תיק ממונות מס 199-סא, כרך ז עמ' קעא-קעב

תובע ונתבע שמחולקים באיזה בית דין לדון והתובע דורש לדון בזבל״א

נושא הדיון

צד א׳ תובע את צד ב׳ על כמה קרוואנים שלטענתו הם שייכים לו, וכי צד ב׳ מתכוון להשתלט עליהם, ומבקש להוציא צו מניעה בענין עד לבירור בדין תורה. בית הדין נענה לבקשה, והזמין את הצדדים לדון בבית הדין. צד ב׳ משיב שהוא מעונין לדון רק בבי״ד פלוני בלבד, וזו זכותו בתורת נתבע. צד א׳ טוען לעומתו שבאותו בי״ד פלוני שמציע הנתבע הוא אינו מעונין לדון עמו בגלל סיבות שפירט, אך מוכן לדון עמו בפני כל בי״ד אחר שיציע הנתבע או בפני זבל״א.

פסק דין

א. במקום שיש שני בתי דין והנתבע אינו מוכן לדון בבי״ד שבירר התובע אלא רק בבי״ד פלוני, זכאי התובע לתבוע לדון בפני זבל״א. והוא הדין בירושת״ו שקיימים בה כמה בתי דין, וכל צד מבקש לדון בבי״ד אחר, זכאי התובע לדון בפני זבל״א. לפיכך על צד א׳ למסור בתוך שבוע את שמו של הבורר מצידו, ואח״כ יברור הנתבע בורר מצידו, ושניהם יבררו להם אמצעי.

ב. צו המניעה שהוצא בענין בתוקפו עד לדיון בין שני הצדדים בבי״ד מוסכם או בזבל״א.

(-) אברהם דוב לוין, אב״ד  (-)  יהושע ווייס  (-)  שמואל חיים דומב

המקורות בהלכה

בשו״ע חו״מ סי׳ יד סעי׳ ג:

"י״א שאם יש שני ת״ח בעיר אחת האחד גדול מחבירו, יכול אחד מבעלי הדינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואע״פ שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת". 

ומקורו בטור בשם הסמ״ג מהא דסנהדרין כג א דא״ל מי קא טרחנא לך נלך ונדון בפני רב חסדא וכו׳, אע״פ שאינו גדול כרב הונא. וכתב בבאר הגולה אות י:

"פירוש ויכול לעכב אחד על חבירו וצריכין לברור בית דין השוה לשניהם".

וכ״ד הגה״מ והג״א. אבל דעת הטור שרק לבי״ד יותר גדול יכול לעכב, אבל לא לבי״ד קטן ממנו או אפי׳ לשוין. וביאר הב״י דעת הסמ״ג שיכול אחד מבעלי הדין לומר שהוא בורר כדיין שלו את הבי״ד הקטן, ובעל דין השני בורר את הבי״ד שהוא בירר, וע״כ או שיתרצו לבי״ד שוה לשניהם או שידונו שניהם. וכתב נתה״מ שם ביאורים ס״ק ג דכשישבו שניהם יחדיו הוי כעין זה בורר לו אחד. ואם שני הבתי דין אינם רוצים לשבת יחד אזי הנתבע כחו גדול כיון שא״א לכפותו כשאמר לבי״ד זה אני רוצה.

וכתב בחזו״א סנהדרין סי׳ טו אות ה שמש״כ הטור בשם הסמ״ג דהלוה יכול לברור בי״ד אחר באותה העיר אפי׳ הוא קטן מאותו שבירר המלוה, ואין המלוה יכול לכופו, ר״ל אם אין המלוה תובע זבל״א, אבל ודאי יכול המלוה לתבוע זבל״א. ע״כ. וכן פסק בשו״ת אגרות משה חו״מ ח״ב סי׳ ג:

"ברור ופשוט שכל בע״ד יכול לומר שרוצה דוקא בזבל״א ואין יכולין לכופו שילך לבי״ד בלא זבל״א אף שהוא מומחה. והא דכתב הרמ״א דאם דיינים קבועים בעיר לא יכול לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, היה זה רק בעיירות שהיו מתמנים מהעיר, שאף הרב אב״ד לבדו נמי היה יכול לכופו מאחר שקבלוהו. אבל בנוא יארק ליכא דיינים קבועים שנתמנו מהעיר, ובפרט שאיכא עוד אגודות וחבורות של רבנים שליכא אף מינוי מכל הרבנים שבעיר, ולכן כשרוצה אחד מהם בזבל״א מוכרחין לילך בזבל״א דוקא" ע"כ באגרות משה.

וכן פסקו בבי״ד הגדול בהשתתפות הגריש״א שליט״א, בפס״ד שנתפרסם בספר ״סדר הדין״. וכן כתב הגר״נ קרליץ שליט״א בתיק אחר שהובא בפנינו, לאחר שהביא את דברי החזו״א שזכותו של התובע לתבוע לדון בזבל״א עפ״י גמ׳ בסנהדרין כג א, כתב הגרנ״ק כי ״זאת התורה לא תהא מוחלפת וכו׳״, וכי ״אין שום ספק שבעיה״ק ירושלים יש עוד בתי דינים״ ו״חייבים לידון בזבל״א ובקשתינו להודיע את מי הוא בורר״.

ואף בנידון דידן כיון שהצדדים מחולקים ביניהם באיזה בית דין לדון, זכותו של התובע לדרוש לדון בזבל״א, ועליו להודיע בתוך שבוע מיהו הבורר מצידו.