תופרת התובעת שכר עבודה

תיאור המקרה

התובעת היא תופרת במקצועה. והיא תובעת סלון שמלות כלות בגין אי תשלום עבור עבודות מסוימות שעשתה. הנתבע טען שהיו כשלים בעבודות מסוימות ולכן סירבו לשלם את התשלום המלא.

טענת התובעת

אני גירת צדק ועולה חדשה. אני תופרת מקצועית במקצועי. התחלתי לעבוד עם יעל שיש לה סלון כלות ב-4 במאי. היה לנו הסכם עבודה שקבע שיעל תשלם לי 45 ₪ לשעה בסלון כלות. כמו כן התשלום על תיקונים בביתי הוא גם 45 ₪ לשעה. ובנוסף, יש עבודות בקבלנות על תפירת חלקי שמלה שונים. הייתי מכינה את החלק העליון של השמלה בבית שלי לפי תמחור שמסוכם מראש. אני דוברת ספרדית ומעט עברי, אך שנינו מדברות אנגלית פשוטה וזו התקשורת בינינו. הפרוצדורה הייתה שאני רושמת את העבודות על דף, ולפי זה הייתי דורשת את התשלום בסוף החודש. הסיכום היה שבכל 5 לחודש יהיה התשלום. על החודש חמישי הכל שולם. בחודש שישי היו בעיות שלא שילמה בזמן אך לבסוף שילמה הכל. אולם ב- 5.7 לא שילמה וחיכתה אחרי שבת לתאריך 7.7. ושילמה חלק, ואמרה שעדיין לא עשתה חשבון, ולא התקשרה עד 14.7. ואז אמרה שאיבדה את הניירות של חשבון, ושאלתי מתי אקבל את התשלום, ואמרה שהיא לא מבינה את הפרטים של החשבון ושהיא רוצה לשבת ולדבר. בזמן זה היא המשיכה לשלוח עבודות. ב- 4.8 רצתה לשלם ואמרה ששוב נאבד החשבון ושילמה 3000 ₪, אך עדיין נשארו 2368 ₪. לאחר מכן ב- 14.8 שילמה את כל חודש השישי, אך נשאר חוב של החודש השביעי ע"ס 2984 ₪, ומאז לא הציעה יותר עבודות. אני חתמתי לה בלעדיות ושמרתי לה נאמנות ולא עבדתי עבור מקומות אחרים.

על פי דפי החשבון שהתובעת הגישה לבי"ד, החוב היה בסה"כ 16,788 ₪, ושולם 11,800 ש"ח. ואם כן נשאר חוב ע"ס 4,988 ₪.

ב- 28.8 אמרה שרוצה לגמור את חשבון ולא באה. ב- 29.8 בבוקר אמרה שאין לה זמן ויש לחץ ולא יכולה לבוא. ואמרתי לה שאם לא תסדר, אלך לרב הישוב.

ואז פתאום היו לה טענות על עבודה שהייתה בעבר. ואמרה שאפרט איזה תיקונים עשיתי בשמלה של מ'. אני שלחתי הסבר, אך היא לא הגיבה ולא שילמה כלום. בשעה שלוש וחצי אחה"צ היא שלחה רשימת כל מיני טעויות שעשיתי, ובמיוחד על שמלה של מעין, ואמרה שבשמלת הכלה שתפרתי נפתח פתח באזור בית השחי במקום שאני תפרתי באמצע החתונה. ועוד טענה דבר נוסף, שהמחוך שתפרתי לא היה תפור כיאות כי הוא נפתח ופצע את הכלה. ואני אומרת שתפרתי לפי המידות שקיבלתי, אני לא עשיתי את המדידות אלא קיבלתי אותן ממנה. וגם לא יתכן שכתם הדם שיש על המחוך כפי המופיע בתמונה הוא של הכלה, כי לא יכול להיות שזה דם כי דם לא נשאר טרי כל כך הרבה זמן.

הנתבע השיב: היא פרמה את החלק העליון ותפרה מחדש, ושילמו לפי תיקונים, והייתה צריכה לתקן פעמיים, וזה לקח 4 שעות.

בית הדין שאל את התובעת: מדוע נקרע הבגד ?

תשובת התובעת: ב- 15.8 הנתבעת הגיעה לביתי ולקחה את השמלה ובדקה אותה, ואת האיכות העבודה במשך שעתיים. אני לא רואה את המידות ולא רואה את הכלה .לכן, אם נקרע זה לא בגלל התפירה שלי. ובנוסף, למה היא הוציאה את התלונה רק לאחר שבועיים שקיבלה, ולא אמרה את התלונה מיידית אלא רק לאחר שדרשתי תשלום.

טענת הנתבע

באתי לשבת איתה בביתה כדי להבין את הפערים, והתברר שהגישה חשבון כולל מע"מ והיה חוסר הבנה בינינו בעניין הזה כי היא לא הגישה עדיין חשבוניות. הסיכום שנקבע איתה מראש, שהתשלום הוא רק על עבודה טובה.

היו עבודות שעליהם יש מחלוקת בתשלום :

הייתה כלה בשם ניקול והיה מחוך שלא היה טוב ואשתי הייתה צריכה לעשותו מחדש. לכן צריך לקזז 300 ₪.

היה קרע מחמת שהתפירה הייתה שלא כראוי. צריך לקזז 675 ש"ח.

אין סיכום כזה שאם יעל ראתה אין לתופרת אחריות על העבודה. היא הציגה את עצמה כמומחית היודעת לעשות עבודה מקצועית, ושילמנו לה ביד רחבה.

יש לנו גם תביעות נגדיות כנגדה :

א.  היו עיכובים במשך התקופה של העבודה, ולפחות פעמיים שאמרה שהתחילה לתפור ולא התחילה. יש לנו עשר שעות של עיכוב שאנו מתמחרים אותן לפי 100 ₪ לשעה ואנו תובעים תביעה נגדית סך של 1,000 ש"ח.

ב.  על שמלה שנקרעה, הסלון החזיר לכלה 7,000 ₪, ואנו תובעים שהיא תשלם 2000 ₪ משום שלא תפרה כראוי. אנחנו מודים שלא הכל היא עשתה, אבל את חלק שהיא אשמה היא תשלם את חלקה. 

בית הדין שאל את הנתבע: האם היא יש הוכחה ברורה שזה בגלל תפירה לקויה ?

תשובת הנתבע: זה קרוב לודאי, כי המידות נלקחות במדויק אך אין הוכחה ברורה. ישנן שלוש אפשרויות מדוע נגרם הקרע: 1. הבעיה במידות. א2. בעיה בתופרת שלא תפרה כראוי. 3. הכלה עשתה תנועה גמישה מידי. לכן, אי אפשר לדעת בוודאות אבל קרוב לודאי שזה מן התופרת.

ג.   היה תיקון על רוכסן שלא עשתה כמו שצריך, ואשתי הייתה צריכה ביום החתונה לנסוע לכלה ולתקן לה בעצמה על הברכיים, וזה לא מכבוד הסלון.

הנתבעת – זה לא אני הייתי צריכה לתקן, אלא תיקנתי משהו אחר. תגובת הנתבע: כנראה שהיא צודקת, אני אשלם את זה.

סיכום ביניים

כל ההפרש בין התובעת לנתבעת הוא 1404 כולל מע"מ.

פסק דין

מסקנות

א. הכלל הוא שאין אומרים ברי ושמא ברי עדיף להוציא מן המוחזק ולכן האומר איני יודע אם התחייבתי פטור, מטעם שהוא המוחזק והמוציא מחברו עליו הראיה.

ב. לקוח שקבל לידיו מוצר מן האומן והשתמש בו טרם ששילם, ואחר כך התעורר ספק האם העבודה נעשתה כראוי, הוי כטוען איני יודע אם פרעתי.

ג. ישנה מחלוקת הפוסקים לגבי חיוב שבועת רבי חייא קמייתא שהורחבה לחיוב מקצת שנעשה ע"י עדים, האם גם נאמרה לגבי חיוב במקצת שנעשה ע"י פסיקת בית הדין. לדעת הסמ"ע לעולם חיוב על פי בית דין גרע מעדים ואינו גורם שבועת מודה מקצת, וכן הסכים קצות החושן. אולם לדעת פוסקים אחרים ישנם מקרים שאף פסיקת בית דין שחייב על המקצת יוצרת חיוב שבועת רבי חייא קמייתא, וכן כתבו הש"ך, התומים והנתיבות.

ד. דין הטוען איני יודע אם פרעתי על מקצת הטענה, נתון במח' הפוסקים האם גורר חיוב שבועת ר' חייא קמייתא.

ה. תבעו מנה, והודה בחמישים, כפר בשלושים, ועל עשרים אומר איני יודע אם פרעתי, לא הוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, אלא חייב לשלם על מה שאינו יודע, וחייב שבועה על השאר.

ו. מנהג בתי הדין להמיר שבועה דאורייתא בשני שליש.

שאלות לבירור

1. האם המקרה שלנו דומה לאיני יודע אם הלוויתני או לאיני יודע אם פרעתיך?

2. האם יש חיוב שבועה מודה מקצת של ר' חייא קמייתא במתחייב במקצת ע"י בית דין?

3. האם איני יודע אם פרעתיך הוי מחוייב מתוך טענתו?

4. בתבעו מנה, והודה בחמישים, כפר בשלושים, ועל עשרים אומר איני יודע אם פרעתי, האם הוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם?

פסק דין

ישנה הסכמה והודאה מצד הנתבעים שהם לא שילמו לתובעת את כל השכר שמגיע לה אף לפי חישובם. לפי חישובם הם צריכים להשלים שכרה ולשלם לה סך 3584.62 ₪, והיא צריכה להוציא להם קבלה (על הסכום הכולל מה שכבר שולם), על סך 10,284.62 ₪. אולם ישנו ויכוח על שאר השכר, התופרת תובעת את שכר נוסף המגיע לה בסך 1,404 ₪, והנתבעים טוענים שהם פטורים מחמת שלא עשתה עבודתה כראוי.

בסיכום, יש ג' מחלוקות בנוגע לשכר המגיע לתופרת:

א. שמלת "ניקול": התופרת תפרה מחוך שלפי המחירון מגיע לה תמורת העבודה סך 300 ש"ח, והנתבעים טוענים שהמחוך יצא עקום ולא סימטרי, כך שנאלצה ללכת לתופרת אחרת. התובעת מכחישה בתוקף ואומרת שתפרה כראוי לפי המידות שניתנו לה, ואם חלה טעות היה זה בנתוני המידות שקיבלה מהנתבעת.

ב. שמלת "מ'": הנתבעים טענו שהתובעת קבלה שמלה לתיקון, ופרמה את כולה ותפרה מחדש, ובמהלך החתונה נוצר קרע בבית השחי במקום של התפר. לאחר החתונה, הכלה תבעה את סלון הכלות, והם החזירו לה את כל כספה ששילמה תמורת השמלה בסך 7000 ₪ (הוכחת התשלום הוצגה בפני בית הדין). התופרת טוענת שתפרה כראוי, ותקינות השמלה נבדקה ע"י הנתבעת במעמד המסירה, ואומרת שכנראה הקרע נגרם מחמת שהמידות של השמלה מלכתחילה לא היו מדוייקות והשמלה הייתה צרה וצמודה מדי ולכן נקרעה, או מחמת שהכלה השתוללה ועשתה תנועה מוגזמת שגרמה לקרע. לשאלת בית הדין, הודה הנתבע שיתכן שהשמלה נקרעה מחמת שתי הסיבות שהזכירה התובעת, אך יתכן מאד שהתפירה לא הייתה כראוי, כי בדרך כלל המידות שנלקחות הן מדויקות.

ג. שמלת "ת'": לטענת הנתבעים, התובעת הייתה אמורה לתקן בעיה ברוכסן, והתיקון לא נעשה, ולכן היא נאלצה לתקן זאת בבית של הכלה. התובעת השיבה, שבכלל לא נאמר לה לתקן את הרוכסן אלא את חלק קדמי והיא תיקנה ומגיע לה 225 ש"ח. הנתבעים השיבו שאכן אינם זוכרים בוודאות האם אמרו לה לתקן את הרוכסן או חלק אחר, ולכן הסכימו לשלם תביעה זו.

ננתח את התביעות:

בתביעה הראשונה, ישנה הכחשה בטענות, ושני הצדדים טוענים טענת ברי, הנתבעים אמרו שהם פטורים מלשלם משום שהתופרת לא עשתה עבודתה כראוי, ולכן אינם צריכים לשלם לה שכר. מאידך, התופרת טוענת שתפרה כראוי, והשמלה נבדקה ע"י הנתבעת לפני שלקחה אותה ממנה.

בתביעה השניה, התופרת טוענת בברי שתפרה כראוי ומגיע לה שכר, והנתבעים טוענים טענת שמא שלא מגיע לה שכר.

גם בתביעה השלישית, הייתה טענת ברי של התופרת כנגד טענת שמא של הנתבעים, ולבסוף הסכים הנתבע לשלם.

נמצא, שבתביעה הראשונה יש כפירה בכל בטענת ברי, ועלינו לדון על התביעה השניה שיש טענת שמא. הכלל הוא שאין אומרים ברי ושמא ברי עדיף להוציא מן המוחזק, ולכן לכאורה יש מקום לפטור את הנתבע, שהרי הוא המוחזק והמוציא מחברו עליו הראיה.

אולם לאחר העיון נראה שאין לדמות את הנידון דידן למקרה של "איני יודע אם התחייבתי" שפטור (שו"ע חו"מ עה,ט), אלא נראה יותר לדמותו למקרה "איני יודע אם פרעתיך" (שם) שחייב. וטעם הדבר, מדובר בתופרת שתפרה עבורם במשך שלושה חודשים ולא היו תלונות של חוסר מקצועיות כלפיה, ויש לה מעין חזקה של נאמנות שתופרת כראוי. ובנוסף, השמלה יצאה מתחת ידי התופרת ועברה בדיקה בסיסית אצל אשת הנתבע שהיא תופרת מקצועית בעצמה, ואחר כך הכלה לבשה את השמלה, ובהמשך הערב השמלה נקרעה בתפר. החיוב לשלם שכר לתופרת קדם וחל עוד לפני שהכלה לבשה את השמלה. לאחר שנוצר הקרע, התעורר ספק, וזהו כנגד חזקת החיוב לשלם שכר התופרת, והוי כ"איני יודע אם פרעתיך" שחייב.

כאמור, בתביעה הראשונה יש הכחשה גמורה של הנתבע והוא טוען טענת ברי שהוא פטור מתשלום. אם הטענה הזו הייתה הטענה היחידה של התובעת העומדת בפני עצמה היינו פוטרים את הנתבע משום שהוא המוחזק, אולם מאחר שעל פי מסקנת בית הדין הוא חייב על שתי התביעות האחרונות, וכופר בראשונה, יש לדון האם יש כאן חיוב שבועת מודה מקצת משום שיש כעין הודאה במקצת מכלל סכום התביעה. שאמנם גם בשתי התביעות האחרונות הוא טוען "פטור אני", אך היות שבית הדין פוסק שהוא חייב מתוך טענתו כנ"ל, שמא יש כאן חיוב שבועה מדרבי חייא קמייתא שהורחבה לחיוב מקצת שנעשה ע"י עדים האם גם נאמרה שבועה דאורייתא בחיוב במקצת שנעשה אפילו ע"י בית הדין.

דבר זה נתון במחלוקת הפוסקים, כך כתב הש"ך (חו"מ עה ס"ק יט):

"ולפי עניות דעתי, דאם נתחייב על פי בי"ד, אף על פי שלא הודה בכלום, חייב שבועת התורה, דהיאך יעלה על הדעת דחיוב על פי בי"ד יגרע מהעדאת עדים, והא בכל דוכתא בי"ד חשיב טפי מעדים, וגם כל הקלים וחמורים דילפינן בש"ס (ב"מ ג' ע"ב ד' ע"א) העדאת עדים מפיו, שייכי טפי בבי"ד, עיין שם".

ובמקום אחר כתב הש"ך (חו"מ פז ס"ק יג) ממש כמקרה שלנו:

"ואם אומר נ' לית לך גבאי ונ' איני יודע אם פרעתיך, מודה מקצת הוא, שאף על פי שלא הודה כלום בבירור, מכל מקום מתוך תשובתו חייב במקצת, כן כתבו הרמב"ן (שבועות מ"ג ע"א ד"ה וי"ל) והר"ן פרק שבועת הדיינים (כ"ד ריש ע"ב מדפי הרי"ף)". המקרה היחיד שהש"ך מסכים שהוא פטור משבועה, הוא כאשר בית הדין חייבוהו מחמת שאינו נאמן בדבריו.

התומים (ס"ק ד) חילק בדיוק הפוך מהש"ך, אם התחייב בבית דין מחמת עדים והוחזק כפרן שייך בו חיוב שבועה דר' חייא קמייתא כי הוא מעיז ויצא מכלל החזקה שאין אדם מעיז משום דאשתמוטי, אבל כאשר מתחייב בבית דין משום שנתן ריבית ואומר אמת רק אינו יודע את הדין וטועה, לא יצא מחזקת אין אדם מעיז ופטור משבועה.

ברם, הסמ"ע (פז ס"ק טז) נוקט שלעולם חיוב על פי בית דין גרע מעדים ואינו גורם שבועת מודה מקצת, וחולק על הש"ך. ובעקבותיהם נחלקו גם קצות החושן (עה ס"ק א-ב) והנתיבות. הקצות תולה את המחלוקת של הסמ"ע והש"ך במחלוקת הגאונים והרמב"ם (גזלה ד,טז) במקרה שתבעו שחטף ממנו מנה ואומר על המקצת אין חטפי ודידי חטפתי, והיה עד אחד שחטף, ועל הקצת אומר לא חטפתי. לדעת הגאונים חייב שבועה דאורייתא כיון שנתחייב במקצת לשלם על פי בי"ד. אבל הרמב"ם חולק וסובר שאינו נשבע אלא היסת, וכן פסקו בטור ושו"ע בסימן שס"ד (סעיף ו'). ומדברי הר"ן פרק שבועת הדיינין (שבועות כד, ב בדפי הרי"ף) בשם הרמב"ן (שם מג, א ד"ה וי"ל) משמע דסובר כדעת הגאונים, באומר חמשים איני יודע אם פרעתיך וחמשים לא לויתי, וכן תובע נ' של חבלה ונ' של הלואה ונשבע כבר על חבלתו, והנתבע כופר בכל, חייב שבועה דאורייתא על נ' של הלואה כיון שכבר נשבע אנן סהדי שנ' אית ליה גביה, ואילו לדברי הרמב"ם אינו נחשב מודה במקצת מה שנתחייב על פי ב"ד.

ובמחלוקת זו מבאר קצה"ח את דעת הרמב"ם, מדוע הוא סובר שהעדאת עדים מחייבת שבועה על השאר ולא בית דין, הרי בכל מקום אלימי בית דין יותר מעדים. ומבאר שפסק דין הוא בירור כאנן סהדי לשני הכיוונים, ולכן כשיש חיוב בית דין על המקצת זה בירור שהוא חייב על המקצת, וגם בירור שפטור על השאר, ושוב אין מקום לשבועה על השאר שנחשב שיש אנן סהדי שפטור על השאר. ואינו דומה להעדאת עדים שהם בירור רק על המקצת שמעידים עליו, ולא על השאר ולכן צריך להישבע על השאר. ופסק כסמ"ע ולא כש"ך, ולכן אם התחייב במקצת משום פס"ד משום איני יודע אם פרעתיך, פטור משבועת מודה מקצת.

אולם הנתיבות (שם ס"ק ד) חולק על הקצות וכתב, שיש שני מיני חזקות, אחת, חזקה המבררת את האמת כעדים (כמו חזקת הגוף של בתולה ושאר חזקות), ונלמדת מפסוק, וישנה חזקת ממון שאינה מבררת האמת ולא נלמדת מפסוק אלא רק מסברא. כאשר יש פס"ד זהו חיוב של בית הדין על המקצת והוי כאנן סהדי וחזקה המבררת, אבל על המקצת השני שהוא פטור מטעם חזקת ממון, אינו כאנן סהדי, משום שזו חזקה שאינה מבררת האמת, ולכן צריך להישבע כדי להיפטר.

ויוצא שזו מחלוקת הרשב"א, הסמ"ע והקצות עם הר"ן, ש"ך והנתיבות, והקצות כתב שנראה שדעת השו"ע לפסוק כדעת הרמב"ם והרשב"א.

ברם במקרה שלנו אין צורך בכל זה ולכו"ע יש חיוב ברור של שבועת מודה מקצת, משום שהנתבעים מודים שטרם שולם לה סכום בסך 3584.62 ₪ שעליו אין מחלוקת, ויש כאן הודאה במקצת ממש כפשוטה. ועוד, שגם על התביעה השלישית הסכים הנתבע בבית הדין לשלם משום שהבין מעצמו שכנראה טעה, וזו הודאה על חיוב בסך 225 ש"ח.

נמצא שהמקרה שלנו מוגדר כך: תבעו מנה, והודה בחמישים, כפר בשלושים, ועל עשרים אומר איני יודע אם פרעתי.

וכעת נשאלת השאלה:

האם יש חיוב שבועה על הכפירה, או שמא היות ועל חלק ממנה הוא אומר איני יודע אם פרעתיך הוי מחויב שבועה ואינו יכול להישבע, שאז הדין שחייב לשלם את הכל.

ולאחר הדקדוק נראה לומר, שאין כאן דין משויל"מ, משום שעל החלק שאומר איני יודע אם פרעתיך בית הדין פוסק שחייב ועל טענה זו בפני עצמה אין חיוב שבועה, ולכן נשאר חייב שבועה רק על החלק שכופר בטענת ברי, ועליו הוא יודע ויכול להישבע.

נמצא, שיש "הודאה" על 900 ₪ (+מע"מ) + 3584.62 ש"ח, וכפירה על 300 ₪, ועל פי מנהג בתי הדין להמיר שבועה דאורייתא בשני שליש, יש לחייב 200 ₪ מתוך סכום הכפירה.

החלטה

על הנתבע לשלם סך 1100 ₪ +מע"מ (1287 ש"ח), וכן את הסכום המוסכם שטרם שולם בסך 3584.62, ובסך הכל: 4871.62 ש"ח.

הנתבע התחייב בבית הדין לשלם עד יום שני ט"ז אלול (16.2.19).