מקום הדיון בין חסידי חב"ד בבית דין שבעיר או בבית דין של חסידי חב"ד

סימן ז

שני הצדדים לדיון מתגוררים בעיר צפת והם חסידי חב"ד, נשוא הדיון הוא תביעה המתייחסת לעבודת התובעת במוסד של חסידי חב"ד.

התובעת בקשה שהדיון בתביעתה יתקיים בבית הדין בעיר צפת, ואילו הנתבע הודיע לבית הדין שהוא מסכים לקיים דיון רק בבית דין רבני חב"ד שמקום מושבו ברחובות, ואינו מסכים לחתום על שטר בוררות המאפשר את הדיון בבית הדין האזורי בצפת.

התובעת בקשה שבעקבות סירוב הנתבע, בית הדין יפסוק כי היא רשאית להגיש את תביעתה הנוכחית העוסקת בקשרי עבודה שבין עובד ומעביד, בבית דין לעבודה.

עומדות בפנינו שתי שאלות לבירור.

ראשית, האם על פי הדין, הנתבע זכאי לתבוע קיום הדיון בבית דין רבני חב"ד בעיר רחובות, ולכפות על הנתבעת להגיש את תביעתה בבית דין זה.

שנית, את"ל שעל פי דין אין לקבל את טענת הנתבע, האם יש מקום להתיר לתובעת להגיש את תביעתה הנוכחית בערכאות.

ביחס לשאלה הראשונה יש לקבוע כדלהלן -

יש מקום לקבל את טענת הנתבע שבית דין רבני חב"ד הינו בית דין קבוע עבור קהילת חסידי חב"ד בארה"ק. אך כל עוד לא הוכח שחסידי חב"ד קבלו על עצמם שרק בית דין זה ישמש עבורם בית דין לדיונים ביניהם, הרי גם בית הדין בעיר שבה שני הצדדים גרים, נחשב בית דין קבוע עבורם.

לא ניתן להתווכח אודות המציאות הפשוטה, שבית הדין האזורי הוא בית דין קבוע עבור כל יושבי העיר. ועל כן, גם אם לקהילת חסידי חב"ד בעיר יש בית דין קבוע כנ"ל, הרי שהוא בית דין בנוסף לבית הדין שבעיר, ויש לדונם כקהילה שיש להם שני בתי דין קבועים.

מאחר שמצינו בגמרא במסכת סנהדרין דף לא: שאין בעל דין יכול לכפות חבירו ללכת למקום הועד, מטעם שלא יוציא מנה על מנה. הרי שסברא זו "שלא יוציא מנה על מנה", כוחה יפה לשלול את זכותו של בעל דין לתבוע דיון בבית דין שבו תלמידי חכמים מובהקים יותר. דהיינו, למרות המבואר במסכת סנהדרין דף לב: "צדק צדק תרדוף הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל", אף על פי כן אנו דוחים מצוה זו, מפני סברא זו "שלא יוציא מנה על מנה".

ויעויין בפי' הרמב"ן עה"ת (דברים א,יב) שכתב -

"אע"פ ששלשה כופין לדון בפניהם, בשאינו רוצה לקבל עליו לדון, אבל רוצה לברור יותר בורר, דהוה ליה כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח. שבכך נצטוינו, שנאמר צדק צדק תרדוף, הלך אחר ב"ד יפה", עכ"ל.

ומבואר מדברי הרמב"ן שאין שומעין לטענה זו במקום שיש טרחה להגיע לבית הדין היפה.

ובשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' מז כתב -

"וכן אילו נזדמן למלוה דרך למקום בית דין היפה, אף הלוה יכול לעכב, ולומר הרי אתה הולך מעצמך למקום בית דין יפה, ואינך צריך על דיני לא הוצאות ולא טורח, ושומעין לו. אבל בענין אחר, לא. ואפילו אמר הלוה נלך לבית הועד, ואני אעשה כל הוצאות הדרך משלי, אין שומעין לו. דיכול לומר מלוה, איני יכול לטרוח", עכ"ל.

והובאו דבריו בב"י חו"מ סי' יד, ובקצרה בסמ"ע סק"א.

ובספר כפתור ופרח פי"ב כתב -

"ומסתברא, כל היכא דליכא למימר יוציא מנה על מנה כופין ללכת לבית הועד, ואם כן מלוה לאו דוקא, אלא כל תובע קאמר ואפילו נזקין וחבלות... והיכא דאמר לוה אנא עבידנא אוזינקא דיליה, ונלך לבית הוועד כופין המלוה והולך. וקצת מרבותי כתבו דאפילו הכי יכול מלוה לומר לא מצינא דאטרח".

והנה הכלבו בסי' קטז כתב -

"ותקנת חרם קדמונים שיעשו דין בהזמנת העיר הקרובה, ולא יצטרך לילך למרחוק לרב גדול, ולא יוסיף להוסיף מנה על מנה".

ומקורו במרדכי סוף פ"ג מסנהדרין.

הרמ"א (חו"מ סי' י"ד, א') אמנם לא הזכיר שיש בזה חרם, אך פסק את הדין שאין מקום להעביר את הדיון לעיר אחרת. וז"ל הרמ"א -

"וי"א דלטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע, וכל אחד יכול לכוף חבירו לילך עמו (טור בשם ר"ת). וכל זה מדינא, אבל כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש ב"ד בעיר אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר (מהרי"ק שורש כ"א), כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול או בית הועד, ולכן לא יוכל לדחותו".

ובשו"ת שיבת ציון סי' צח כתב בביאור דברי הרמ"א, וז"ל -

"רמ"א ז"ל נתן טעם למנהג שאין אחד יכול לכוף את חבירו הואיל ואין לנו בזמננו ב"ד הגדול או בית הועד, והא תינח וטעם זה מספיק שאין הנתבע יכול לכוף את התובע לשיטת התוס' והרא"ש שילך עמו לבית הועד הואיל ואין לנו עכשיו בית הועד, אבל אכתי למה לא יהיה ביד התובע שכחו יפה לכוף את הנתבע לילך עמו לב"ד אחר, א"ו אם הבתי דינין שוין אין כח התובע עדיף מהנתבע אף מדין תורה, ובזמננו הזה המנהג שלא יחשב ב"ד אחד גדול מחבירו, וכולם שוין לטובה בלי יתר שאת ויתר עוז".

על כן דבר פשוט הוא, שרק אם יתכנס הרכב בית דין רבני חב"ד בעיה"ק צפת, יהא מקום לטענת הנתבע על רצונו לקיים את הדיון בפני הרכב זה. מאחר שבנסיבות אלו, ביחס לחסידי חב"ד בעיר, יהיו שני בתי דין קבועים, והדיון באחד מהם אינו כרוך בהוצאות מיוחדות ובטרחה של טלטולי הדרך. בנסיבות אלו יהא מקום לטענת הנתבע, וכמו שכתב בשו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' נז -

"כל שישנו בעיר עוד בי"ד קבוע, אזי יכול שפיר הבע"ד לטעון שרצונו להתדיין בבית דין הקבוע השני, כי אזי הרי זה בדומה למה שמצינו שנפסק בחו"מ סי' י"ד סעי' ד' דאם יש שני ת"ח בעיר אחת, האחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי הדין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה, ואע"פ שהוא קטן ממנו, כיון ששניהם בעיר אחת ע"ש, ומזה דה"ה בהיכא שיש שני בתי דינים קבועים בעיר, ובמכש"כ בהיכא ששניהם שוים", עכ"ל.

מסקנת הדברים היא שאין מקום לקבל את בקשת הנתבע להעביר את הדיון לבית דין רבני חב"ד בעיר רחובות.

הדברים נכונים גם במקרה רגיל של תובע ונתבע, ואין מקום לחייב את התובע בהוצאות ובטרחה שבנסיעה זו, דהיינו חמש שעות נסיעה (הלוך וחזור) עבור כל דיון. אך נציין כי במקרה שלפנינו, התובעת כריסה בין שיניה, והנסיעות כעת או בסמוך ללידה כרוכים בקשיים גדולים מקשיי הנסיעה הרגילים לכל אדם.

מלבד זאת, יצויין שהנתבע הודיע לבית הדין שהוא מבקש לצרף מטעמו שני אנשים נוספים כנתבעים, את הרב א. והגב' ב. שהיא מנהלת המוסד (שבו התובעת עובדת), לדבריו שניהם מכירים טוב ממנו את הפרטים המעשיים הנוגעים לתביעה שבפנינו. הנתבע ציין כי הגב' ב. עומדת לקראת לידה.

בנסיבות אלו, אילו בקשת הנתבע לקיים את הדיונים ברחובות תתקבל, הרי שההוצאות הכספיות והטרחה הרבה הכרוכה בנסיעה מצפת לרחובות תהיה מנת חלקם של שני אנשים נוספים, שאחת מהם היא אשה בהריון הנמצאת לפני לידה. ובמידה שהצדדים יבקשו להביא עדים מטעמם, גם אותם עדים יחוייבו בהוצאות ובטרחה זו. על כן גם מלבד האמור לעיל בדברינו שאין מקום בהלכה לטענת הנתבע, הרי שמכל בחינה שהיא, דרישה כזו להעביר את הדיון לרחובות אינה סבירה ואינה יכולה להתקבל.

אין מקום לקבל את טענת הנתבע שהוראת הרבי מליובאוויטש קובעת לחייב את הצדדים לטרחה והוצאות הכרוכות בנסיעה מצפת לרחובות, וזאת כל עוד לא הוצגה בפנינו אסמכתא שאכן הרבי מליובאוויטש כתב דברים בענין זה.

כמו כן כל עוד הצד השני לא התחייב לקיים דיון במקום מרוחק, לא ניתן לטעון דבסתמא כשנכנס לעבודה במוסד של חב"ד, סבר וקבל זאת על עצמו. (ראוי לשקול אם ראוי להחתים על התחייבות כזו, שבהכרח תביא להוצאות לטרחה ולקשיים בהבאת עדים וכדומה, וכפי שהוכח במקרה שבפנינו, ולקתה מידת הדין).

הנתבע ציין למקרים בהם בית הדין כאן בצפת קבל טענת הנתבע להעברת הדיון לבית דין בעיר אחרת. אמנם אכן בעבר ארעו מקרים כאלו, אך לאחר שהתברר מהניסיון שהצטבר, כי בקשות כאלו, גורמות לקלקולים רבים כגון השתמטויות מלעמוד בדין או דחיות ממושכות, וכן לטרחה והוצאות רבות עקב נסיעות למרחקים לדיונים חוזרים ונשנים, לא היה מנוס אלא להעמיד את הדין על תלו, ולפסוק בשאלת מקום הדיון כהלכה הפסוקה בשו"ע ובפוסקים, ובכך למנוע את חילול השם שנגרם מכך, שנתבעים לדין מצאו דרך להתחמק או להתיש את התובעים דין תורה.

השאלה השניה העומדת בפנינו היא האם בעקבות סירובו של הנתבע, בית הדין רשאי להענות לבקשת התובעת ולהתיר לה לתבוע את תביעתה ב"בית דין לעבודה".

נקדים כי "בית דין לעבודה", דינו כערכאות, וכמו שכתב בפשיטות בספר מנחת צבי ח"ב סי' ו' אות יט וסי' י' אות ח'. ומצאתי שכן פסק בתשובת דברי מלכיאל ח"ה סי' רי, שגם בית דין של סוחרים יחשב כערכאות כל עוד הם חלק ממערכת בתי המשפט ואינם דנים עפ"י אומדן דעת, אלא כפופים למערכת חוקי הערכאות, המנוגדת לחוקי התורה. וז"ל –

"מ"ש מעכ"ת דכיון שהלכו לפני בי"ד של סוחרים אין זה נקרא בעש"ג, והביא ממ"ש הפת"ש סי' ג' סק"ב בשם הרש"ך שאם המנהג שם לדון בדיני סוחרים יכול לומר שרוצה לדון אצל סוחרים, לענ"ד ז"א. כי אצלינו אין המנהג כן, רק הערכאות קבעו אשר לענייני מסחר ידונו סוחרים, והרי זה כחלק מבתי המשפט שבמדינה, אבל על אחב"י מוטל לדון עפ"י דיני התורה ושלא להטריח את שופטי המדינה בזה ... ואף שיש לדון לחלק בין דין הבא מצד חוקי המשפט ובין דיני הסוחרים ... נראה דודאי יש לדייני הסוחרים ג"כ חוקים קבועים איך לדון ואינם דנים על פי אומדן דעתם".

(ומש"כ בזה בספר פסקי בי"ד ירושלים חלק ה' עמ' יב אינו מתקבל, ואכמ"ל בזה).

אך במקרה שהנתבע אינו מסכים להופיע לדיון באותו בית דין בו הוא מחוייב להתייצב לדיון, יש לדונו כסרבן, ולהתיר לתובע לתבוע תביעתו בערכאות. וזאת גם אם הנתבע מסכים להופיע בפני בית דין אחר, ומודיע שאינו מסרב לעצם הדיון בדין תורה, וכפי שיבואר להלן.

בשו"ע חו"מ סי' כו סעיף ב' פסק -

"היתה יד עובדי כוכבים תקיפה, ובעל דינו אלם, ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא, נוטל רשות מבית דין ומציל בדייני עובד כוכבים מיד בעל דינו". וכתב הרמ"א - "וכל זה דווקא כשאינו רוצה להיות ציית דין, אבל בלאו הכי אסור לבית דין להרשות לדון לפני עובדי כוכבים".

והנה מצינו בספר כנסת הגדולה חו"מ סי' כו הגהת הטור ס"ק כו שכתב -

"כל זמן שהוא ציית דינא וכו'. נ"ב ומי שלא רצה לדון בעיר התובע, כל שהוא מפוייס לידון בפני בית דין יפה, ציית דינא מקרי, תומת ישרים סי' קצ"א, והרשד"ם ז"ל בחלק אה"ע סי' כז כתב, דאפילו להתדיין בפני בית דין קטן מהראשון, ציית דינא מקרי, וכן כתב מהרי"ק בשרש א' ועיין בשרש קנ"ד".

התומים בסי' כו ס"ק יג הביא את דברי כנה"ג, וכתב -

"אבל אם הוא אלם כו'. ואם רוצה לציית דין רק לפני בית דין אחר, אפילו דזוטר מיניה, או לפני בית דין בעיר אחרת, ציית דינא מקרי, ולא דיינין ליה בדין אלם, כנה"ג בשם מחברים רבים".

וכן כתב הנתיבות בסי' כו בחי' ס"ק יג.

אך בספר עטרת צבי חו"מ סי' כו סק"ה כתב –

"ומי שלא רצה לדון בעיר התובע, כל שהוא מפוייס לדון בפני בית דין יפה, ציית דין מיקרי, ואין נוהגין כן".

וכן מהרש"ם בתשובה חלק ד' סי' כד כתב בלשון זו -

"מבואר בתומים ונה"מ סי' כ"ו בשם כנה"ג דגם לענין רשות לתבוע בערכאות, היכי דרוצה לציית דין רק בפני ב"ד אחר אפילו זוטר מיניה, או אפילו לפני ב"ד בעיר אחרת, לא דיינינן ליה כדין מסרב, ואסור לב"ד שבעיר ליתן רשות לילך בערכאות. והן אמת שהעטרת צבי שם כתב דאין נוהגין כן, וגם אני במק"א כתבתי דמקור דברי כנה"ג הם ממהרשד"ם והוא קאי להסוברים דמצי לטעון לב"ד הגדול אזילנא, משא"כ בזה"ז דקיי"ל כהרמ"א".

ובשו"ת רמ"ץ (להג"ר מאיר צבי הירש וויטמאיר ז"ל) חלק חו"מ סי' ה' הביא את דברי התומים בשם כנה"ג, וכתב -

"אך גוף הדבר צ"ע, למה לא יוחשב הנתבע סרבן כשאינו רוצה לדון במקום שמחוייב מעיקרא דדינא. ואם מיירי באופן שהיה הנתבע יכול לכופו מעיקרא דדינא ללכת עמו לבית דין הגדול, רק שכבר נהגו לדון בעירם, כמ"ש הרמ"א שם, שפיר יש לומר, דלתת רשות לשכנגדו ללכת לערכאות וליקר וכו', לא נהגו, דמנהג נגד הדין צריך להיות מבורר היטב כנודע, וי"ל דעל זה לא היה המנהג, אך המה לא מיירי מזה, כמבואר בלשונם. ועיינתי בספר כנה"ג וז"ל ... עכ"ל. והנה ספר תומת ישרים ותשובת מהרשד"ם ותשובת מהר"מ מטראני אין תחת ידי, אך מדכתב על דבריהם וכן כתב מהרי"ק בשרש א' וקנ"ד, וראיתי היטב במהרי"ק, ולא מיירי בגוונא דהנתבע אינו רוצה לדון במקום שמחוייב לדון מעיקרא דדינא, ואדרבה בשרש א' האריך לבאר דמעיקרא דדינא אין הנתבע מחוייב ללכת לדון לעיר התובע לווירצבורק, לאשר הנתבע דר במקום אחר, ואף לפי דעת ר"ת אינו יכול לכופו כי אם ללכת לפני בית דין הגדול, וגם זאת דוקא בהלוואה דעבד לוה וכו' אבל בלא"ה מצי הנתבע לומר לא אדון בפני בית דין זה אלא בפני בית דין זה, אף שקטן הוא מאחר, וכדעת הסמ"ג והמרדכי, והאריך לבאר עוד יותר דבי"ד שבווירצבורק פסולים לדין זה כנוגעים. וכן בשרש קנ"ד מיירי מעיקרא דדינא להצדיק הנתבע עיי"ש, וא"כ י"ל דגם בתומת ישרים ובמהרשד"ם מיירי בנידון דמהרי"ק מדהשוה אותם, ולא בא בעל כנה"ג כי אם לאסוף ולהביא דברי בעלי התשובות בנידון שבא לפניהם, ולא להשמיע דין חדש דהנתבע לא מיקרי סרבן כשאינו רוצה לדון במקום שמחוייב לדון מעיקר הדין, רק במקום אחר. והנה אין משוא פנים בדין תורה, ונראה שהתומים והנמשכים אחריו אגב רהיטא לא העתיקו יפה דברי בעל כנה"ג, ואם היו לפניהם דברי המחברים שהביא, לא הו"ל לסתום, כי אם לבאר מה שנמצא בדבריהם.

ולדינא נראה, דכל זמן שיש לנתבע פתחון פה לטעון לילך למקום אחר, כגון לבית דין הגדול, דלדעת קצת פוסקים גם הנתבע יכול לומר כן מעיקרא דדינא, או כשהשני בתי דינים המה בעיר אחת, ורוצה הנתבע לדון לפני הקטן, כדעת הסמ"ג, ודאי דהדין עמו, ומצי למימר קים לי כהך דעה. ולחומר איסור לדון בדיני אומות העולם ודאי דאין להתיר לשכנגדו ללכת בערכאות. ואף שהרמ"א בסי' י"ד מביא מתשובת מהרי"ק בשרש כ"א ומדברי המרדכי דעכשיו אין לנו בית דין הגדול, ומחשש רמאין, המנהג שמחוייב לדון בעיר התובע, עיין היטב בתשובת מהרי"ק הנ"ל. מ"מ כיון דאינו אלא מצד המנהג, י"ל דבזה לא נהגו לתת רשות לאידך ללכת בד"ה וליקר שם וכו', אבל אם אין טענת הנתבע לבית דין הגדול וכדומה, שאין שום דעה בין הפוסקים המובא בשו"ע (אשר קבלנו ללכת אחרי דברי השו"ע, כמבואר בתומים בס"ס ת"כ משם תשובת חוות יאיר), ודאי דסרבן מקרי", עכ"ל שו"ת רמ"ץ.

ונציין שמצינו בכמה תשובות מגדולי הפוסקים שדנו אדם כסרבן, גם כשלא סרב לעצם ההתייצבות לדין תורה, אלא שהתנה זאת בדבר שאין לו מקום על פי דין. יעויין בספר דברי גאונים כלל נב סעיף ח' שכתב -

"אם אחד מבעלי הדין אומר שרוצה לעמוד לדין תורה, אך שאינו רוצה לחתום עצמו על קאמפרמוס, מבואר בשו"ת נאות דשא באמצע סי' נא דיש לו דין מסרב, וכן משמע בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ז' ט' וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג סס"י קכה, ובשו"ת רמ"ץ חו"מ סי' ו' והעיד שכן דנים". ולהלן לשון תשובת שו"ת נאות דשא סי' נא - "וחכם אחד רצה לדחות ולומר דילמא מסרב אינו נקרא אלא כשאומר בפירוש שאינו רוצה כלל לעמוד לדין, אבל כל שאומר שרוצה לעמוד בדין, רק שלבו בל עמו ועושה דחיות והשמטות ועי"ז מוכרח שכנגדו להוציא הוצאות, אין זה נקרא מסרב ואין צריך לשלם הוצאות. והשבנו לו שדבר זה הוא זר בסברא ואין הדעת סובלתו כלל וכלל".

אמנם במקרים הנ"ל דנו הנתבע כסרבן, מחשש שמא עקב סירובו לחתום על שטר הקאמפרמוס (הנותן תוקף חוקי לפסק הדין) יתחמק מביצוע פסק הדין, אך גם יסוד דינו של הרמ"א בסי' יד (הנזכר לעיל) שאינו יכול להוציאו מחוץ לעיר נובע מחשש לרמאים המבקשים להתחמק מהדין, יעוי"ש בביאור הגר"א ס"ק יד ובלבוש סעיף ה'. ועל כן סירוב הנובע מבקשה להעביר את הדין לעיר אחרת, ושאינה על פי הדין, דינו כסירוב הגורר פס"ד להיתר לפנות לערכאות.

וע"ע בספר שבט הלוי ח"ב סי' קיא אות יד שכתב שבדין תורה של אב כנגד בנו דנקטינן להלכה שהבן חייב לבוא למקומו של האב, אם אינו מסכים לבוא לשם נחשב כסרבן למרות שמסכים לקיים הדיון במקומו כדין תובע הולך אחר הנתבע.

מסקנת הדברים היא שעל פי הדין, מקום הדיון בתביעה שלפנינו היא בבית הדין האזורי בצפת שהוא בית הדין הקבוע בעיר, ואם הנתבע מסרב להופיע לדיון, דינו מבואר בשו"ע וברמ"א סי' כו שיש להתיר לתובע לתבוע את תביעתו בערכאות, וכדעת הגאון מהרש"ם בשם עטרת צבי שהמנהג למעשה הוא שלא כדעת התומים וכמסקנת שו"ת רמ"ץ.

שאלה נוספת המוטלת עלינו לברר בטרם ינתן פסק הדין המתיר לתבוע בערכאות, היא - האם מוטל על בית הדין לברר שהתובע אמנם צודק בתביעתו, בטרם יאפשרו לו ללכת לערכאות, שהרי לכאורה יתכן והנתבע יחוייב בתשלום ממון שאין ראוי לחייבו על פי דין תורה.

והנה בספר נתיבות המשפט סי' כו סק"ג כתב - "ומציל בדיני העכו"ם ... נראה דמיירי באופן שידוע החוב לדייני ישראל, כגון במלוה בשטר וכיוצא, דבמלוה על פה אי אפשר לדייני ישראל ליתן לו רשות להוציא, דאימר אינו חייב לו כל כך, רק משמטין אותו כשאינו רוצה לבוא". ולפי דבריו אין לבית הדין לתת רשות לתבוע בערכאות אלא לאחר שהתברר לבית הדין שיש לחייב את הנתבע. אך רבו החולקים על שיטת הנתיבות.

בשו"ת לחם רב סי' פח הביא את לשון הרמב"ם בסוף הלכות סנהדרין שכתב בלשון זו -

"היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא, נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו". ומאידך הב"י חו"מ סי' כו כתב - וז"ל רבינו שרירא גאון ... מי שחייבוהו בחוב או פקדון ואינם יכולים להוציא ממנו, ויש ביניהם מקום בי דואר של גוים שאינו לוקח שוחד, ומקבל עדות מישראל על חבירו, יש רשות לזקנים ותלמידים שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה, ומצוה לעשות כן".

וכתב בספר לחם רב -

"לכאורה נראה דהרמב"ם ורב שרירא חולקים, דהרמב"ם לא כתב דבית דין מטפלין להציל מבעל דינו. אבל כתב הרב מהריב"ל בפסקיו ח"ג שאלה מ"ח דבר נכון להשוות הדעות, דהרמב"ם איירי היכא דלא בא האלם לבית דין, וכיון דלא נתברר הדבר אם הוא חייב או לא אלא שאינו רוצה לעמוד לפני דייני ישראל, ומשום כך אין חייבים בית דין להטפל בענין, אלא שנותנים לו רשות להתדיין בערכאות שלהם להציל מבעל דינו. אבל אין הכי נמי דיודה הרמב"ם, היכא דנתברר הדבר וחייבוהו בית דין להטפל בדבר, ועל ידי הזקנים והתלמידים יוציאו לאור משפטו, וכמו שכתב רב שרירא גאון".

מבואר, דמהריב"ל והלחם רב פשיטא להו דבמקום שהנתבע מסרב לעמוד לדין בפני דייני ישראל, נותנים רשות לנתבע, ואין מקום לבירור התביעה בהעדרו של הנתבע, בטרם ירשוהו לתבוע תביעתו בערכאות. וכן בספר ישועות ישראל סי' כו סק"ב הביא את דברי מהריב"ל וכתב שנראה מדבריו דלא כנתיבות, וסיים -

"מיהו לעיל סי' יד כתבתי דאם חייב שבועת היסת, כיון דלא נחתינן לנכסיו מצד הדין, אין נותנין רשות, אלא שנשתרבב המנהג ליתן רשות גם בזה".

וכן בספר אמרי בינה דיני דיינים סי' כז הוכיח שלא כשיטת הנתיבות והביא עוד אחרונים שהסכימו למש"כ מהריב"ל הנזכר. וכתב האמרי בינה על דברי הנתיבות -

"סוגיא דעלמא אזלי בתר איפכא, ונותנין בכל בית דין רשות ללכת בערכאות נגד מסרב. דאם לא כן לא שבקת חיי וכל אחד שיש לו דין ודברים עם חבירו, אם אינו ידוע להבית דין מחוב ברור יפסיד את שלו, כי גם אם משמתין אותו לא ישגיח בזה וימצא מסייעים בעוה"ר ... וא"כ יאכל הלה ולחדי ... ועוד הא אף בשטר, אם הלה אומר שיש לו טו"ת נגד השטר ג"כ לא הוי דין ברור, ועיין תשובת הרמ"א שם וגם סי' קח דמשמע ג"כ באם אינו רוצה לבוא לבית דין, אף בחוב שאינו ברור לבית דין, נותנין לו רשות ... וכן מבואר בתשובת משפטי שמואל (סי' קי"ד) דכיון שאינו רוצה לעמוד עמו לד"ת כמי שנתחייב דמי, ורשאי ללכת בערכאות, והכי אזיל סוגיא דעלמא ודלא כנתיבות".

וכן בספר ערך שי חו"מ סי' כו, דחה את דברי הנתיבות, ובתוך דבריו באר הטעם דאין צריך שבית הדין ידע שאמנם הנתבע חייב. וז"ל -

"ביש"ש בסוף פרק החובל סי' סה כתב דלפניהם ולא לפני נכרים, היינו כשציית דינא, אבל באלם מותר מהתורה לילך בדיני א"ה בלא נטילת רשות מבית דין, רק תקנה הוא שנהגו בבתי דינים שבישראל שלא לדון בדא"ה בלא נטילת רשות עיי"ש. וא"כ כשאין ידוע לבית דין ויודע בעצמו, מה"ת יתקנו בזה לרשיעי דלא ציית דינא לילך לדייני ישראל, וכעין שכתב בשו"ת רש"ל ס"ס דתקנתא לרשיעי ניקו ונעביד, ולמה נזדקק לו לאסור על בעל דינו מלילך לערכאות ... בעל דין עצמו דיודע דמגיע לו, אין לנו לאסור לו מלילך בערכאות ולתפוס על ידם להציל את שלו כיון שאי אפשר להציל בדיני ישראל".

מסקנת הדברים היא שבמקום בו הנתבע מסרב להופיע לדין תורה בית הדין נותן לתובע רשות לתבוע תביעתו בערכאות, ואין מוטל על בית הדין לדון ולברר את התביעה.

אמנם בערוך השלחן חו"מ סי' כו סעיף ב' הביא להלכה את דברי הנתיבות, והוסיף שבמקום שלא ברור לבית דין החיוב יקבלו את טענות התובע וראיותיו ועדיו על מנת לברר העניין עד כמה שידם מגעת בהעדר הנתבע, ואם יגיעו למסקנה שיש מקום לחייבו לנתבע, יתירו לתובע לתבעו בערכאות. אך לפי המבואר לעיל רבו הפוסקים שדחו את דברי התומים הנתיבות מהלכה, וכתבו שכן סוגיא דעלמא והמנהג, ומבואר שאין מתקיים דיון במעמד צד אחד בטרם יתירו לתובע לתבוע בערכאות, וכפי העולה מפשיטות לשון הרמב"ם והשו"ע ושאר הפוסקים שלא הזכירו כלל עניין זה.

אלא שעלינו להודיע לתובעת שאם בערכאות יפסקו לתובעת ממון שאין ראוי ליטלו על פי דין תורה, כגון ריבית וכיוצ"ב שאסור לה ליטול ממון זה, ואם אינה בקיאה בהלכה, תלך אצל חכם ותברר ההלכה בזה.

מסקנת הדברים היא שבנידון דידן מאחר והוברר כי הנתבע נמנע מלהופיע לדין תורה במקום בו מחוייב בכך, בית הדין יקבל את בקשת התובעת להתיר לתובעת לתבוע תביעתה בערכאות, ואין צורך לקיים דיון מוקדם בבית הדין על מנת לברר אם יש מקום לתביעה.

בנידון הנ"ל - בסופו של דבר התקיים דיון בבית הדין בצפת וניתן פס"ד. אך לאחר כשנה וחצי הוגשה תביעה חדשה מטעם התובעת והנתבע חזר והתנגד לקיים את הדיון בבית הדין, ובתוך ההחלטה לדחיית טענתו, נכתב כדלהלן - ביחס לטענת התובעת שהדיון הנוכחי הינו המשך לדיון קודם, ושמטעם זה בלבד, עפ"י ההלכה יש לחייב לקיים את הדיון בבית הדין בצפת. יש לומר כדלהלן - הדיונים בתביעה הקודמת הסתיימו וניתן פסק דין. ככל שהתביעה הנוכחית מתייחסת לאירועים שאירעו בפרק הזמן שלאחר סיום הדיונים, אמנם קיימת עדיפות מסויימת לקיים את הדיונים בפני אותו הרכב שכבר דן בין הצדדים, ומכיר את הרקע לתביעה, אך מטעם זה בלבד אין מקום לחייב את הנתבע לדון בפני אותו הרכב. וכן אין אנו מקבלים את טענת התובעת שחתימת הנתבע בזמנו על שטר הבוררות מחייבת אותו גם ביחס לדיון אחר המתייחס לאירועים אחרים.

אך ככל שבתביעה הנוכחית, בית הדין יתבקש להביא למימוש פסק הדין הקודם, הלכה למעשה, יש מקום לטענת התובעת, מפני שאכיפת פסק דין קודם הוא חלק בלתי נפרד מאותו דיון.

לדעת האדמו"ר הזקן ז"ל בקו"א לשו"ע הרב, הלכות שחיטה סק"ז, זוהי עיקר מצות הדיין. האדמו"ר הזקן ז"ל הורה שמלבד מה שמוטל על הדיינים לדון ולפסוק, הרי שגם כל הקשור לאכיפת פסק הדין הלכה למעשה, הוא חלק מתפקידם. וז"ל -

"שחייבים לטרוח ולכוף בעצמם לקיים הפסק אם יש לאל ידם בחרמות ונדוים ולצוות לשוטרים, שזהו עיקר מצות הדיינים, כמ"ש שופטים ושוטרים כו' ... ולהציל עשוק מיד עושקו אין לך מצוה רבה כזו, שזהו עיקר מצות הדיין לכוף לקיימו".

מעיון בכתב התביעה עולה שטענת התובעת היא שפסק הדין הקודם לא בוצע כנדרש, ויש לנקוט באמצעים להביא לאכיפתו. אמנם, בית הדין אינו מקבל טענה כזו בלא לקיים דיון בין הצדדים, אך עכ"פ לפי הנטען, הדיון המבוקש הוא בשאלה זו, ובהכרח לברר בקשה זו, ובירור זה יתקיים בפני אותו הרכב שדן בין הצדדים בזמנו.

מסקנת הדברים – על הצדדים להופיע לדיון שנקבע, ובמידה שהנתבע לא יופיע, ביה"ד יפסוק כאמור לעיל.