קנס על עיכוב במסירת ספר תורה שכבר שולם עליו

פסק דין

בדין ודברים שבין צד א'

                  לבין צד ב'

לאחר חתימה על שטר בוררות ושמיעת טענות ומענות הצדדים, להלן החלטת ביה"ד:

תיאור התביעה: צד א' הזמין לפני כשנתיים ספר תורה מצד ב' בסך 50,000 ₪ , אך צד ב' לא עמד בהתחייבותו להעביר לו את הספר עד סוכות האחרון, ומכרו לאחר והשתמש בכסף לצרכיו.

צד א' תובע 65,000 ש"ח שווי הספר שהיום רוכשו אצל סופר אחר, טוען "אני נחשב שאני מוכר לו אותו".

צד א' מודה שהעיכוב לא היה ראוי, מוכן לכתוב ספר תוך שנתיים, או לפצותו בסך 58,000 ₪ בתשלומים.

החלטת ביה"ד:

א.      לאחר הסכמת הצדדים מרצונם הטוב להגיע להסדר לפיו צד ב' יפרע לצד א' תוך שנתיים סך 58,000 ₪, בתשלומים שווים.

ב.     היות ויש בהסדר זה חשש ריבית לכן מוסכם על צד ב' שתוספת תשלום זו מהווה פיצוי על אי עמידה בדבריו, ואינה קשורה להנאתו הישירה מהכסף שהתקבל מראש. למען הסר חשש צד ב' יקנה בקנין סודר שווי של 50,000 ₪ מנכסיו לצד א' ויחתמו על היתר עסקא מכאן ואילך, שבו תוספת הפיצוי יהיה סך ההתפשרות ביניהם.

באנו על החתום

     (-) הרב ערן אבירם, דיין         (-) הרב אסף נתן, דיין             (-) הרב רפאל אמיתי, דיין

נימוקים

איתא במשנה ב"מ ס"ד ע"ב:

"המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית וכו', מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימת שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור".

פרש"י:

"דאיירי באומר לו לכי מייתית קנה מעכשיו לפיכך המוכר אסור לו לאכול פירות בתוך כך, לכשיביא מעות נמצא שהשדה קנויה לו מיום המכר וזה אכל הפירות בשכר המתנת המעות ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו שמא לא יביא מותר המעות ויחזור לו מה שקיבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל מוכר וזה אכל פירות בשכרו".

ובגמ' שם:

"פעמים ששניהם מותרין דא"ל קני כשיעור זוזך" (פרש"י "וזה אוכל קרקע המגיע לדמים").

וכן פסקו הטושו"ע (יו"ד סקע"ד) להלכה שאסור לקונה להנות מהמקח כ"ע לא נקנה לגמרי וגם המוכר אסור לדור בקרקע אם נקנתה ללוקח שנהנה מזקיפת המעות עיי"ש.

וכ"פ השו"ע (חו"מ סרל"ב סט"ו) בענין חזרת מקח טעות שמנכה לו הפירות שאכל ואם היתה חצר ודר בה צריך להעלות לו שכר, דלדעת הע"ש הוי כריבית, כיון שנתבטל המקח מעיקרא הו"ל הדמים הלוואה גביה, אך הסמ"ע (ס"ק ל"ג) פליג וס"ל דאינו מדין ריבית אלא מדיני גזל דנהנה משדה שאינה שלו ולכן אף באופן שלא שילם לו עדיין הוי גזל בידו, ובזה ליכא חששא דריבית משום דלא הלוהו.

ונ"ל דיסוד מחלוקתם האם מקח טעות הוי כמכר מותנה ולכן דיינין למעות כמלוה, או שהמכר קיים ובזמן הטעות יש לקונה זכות לבטלו למפרע וא"כ אין המעות כמלווה ואינו מדיני ריבית ודו"ק, וכן מצינו במש"כ הנתיבות (סקצ"א ס"ק ד') בענין קניית קרקע שהמעות שאצל המוכר כ"ע לא נגמר המקח הוי כדין הלואה בידו כשהשתמש עמם.

הכלל העולה כל מכירה שיכולה להתבטל אם ע"י תנאי או שעדיין לא הסתיימה, נמצא שהכסף המוחזק בידי המוכר הוא כמלווה ולכן אסור לנותן הכסף לאכול פירות מהמקח אא"כ מנכה לו ממה שאכל.

נמצא שקונה ששילם חלק מהתשלום וטרם הסתיים המכר אסור לו לגור בדירה ללא מתן תמורה, או לקבל הנאה מסוימת שבזה נהנה מהכסף שמוחזק אצל המוכר כמלווה והווי ריבית, אם לא נעשתה העסקא ע"פ היתר עסקא.

הנה בנידו"ד קי"ל מעות אינן קונות, ולכן טענתו של הקונה כי הוא "מוכר" לו את הס"ת אינן נכונות, כיוון שאין לו בעלות על החפץ היות והחומר שייך לסופר, וכ"ע שלא יקנה לו את המוצר אין הוא בעלים עליו. נמצא שהמעות שנתן הן כמלווה גביה, כאמור, ויש בהנאת התוספת שמקבל מרצונם של הצדדים איסור ריבית.

אמנם אם מקבל המעות נותן פיצוי לקונה ללא קשר להלוואה עצמה, אלא מחמת עגמת נפש ושמירת שמו הטוב (נפק"מ אם היה נותנו לו גם אם שילם בצ'ק דחוי) הרי שאין איסור ריבית בכה"ג (ברית פנחס פרק י"ב סעיף י' בשם נתיבות שלום וברית יהודה).

ובפרט בנידו"ד שיש על הנתבע "מי שפרע" לאחר נתינת מעות.

היתר נוסף שיעשו הצדדים היתר עסקא מכאן ואילך, ולא יחשבו את התוספות על הזמן שעבר, וזאת על ידי שיקנה הלווה חלק בנכסיו כנגד המעות שאצלו, ואז יהפך הכסף כעסקא.