב'. ויראה שטעמם דשכר מלמד רגילוּת לתת יותר משכר טרחו, וכמו שכתבו התוספות [יבמות קו. ד"ה אין לו] והרא"ש בפרק מצות חליצה [שם סימן טז], דהא דאין לו אלא שכרו היינו בדבר שאין רגילות לתת יותר משכר טרחו, אבל במקום שרגילות לתת יותר משכר טרחו נותן לו שכרו משלם. וכ"כ המרדכי פרק הגוזל בתרא [ב"ק סימן קעב], ובהגהות מיימוניות בפי"ב מהלכות גזילה [בתשובות מיימוניות שם סימן כב] בשם ר"י ורבינו שמחה ורבינו יואל (ור"ב) וספר המצות. אבל לפי מה שחילק מהר"ם, הובא במקומות הנז', דאין חילוק אלא כשהפסידו ממקום אחר, וכל שהפסידו ממקום אחר הסך הזה נותן לו שכרו משלם, וכל שלא הפסידו ממקום אחר הסך הזה אינו נותן לו אלא שכרו. וכן לדעת מהרי"ח ז"ל, הובאו דבריו במרדכי פרק הגוזל בתרא [שם] ובהגהות מיימוניות פ"ט מהלכות שכירות, דבמקום אונס או מצוה אינו נותן לו אלא שכרו, אבל שלא במקום אונס ושלא במקום מצוה נותן לו שכרו משלם. גם במלמד אינו נותן לו כל השנים שקצב עמו אלא בשקנו מידו, או אפילו לא קנו מידו והפסידו ממקום אחר, אבל כל שלא קנו מידו ולא הפסידו ממקום אחר, יכול לחזור בו ואינו משלם לו אלא זמן מה שלימד, דלפי דברי מהר"ם ז"ל הרי הפסידו ממקום אחר, ולפי דברי מהרי"ח מצוה מקרי, שאפילו לזווג זווגין כתב מהריב"ל ז"ל בס"א סימן צ"ט דדבר מצוה מקרי, כל שכן ללמוד תורה. וכן מתברר מדברי מהרש"ך חלק ב' סימן פ' שדין זה של מלמד תלוי במחלוקת הנזכרת, וכמ"ש בסימן רס"ד בהגהת בית יוסף אות ב'."

ולפי זה פסק כנה"ג שיכול המעסיק לאמר קים לי ולהפטר וז"ל שם:

"וכבר בא מעשה לידי בהיות[י] בטיריא יע"א במלמד ששכרוהו הקהל לזמן קצוב בלא קנין, ולא הפסידוהו ממקום אחר, וחזרו הקהל תוך הזמן, ופסקתי שהקהל פטורים שיכולים לומר קים לי כמהר"ם ומהרי"ח ז"ל. ועיין בתשובותי חלק חושן משפט סימן ר"ך." עכ"ל.

ועל כן אפילו היינו פוסקים שהיו כאן פיטורין חד צדדיים שלא כהלכה א"א היה לחייב אלא כפועל בטל ולא מהני הא דמלמד חשיב כאוכלושי דמחוזא (שו"ת רדב"ז א רפה, שו"ע חו"מ שלד ד) לחייב שכר משלם, ופועל בטל היינו מחצית שכרו בלבד (ט"ז חו"מ ריש סי' שלג), ובנידון דידן העובד השתכר לאחר פיטוריו יותר משכר פועל בטל, אמנם זאת יש לדחות ע"פ המבואר בסמ"ע (שלג י וי ג) ובש"ך שם שאם בפועל עובד בעבודה אחרת ע"מ להשתכר אין לקזז שכרו שמקבל משכר פועל בטל אלא משכר מושלם.

עכ"פ, מהסיבות המנויות לעיל אין לחייב את המעסיק בשכר המשך השנה כלל ועל כן התייתר הדיון בשאלה אם מלמד הוי כאוכלושי דמחוזא וצריך לשלם לו שכר מלא (שו"ע שלד ד) או שבגלל שהוא עובד בפועל יש להשלים לו לשכר מלא (שו"ע שלג ב סמ"ע וש"ך כנ"ל).

[הערה: התובע טען שע"פ החוק אסור לפטר עובד בעת מחלה – יעויין בלשון החוק שם מפורש דהיינו כל עוד הינו מקבל תשלום עבור ימי מחלה מהמעסיק אבל בימי חופשה ללא תשלום (חל"ת) אין איסור לפטר וא"כ לא שייכת טענה זו בנידון דידן.]

ע"כ בה"ד פוסק לפטור על תשלומי שכר בטלה מחמת הספק הקרוב לוודאי.

ב. דמי הבראה ופיצויים.

לאחר בדיקה של בה"ד עם יועץ בה"ד, שלושה חודשים שהעובד היה בחופשה ללא תשלום נגרעים מהוותק, ומאחר והפיצויים ודמי ההבראה המחויבים לפי החוק הינם רק אחרי 12 חודשי עבודה, אם כן יוצא שאין כאן צבירת חודשי עבודה מספיקים לצורך זכויות סוציאליות של הבראה ופיצויים לכן המעסיק פטור מלשלם לעובד סכומים אלו.

על כן, חלק הכספים שיוחזרו מחברת הביטוח שהופרשו לשם פיצויים הינם שייכים למעסיק ולא לעובד אא"כ יוכיח העובד שהינו חתום על סעיף 14 לחוק הפיצויים, (מעט יותר מ 1/3 ההפרשות הינם כספי פיצויים עיי"ל סעיף ט באופן החלוקה המדוייק).

ג. לגבי 13 הימים, בה"ד קיבל את טענת התובע שלא ביקש להגדיר את שכרו כפיצויי פיטורין אלא כדי שלא יפסיד פיצויי אובדן כושר עבודה על חודשים אלה, אך לא התכוון לעבוד בחינם ומבחינת כל הצדדים עד שלא פוטר הועסק כעובד ואם כן אין סיבה שיאבד את שכרו אפילו על ימי בין הזמנים ק"ו על חודשי אלול ותשרי שעבד בהם ולכן המשכורת ששולמה לו על חודש אלול ומחצית תשרי ה"ז שכרו מדינא וא"א להגדירו כפיצויי פיטורין או כטובה בעלמא.

סך התשלום לסעיף זה 13/31*2500=1048 ₪.

[הערה: כפי שכתבנו, יש לחייב את הנתבעים לשלם סכום זה מדינא מאחר וזה נחשב כעבודה באותם הימים. בבקשת התובע להפסיק את העבודה רטרואקטיבית אין מספיק אומדן דעת לראות אותה כמחילה, ולכל היותר הרי זה ספק מחילה ואף אם ננקוט שזו מחילה בודאי, הרי זו מחילה בטעות, שלדעת רוב הפוסקים אינה מחילה.

וכן איתא לגבי מחילה בטעות בגמ' בב"ב מא א:

"אמר ליה: מחילה בטעות היא, את גופך אי הוה ידעת לא עבדת, כי היכי דאת לא הוה ידעת, הוא נמי לא הוה ידע".

וכן נפסק בשו"ע סימן קמב ב:

"נפל הכותל שבין ראובן ושמעון, ובנה ראובן הכותל והכניסו לגבול שמעון שטעה שלא היה מכיר מקום הראשון של הכותל, אף על פי שסייעו שמעון בבנין לא הוי חזקה להחזיק במה שלקח מגבול שמעון, כיון שהיה הסיוע בטעות".

ובסימן רמא ב ברמ"א כתב:

"כל מחילה בטעות יכול לחזור בו, אפילו קנו מיניה".

והרמ"א מחדש שאף בקניין יכול לחזור בו - יוצא מכאן שאף אם נפרש את דבריו כמחילה, בוודאי שזה היה מחילה בטעות, וחוזר בו. לכן, יש לחייב את הנתבעים לשלם מדינא את השכר עבור כל הימים מתחילת אלול עד ל' תשרי].

ד. לגבי דמי הודעה מראש.

החוק מחייב את המעסיק להודיע כמה ימים לפני הפיטורים (עד שישה חודשי עבודה - יום לחודש, מהחודש השביעי והלאה - יומיים וחצי לחודש, ולאחר שנת עבודה מלאה – 30 יום מראש). ובנידון דידן אף דובר עם עו"ד י.ש. שהעובד יקבל כפיצוי מוסכם שכר של חודש שלם ללא צורך לעבוד בפועל (כאילו הינו עובד ותיק), אלא שלבסוף לא נחתם הסכם בענין ולכן לא נעשה דבר בענין זה.

ומצינו מקור לתשלום כזה בהלכה בדיני שכירות בתים שם איתא שיש להודיע שלושים יום קודם להפסקת ההתקשרות וכ"כ מרן בשו"ע (חו"מ שיב ה):

"המשכיר בית לחבירו סתם, אינו יכול להוציאו עד שיודיענו ל' יום מקודם כדי לבקש מקום ולא יהא מושלך בדרך, ולסוף השלשים יצא".

וכ"כ בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יב פס"ד בעמוד קפה,קפו וכ"כ פד"ר כרך ג עמ' 283:

"שעל המעביד לתת הודעה מוקדמת על הפיטורים, והדעת נוטה שאין הבדל יסודי בין שכירות בתים לשכירות פועלים, ודין זה כדין זה, שאם נגרם הפסד לפועל בעטיו של מעבידו שלא הודיעו מקודם על פיטוריו, על המעביד לשאת בנזק, כי בשניהם קנה המידה הוא מניעת גרימת הפסד, שגם בשכירות פועלים אם הנסיבות דורשות לתת הודעה מוקדמת לפני הפיטורים, כי לא בקלות ישיג הפועל עבודה אחרת מיד אחר הפיטורים, שעל המעביד להודיע קודם לעובד שעומד לפני פיטורים, וברור שאין לתת הודעה מהיום למחר. ובפד"ר כרך ד עמ' 130 כתבו שענין החוק של חיוב הודעה על פיטורין חודש קודם יש לו מקור בהלכה כדמצינו בשכירות בתים, וה"ה ומכ"ש בנישול מפרנסה שצריך להודיע שלושים יום קודם כדי שיהיה סיפק בידו לחפש לו משרה אחרת".

וכעין זה כתב בחזו"א ב"ק סי' כג ס"ק ב דבשכירות פועלים אם לפי הנהוג במקום יש צורך בזמן למצוא מקום לעבודה, סתמא שכרו לאותן ימים המצטרכים להשתדלות, ומיום שהודיעו שהוא חוזר צריך לקבוע ימים לחיפוש עבודה, אמנם לא נקט ל' יום אלא לפי ראות עיני הדיין.

בנד"ד נראה שיש לנקוט לחומרא משום שלמרות שהפיטורין מוצדקים סוף סוף היה על הישיבה לעשותם זמן מספיק לפני תחילת השנה כדי לאפשר לתובע לחפש עבודה אחרת, וכ"ש שלא להבטיח הבטחות היוצרות אצל העובד ביטחון בעבודתו בישיבה עם כל ההשלכות הנובעות מכך על התנהלותו המעשית, ובכך פשעה הישיבה וגרמה עוול לעובד, ואע"פ שבה"ד מקבל את הטענה שאדרבא המשך ההעסקה היה מתוך רחמים וחוסר יכולת לחתוך דברים בצורה ברורה וקשוחה, סוף סוף התנהלות זו אינה תקינה שאין לפטר עובד ללא נתינת זמן להתארגנות וע"כ יש לחייב כפיצוי מדין פשרה הקרובה לדין שכר מלא של 30 יום ובזה גם כלולה חובת הודעה מראש הקבועה בחוק (יום כנגד כל חודש עבודה על ששת החודשים הראשונים (אלול תשע"ד – שבט תשע"ה) ועוד יומיים וחצי על כל חודש עבודה מהחודש השביעי והלאה (4 חודשים – אדר, ניסן, אלול ותשרי)) סה"כ שכר של 16 יום (83.3*16=1333) [מהסיבות המנויות לעיל לגבי גוף הפיטורין אין כאן חובה חוקית בפרט לאור מש"כ שהיו כאן פיטורין בהסכמה אע"פ שלא מרצון].