מתנה בתנאי ורישום בטאבו כקנין

 70/תיק תשט״ו

בענין:

התובעת: א׳ ע״י ב״כ עו״ד א. יגנס

נגד:

הנתבעים: אחי בעלה המנוח: ב׳, ג׳ וד׳ ע״י ב״כ עו״ד א. הייק

תביעת האשה לחליצה מאחי בעלה שמת בלי בנים.— האחים טוענים, כי העבירו על שם האשה בחיי בעלה רכוש מסויים, לאחר שהצהירה שלא תנשא לאחר מותו, ואם היא דורשת כעת חליצה עליה תחילה להחזיר להם את הרכוש. — האשה מכחישה את ההעברה בתנאי. —

מסקנות

א.  אומדנא היא, כי המתנה תנאי שאינו מתקבל על הדעת, אינו מסתבר והוא בגדר דבר תמוה, שהוא רושם וכותב תנאי כזה באופן המועיל.

ב.  אף אם היה מתברר, שלפני ההעברה בטאבו היה מו״מ בין הצדדים על דבר התנאי, אין לכך ערך אם בזמן מעשה הקנין לא דובר על כך.

ג.  גם במתנה שלגביה יש סוברים, כי דברים שבלב הויין דברים, לא אמרו כן אלא כשאומדן דעת כלדהו מסייע לכך ולא כשאומדן הדעת מתנגד לזה.

ד.  העברת נכסי דלא ניידי בספרי האחוזה מהווה קנין גמור, כי

1.  מנהג המדינה הוא שכל מכר ומתנה במקרקעין מועברין בטאבו ואין קנין זה גרוע מסיטומתא.

2.  בקנינים דינא דמלכותא דינא, אשר חל — לפי הרבה דעות — גם אי מכל שכן במלכות ומשטר ישראל בא״י.

3.  לפי הסידורים בטאבו, יש בהם משום קנין שטר.

ה. נוסף להנ׳׳ל נקנה הרכוש שהועבר גם בקנין חזקה דנעל גדר. אף שאין קנין בלי כוונה ודומה לכאורה לדין העודר בנכסי הגר וחושב שהם שלו שאינו קונה, היינו דוקא כשחושבים שאין צורך כלל בקנין, אבל בנידון דידן שכל הצדדים רצו לסדר את העברת הרכוש על שם האשה אלא שחשבו שמועיל הרישום בטאבו, הדין הוא שאף אם נניח שאין הרישום מועיל לשם קנין, תקנה האשה ממילא מדין קנין חזקה.

ו.  התקנה שהחולץ מקבל מחצית הירושה היא רק בנכסים שנשארו לאחר מותו של הבעל, אבל לא באלה שהועברו על שם האשה בחיי בעלה.

פסק דין

התובעת א׳ התאלמנה מבעלה ולא נשארו ממנו בנים, בעוד שיש לו אחים מן האב. האלמנה הזקוקה לחליצה, כפי הדין, תובעת מאחי בעלה מן האב: ב' ג׳ וד^׳, שאחד מהם יחלוץ לה. הגדול שבאחים הוא ב׳.

בית הדין קיים מספר ישיבות בנדון, שבהן הופיעה התובעת כשהיא מיוצגת על ידי עו״ד א. יגנס. הנתבעים לא נענו להזמנות בית הדין ולא הופיעו בעצמם; בשמם הופיע עו״ד א. הייק, שהשיב בשם שולחיו.

עו״ד הייק טען: האחים מוכנים לפטור את היבמה בחליצה, אולם יש להם טענה כספית נגדה, והיא: כמה חדשים לפני מות בעלה קרא המנוח לאחיו, שוחח אתם על רצינות מחלתו, ואמר להם כי ברצונו להבטיח את קיום אשתו לאחד מותו, ועל כן הוא מבקש להעביר על שם אשתו רכוש מסוים. לדבריהם היה הרכוש משותף לכל האחים חלק כחלק, אולם נרשם בטאבו על שמו של האח הגדול ב׳. האחים נענו לבקשת האח המנוח, לאחר שהתובעת הצהירה בפניהם שאחרי מות בעלה לא תינשא שנית, ושולחו הנתבע העביר בטאבו חלק מהרכוש המשותף על שמה רק על תנאי זה. והואיל והאשה חושבת כעת להנשא לכן נמנעים לתת לה חליצה עד שתסכים להחזיר להם לפחות שלשה רבעים מן הרכוש, שניתן לה רק אם תשאר אלמנה כל ימי חייה. הרכוש הנדון הוא בית וחלקת אדמה.

התובעת השיבה: הרכוש שהעבירו אחי בעלה על שמה, היינו הבית שגרו בו וחלקת אדמה, היה רכוש בעלה בלבד, ולא רכושם המשותף של האחים. את הבית בנה בעלה לפני חמש שנים בערך, ובבניתו השקיע גם כספים מרווחיה. התובעת נימקה את הסיבה, כפי הרשום בפרטיכל, שבגללה נרשם הרכוש בטאבו על שם אחי בעלה. לדבריה העביר בעלה את הבית על שמה עוד לפני כן, על ידי יפוי כח שהיה בידו, אלא שהאחים ערערו על היפוי־כח. אחרי משא ומתן שהתנהל בינה ולבין אחי בעלה באמצעות עו״ד משני הצדדים, ואחרי שהסכימה לדרישתם שתמורת העברת הבית על שמה תרשום על הבית משכנתא לזכותם בסך אלפים שש מאות וחמשים ל״י, נאותו להעביר את הבית על שמה בטאבו. בהעברה זו נרשמה לזכות האחים המשכנתא הנ״ל, שבינתים כבר הכניסה לטאבו את הסכום הנקוב בו. התובעת מכחישה נמרצות שנתנה איזו הבטחה שהיא בעל פה לאחי בעלה, לפני העברת הרכוש, כי במקרה מות בעלה לא תנשא עוד לעולם, וכי רק על פי תנאי זה הועבר הבית על שמה. ולא עוד אלא שבעלה דיבר אתה פעם על נושא זה והזהירה לא להעלות על הדעת להשאר בעיגון אחריו. כך שאין לאחים כל טענות וסיבות שבגללן לא יתנו לה את החליצה.

בנדון זה התקיים עוד משא ומתן בין התובעת ובאי־כח שני הצדדים, שעניניו רשומים בפרטי־כל.

הנדון העומד לבירור בפנינו מוסב בעיקרו על תביעת האשה לחליצה מאחי בעלה, — ובדרך ההלכה התביעה חלה בעיקרה על גדול האחים ב׳ — ותשובתו של בא־כח הנתבעים, שיש לשולחיו תביעות כספיות על היבמה המצדיקות את סירובם לחלוץ לה. באי־כח שני הצדדים, ובמיוחד בא־כח התובעת, הצהירו שאינם באים לדון כאן בנדון הרכוש, אלא בענין התביעה לחליצה, באם היא צודקת ומחייבת אז לאו. כל עצם הזדקקות בית הדין לשמיעת הטענות והתביעות בנוגע לרכוש שהועבר על שם התובעת מידי הנתבע הוא רק בה במידה שהדבר קשור בנדון התביעה לחליצה, ואם יש ממש בדברי באי־כח הנתבעים שטענות שולחיו כלפי אלמנת אחיהם בנוגע לרכוש הנ״ל מצדיקות סירובם לחלוץ לה, עד שתיענה לדרישתם.

בה״ד דן בדבר ובא לידי החלטה דלהלן: —

1) אחר שהרכוש הנדון הועבר מידי האחים ובראשם גדול האחים ב׳ מזה כשנתים בטאבו על שמה של התובעת, וזה הי׳ אחר מו״מ שהי׳ ביניהם בזה ובאו לידי הסכם על סך הכסף במשכנתא שעליהם לקבל תמורת ההעברה. מאז נעשתה התובעת לבעלת הרכוש באופן החלטי דיכולה לעשות בו מה שרוצה אחר סלוק המשכנתא. ביה״ד אינו רואה בטענת ב״כ הנתבעים בשם שולחיו שהיתה בינם לבין האשה התובעת שיחה שבע׳׳פ שיעבירו על שמה הרכוש רק בתנאי שלא תנשא, שום עילה מוצדקת לעכוב החליצה מצדם, כי אחר שהתובעת מכחישה זאת בהחלט, ודאי חובת הוכחה היא על הנתבעים, ולא הגישו לבה״ד שום הוכחה לכך.

2) יתר על כן, לפי אומדן הדברים לא מתקבל על הדעת כלל שיעשו תנאי שכזה עם אשה מצד אחי בעלה בחיי בעלה שאחר פטירת אחיהם לא תנשא לעולם, ורק בתנאי זה מסכימים להעביר על שמה רכוש ידוע, ושימסרו לה הרכוש בקנין גמור ומוחלט באופן שיכולה תיכף לעשות עמו מה שברצונה. במקרה כזה שאינו מתקבל על הדעת ואינו מסתבר, ודאי שאם הי' קורה כן ועשו מילתא דתמיהה, היו רושמים וכותבים את זה באופן המועיל.

3) ואף אם הי׳ לפני העברה בטאבו על שם התובעת איזו שהיא שיחה ביניהם ע״ז, אין לכך ערך אחר שהועבר אח״כ באופן החלטי הרכוש על שמה בטאבו בלי שום תנאים ונעשה ע״י כך לשלה, וכמבואר בשו״ע סי׳ ר״ז ס״ד דאף אם קודם המכירה אמר שמוכר רק על דעת לעשות כך וכך, אם בשעת המכירה והקנין לא אמר אינו חוזר.

אפילו לפי המובא בשו״ע שם בהג״ה בשם י״א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים, אין כלל מקום לומר שיוכלו אחר מות המנוח לומר שבשעת העברה בטבו חשבו בלבם על תנאי זה, שאף להסוברים כן במתנה, לא אמרו אלא בדיש אומדן דעת כל דהו המסייע לזה וכמבואר בסמ״ע שם סק״י (ובגר״א שם סקי״ד אחר עיון בדבריו נראה דבעי לאומדן גמור) ובנדון שלפנינו האומדן הוא עוד נגד זה וכ״ז הוא לרווחא דמילתא, אחר שלא הוכח כלל דכאן הוי בדין מתנה, דאדרבא מזה דרשמה משכנתא לזכותם הוי כמקח.

הקנין שהי׳ כאן הי׳ קנין גמור מטעמים דלהלן: —

1)      העברה בטבו לא גרע מסיטומתא המבואר בשו״ע חו״מ סי׳ ר׳׳א ס״א על יסוד המבואר בב״מ ע״ד, שאם מנהג המדינה שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח ואין אחד יכול לחזור בו. ומבואר בש״ך שם סק״א דקנין סיטומתא הוא גם בקרקעות היכא דנהגו כן להדיא בקרקעות, ויוצא כן מדברי הרא״ש פ׳׳א דב״מ סי׳ ל״ח, ומנהג המדינה שכל ההעברות של מכר ומתנה במקרקעין מועברות רק בטבו, וע״י הפעולה הנעשית שם יקנה המקבל קנין גמור.

2)      נוסף על כך יש כאן מדינא דמלכותא דהעברה בטבו הוא קנין החלטי במקרקעין. ומבואר בחו׳׳ט סי׳ ס״ח בהג״ה דבקניני ממון דינא דמלכותא דינא גם במתנה דאין בה מגדר דין קנין אחר. וזהו על יסוד המבואר בגיטין י׳ ע׳׳ב וברור דברים בזה בריב״ש סי׳ תע״ח ותצ״ג, ואף לדעה המובאה בשו״ע שם סי׳ שס״ט ס״ח בהג״ה דלא אמרי׳ דד״ד אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע וזוהי גם דעת המ״מ בהל׳ מו״ל פר׳ כ״ז ה״א בשיטת הר״מ, יש להסתפק דיהי׳ כאן מדד״ד, מאחר שבחק זה שרק ע״י העברה בטאבו מועברין מקרקעין מרשות לרשות קשור חק מסי ההעברה וכענין אחד הוא.

לפי המבואר בח״ס חו״מ סי׳ י״ב ויו״ד סי׳ שי״ד סיטומתא ודינא דמלכותא בקנינים הוי מדאורייתא. ובנוגע לדינא דמלכותא מבואר גם בא״מ סי׳ כ״ח סק״ד דהוי מדאורייתא ולא כדעת הב״ש בזה שם סק״ג, ואם דלענין הנדון שלפנינו אין נ״מ אם הקנין הוא מדאורייתא או מדרבנן מצאנו לנכון להעיר ע״ז דרבים הסוברים דהוי דאורייתא.

3)       אלא דעצם הדבר אם באים מטעם דד״ד במלכות ומשטר ישראל בא״י ישנן דעות בזה, ויש מן הראשונים הסוברים דדינא דמלכותא דינא לא אמרי׳ אלא במלכות עכו״ם ולא במלכות ישראל, ומובא כן בר״ן נדרים כ״ח על הא דאמר שמואל שם דד״ד, וז״ל:

"וכתבו בתוס׳ דדוקא במלכי האומות אמר דדינא דמלכותא דינא... אבל לא במלכי ישראל לפי שא״י כל ישראל שותפין בה״;

ומובא כן גם ברשב״א בחידושין שם משמיה דתוס׳ בשם ה״ר אליעזר. ובנ״י שם כותב:

״והסכימו רוב המפרשים ז״ל דוקא במלכי אומות העולם וכו׳, ומלכי ישראל אין דינן אלא עפ״י התורה דקי״ל במס׳ סנהדרין (דף כ׳) כי כל הכתוב בפרשת המלך בספר שמואל, מלך אסור בו, ולא אמרה תורה אלא ליראם ולבהלם שלא ישאלו להם מלך״.

אכן מדברי הריטב״א שם נראה ההפך דיותר צריך להיות כן במלכי ישראל, כי לאחר שכותב שם דד״ד היינו הדין שהוא עפ״י חקי מלכות הקבועים עליהם, הוא מוסיף:

״ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה ע״י שמואל הנביא ואמרו ז״ל כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו״;

ובר״מ בפיה״מ נדרים שם כותב:

״ואין הפרש בכך, בין מלך עכו״ם למלך ישראל״.

ומבואר כן גם בדברי הר״מ בהלכותיו בפ״ה מהל׳ גו״א הי״א דכותב שם במכס שפסקו המלך, דדין המלך דין הוא... בין שהי׳ המלך עכו״ם בין שהי׳ המלך ישראל ומובא כן בשו״ע חו״מ סי׳ שס״ט ס״ו, ועוד יותר מבואר בכ״מ פ״ד מהל׳ מלכים דה״ה במלכי ישראל וכדיובא עוד מזה.

והנה בנ״י ובריטב״א הנ״ל נראה דלדעת שניהם תלוי דיון זה אם באים מדד״ד גם במלכי ישראל במחלוקתם שבסנהדרין כ׳ אם הכתוב בפרשת מלך, מלך מותר בו, דהריטב״א סומך דבריו בגדר הדין דד״ד על האמור שם כל הנאמר... מלך מותר בו והנ״י מסתמך דלא אמרי׳ כלל במלכי ישראל דד״ד על זה דקי״ל במס׳ סנהדרין כל האמור ...מלך אסור בו וכבר הרחיב הדבור בזה בספר הלכות מדינה שער ג׳ פ״ו.

ודברי הנ״י תמוהים, כי הוא כותב דקי״ל כל האמור... מלך אסור בו, וע״ז סומך יסוד הדין כי דד״ד אינו במלכי ישראל, והרי בסנהדרין שם המחלוקת שנוי׳ בין ר׳ יהודה ור' יוסי ובין שמואל ורב ור׳ יוסי ושמואל סברי דהמלך מותר בו ולפי הכללים שבידינו ר׳ יהודה ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי ורב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, וכן הוא להל׳ ברמב״ם פ״ד מהל׳ מלכים ה״א דמלך מותר בו, ובכ״מ שם מבואר בטעם פסקו של הר״מ משום דהל׳ כשמואל בדיני ור׳ יהודה ור׳ יוסי הל׳ כר׳ יוסי.

גם מה דנראה מדברי ה״ר אליעזר המובא ברשב״א דאף למאן דס״ל מלך מותר בו אינו משום דד״ד — דמקשה... דהא איכא מ״ד כל האמור בפרשת מלך... מלך אסור בו תיפוק ליה משום דד״ד, אלא דלא נאמרו דברים אלו במלכות ישראל ונראה דכוונתו דאין זה כלל נדון המחלוקת דשם — אין דבריו מבוארים דהרי בפרשת המלך נאמר על מסים ועבדים שיקח לצרכיו ולצרכי המדינה, ומאיזה דין יש לומר דמלך מותר בו, ולמה לא נאמר דנחלקו שם בדד״ד, ושמואל שהוא מרא דשמעתא בכ״מ דד״ד הוא הסובר דכל האמור... מלך מותר בו.

ומדברי הרמב״ם בהל׳ מלכים שם יוצא אמנם מבואר דד״ד [בכ״א במלכות ישראל] הוא על יסוד זה דס״ל להל׳ דכל האמור... מלך מותר בו ומענין אחד הוא. וכן הוא כותב שם:

״רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות וקוצב לו מכס... ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין שכל האמור בפרשת מלך, מלך זוכה בו״.

וברדב״ז שם כותב בהסבר דברי הר״מ:

"... בפרק כה״ג פלוגתא דתנאי ואמוראי ופסק כר׳ יוסי ושמואל שאמרו כל האמור בפרשת המלך, מלך מותר בו. ואמרי׳ בכמה דוכתי דינא דמלכותא דינא, ואפי׳ מלכי גוים אמרי׳ בהו דינא דמלכותא דינא".

היוצא מזה דכפי המבואר בר״מ דד״ד הוא גם וכש״כ במלכי ישראל בא״י ועיקרו של הדין בנוי על הנאמר בפרשת מלך, וכן היא דעת הריטב״א, והח״ס בחלק חו״מ סי׳ מ״ד כותב דלהרשב״ם בב״ב נ״ד בטעם דד״ד ודאי דאין חלוק בין מלך או״ה למלך ישראל, וכן הוא בשו״ע וכנ״ל. וא״כ ע״ס הדעות הנ״ל דד״ד הוא גם במלכות ישראל, או שעוד כש״כ הוא וזוהי דעת מארי דהלכה דמפיהם אנו חיים, ודאי דיש מקום גדול להסתמך על כך, ובנדון שלפנינו זוהי בבחינת חדא ועוד כנ״ל וכשעוד יבואר בזה.

4)        יש להוסיף כי מאחר שסדור ההעברה בטבו לפי הנהוג והדרוש כאן, הוא שהמעביר חותם על שטר ההעברה של מכר או מתנה וגם עדים חותמים עליו, ומוסרים השטר לקונה או למקבל המתנה נראה דהוי בדין קנין שטר גמור לפה״ת, ואף באין חתומין עליו עדים או שאינם כשרים יש לדון דיהי׳ בדין קנין שטר מטעם חתימת המוכר או הנותן לבד וכמבואר בשו״ע חו״מ סי׳ קצ״א.

5)       בנדון שלפנינו שהיבמה גרה כל הזמן בבית שהועבר על שמה בטבו מידי היבמים, יש לדון מטעם נוסף על יעילות קנינה בבית שנמסר לה כי מאחר שגרה בבית לפני שיצאו היבמים בערעורם וחזרתם, ודאי שעשתה בו ממעשי קנין חזקה דנעל גדר ופרץ.

ברם יש לעורר כאן אם אפשר לבא מטעם חזקה דאח״כ כיון דחשבה דהקנין נעשה ונגמר כבר ע״י ההעברה בטאבו ולא התכוונה במעשה החזקה לקנין, ותמה לכאורה לעודר בנכסי הגר וקסבור שהם שלו דלא קנה, כמבואר בשו״ע חו״מ רע״ה סעי' כ״ה, וזהו על יסוד דברי הגמ׳ יבמות נ״ב. ואף דבדעת אחרת מקנה אותו קנה גם בלא מתכוון לקנות וכדברי הראב״ד המובא בנ״י ב״ב מ״א גבי ההיא עובדא דרב ענן וכו׳, שאני הכא דגם המקנה חשב דמספיק הקנין הקודם ולא התכוון להקנותה בקנין חזקה שאח״כ. ואמנם מבואר כן בח״ס יו״ד סימן שי״ח בנדון דשם גבי מסירת פרה מבכרת לנכרי דאם הקונה והמקנה שניהם היו סבורים דכבר קנה בכסף, המסירה של אח״כ הוי כעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הם דלא קנה וליכא דעת אחרת מקנה דהא גם המקנה סבר שכבר קנה בכסף ובשו״ע סי׳ ר׳, ס״ח נראה לכאורה דשתי דעות בזה.

אכן בתשובות ר׳ עקיבא איגר סי׳ ל״ז דן ג״כ בזה ודעתו דאף דהזוכה והמזכה חשבו דכבר קנה מ״מ כיון דידע דבדידיה מחזיק ונעשה על ידו קנין אחר המועיל מהני, ודעתו שם דלא רק אם הקנין האחר נעשה בזמן קנין הראשון — דאז יש יותר לומר כיון דבאותו הזמן מתכוון לקנות אם לא מועיל הקנין הא׳ דמתכוון לזכות בו, מהני הקנין השני, — אלא אף אם מעשה הקנין השני הוא אחר דנעשה כבר הקנין הא', ולא התכוונו באותו הזמן לקנין לא הזוכה ולא המזכה, בכ״ז מועיל בדעת אחרת מקנה הקנין השני שבא אח״כ ומישב בהתאם לזה דברי הטור והשו״ע בסי׳ ר׳ הנ״ל.

מבואר כן גם בשו״ת דברי חיים חו״מ סי׳ ל״ב הלכה למעשה בנדון דשם במכירת יער בשטר והיו שם טעמים לבטל קנין השטר. וכותב בין השאר:

״מ״מ הלא קנהו בחזקה דמבואד במ״א הל׳ מכירה סי׳ ט״ו בשם מהרשד״ם ז״ל (דברי המהרשד״ם הם בחלק חו״מ סי׳ שע״ו) דקנין אף ע״י פועלים נכרים הוי קנין ומסתמא עשה הלוקח חזקה כמו נעל גדר וכו׳ א״כ קנהו בחזקה לחוד... ועל דיש לטעון כי גם הלוקח והמוכר לא היתה דעתם שיהי׳ הקנין בחזקה, כי הם סברו שיקנה לו השטר [והוי כמו עודר בנכסי הגר] כותב... אולם הנלע״ד דכ״ז הוא באם שניהם לא נתכוונו לקנין כו׳, אבל בנ״ד שבאמת מתכוונים זה להקנותו וזה לקנות רק שהם סוברים שהקנין יהא בשטר. נהי דהשטר בטל מ״מ מהני הקנין של חזקה בלא כוונה, כיון שהמקנה נתכוון להקנותו ודאי כו', ואין לחלק דדוקא התם דנעשו בפעם א׳ משא״כ כאן שעשה החזקה לאחר קבלת השטר, א״כ לא נתכוון אז לקנות כלל זה ליתא כו'".

וא״כ בנדון דידן לפי תשובות רע״א ודברי חיים עולה דכיון שודאי עשתה בגורה בביתה חזקה כמו נעל גדר וכו׳ קנתה עי״ז בקנין גמור גם אם מאיזה טעם נסתפק ביעילות הקנין שע״י ההעברה בטאבו, והנדון שלפנינו דומה ביותר לפי הענין להנדון שבדברי חיים.

ודאי שאין בנדון שלפנינו שום שייכות למובא בשו״ע אה״ע קס״ג ס״ב בהג״ה דכבר יש תקנה שהחולץ יש לו חצי הנכסים, וכן מובא בהג׳׳ה סי׳ קס״ה ס״ד דמתקנת הקהלות דאם יתרצו היבם והיבמה בחליצה יחלקו כל הנכסים שהניח אפי׳ אין מגיע החצי לכדי כתובתה, דתקנת הקהלות היתה רק על נכסים שנפלו מבעלה ומשועבד לכתובתה ולנכסי צאן ברזל, ומבואר במפרשי השו״ע שם גדרי תה״ק אבל לא על שנתן לה הבעל מתנה והקנה לה בחייו וכבר זכתה וכו׳, וכש״כ בנדון שלפנינו שהיבם עצמו הקנה לו הרכוש בחיי הבעל, ולדברי היבמים זה הי' משלהם והם נתנו והקנו לה, ודאי שאין לזה שום שייכות לתקנת הקהלות.

על סמך כל הנ״ל לא מצא ביה״ד צדוק בסרובם של אחי הבעל לתת ליבמתם חליצה עד שתחזיר להם שלשת חלקי הרכוש שמסרו לה בטאבו עוד בחיי בעלה אף אם נכון כמו שאומרים שזה היה משלהם. וביה״ד לא מוצא ע״כ צורך להכנס לברור בכל התסבוכת של הטענות הנגדיות של מי היה הרכוש המועבר וכל שאר הטענות על הסכסוך שביניהם.

על כן אנו פוסקים שהחיוב על אחי בעלה מן האב ב׳ ג׳ וד׳ לחלוץ לה. ואחר שכל שלשת האחים מסרבים לחלוץ לה החיוב הוא על גדול האחים ב׳, אחי המת (מן האב) לחלוץ ליבמתו א׳ אלמנת אחיו הנ״ל כדי להתירה לשוק. כפי היוצא ממשנה יבמות ל״ט ומבואר בשו״ע אה״ע קס״א ס״ד מצוה על הגדול ליבם ואם ישנם עוד אחים וכולם מסרבים מחייבים את הגדול לפטור את יבמתו ולקיים מצות חליצה וע״כ על ב׳ לחלוץ ליבמתו א׳.

ניתן בנוכחות התובעת ובא־כחה וב״כ הנתבעים ב־ו׳ באייר תשט״ו.