תביעת חוב וטענת מזיק כנגדו

פסק דין

באו בפנינו הצדדים וקבלו על עצמם לקיים את פסק הדין וחתמו על שטר בוררין, ולאחר ששמענו את שני הצדדים הננו להחליט כדלקמן:

רקע:

טענות התובע:

התובע מר י. טוען כי הנתבע מר ח. הזמין לו אצלו עבודות ליטוש יהלומים ולמרות שהוא עשה לו שלש עבודות ליטוש הוא שילם לו רק פעמיים כשבכל פעם הסכום היה צריך להיות יותר מאלף דולר, את ההפרשים הוא קיזז מהלוואה שהלווה לו הנתבע מר י. ונשאר חייב לו בשעת הדיון סך 782 ₪ על פרט זה [דהיינו על ההלוואה והקיזוז] לא היה ויכוח בין הצדדים, לסיכום הוא תובע סך 1000$ על עבודתו עבור הנתבע מר ח. .

טענות הנתבע:

הנתבע הכחיש את התביעה וטען בתחילה שהוא נתן לו את הסכום הנ"ל במזומן, לאחר שהתקשר לשותפו מר מ. בפני ביה"ד ושותפו אמר לו שהוא אמר לו שאת הסכום הזה קיזז מחוב שהיה לו מול התובע מר י. , ענה לשאלת ביה"ד במה המדובר כי מדובר בחוב ישן, לאחר הדיון שב לביה"ד ואמר כי מדובר באותו הקיזוז שכנגד ההלוואה שנשאר ממנה סך 782 ₪.

ביה"ד ביקש מהתובע מר י. לשלוח את חשבון הקיזוז (שלא היה עליו ויכוח בתחילה בפני ביה"ד) לנתבע מר ח. , ואכן כך נעשה, לאחר שבדק את החשבון ושוחח עם התובע שב ואמר לביה"ד כי הוא עומד על גירסתו לפיה הוא שילם את הכסף במזומן.

תביעה שכנגד:

הנתבע הגיש תביעה שכנגד כשלטענתו בזמן הויכוח ביניהם הרים התובע אבן חן שעלתה סך 1,200$ וזרק אותה עם הצנגה (המכשיר שמחזיק אותה בזמן העבודה) על שולחן העבודה של התובע והיא התפוצצה ומחמת נזק זה במקום למכור אותה ב 2,400$ הוא נאלץ למכור אותה בסך 60$.

תשובת התובע:

התובע מגיב שלאחר שהוא הכחיש לו דבר שקרה בזמן כל כך קרוב הוא כעס מאד, והרים את האבן שלא בזהירות וזרק אותה, אמנם מתוך היכרות עם המקצוע כלוטש יהלומים כבר ארבעים וחמש שנה ברור לו שהוא הזיק את האבן כשהרים אותה בחוסר זהירות מהאופן ולא כשזרק אותה על הריצפה, ולכן הוא טוען שהוא פטור שכן מי שגרם לו להגיע למצב זה שהרים את האבן בחוסר זהירות זה הכעס שהכעיס אותו התובע.

דיון והכרעה:

א. תחילה עלינו לדון בשאלת התשלום של 1,000$ שהתגלע בזה ויכוח בין הצדדים, והרי בעצם מדובר בחוב בע"פ שבזה הכלל הוא שאם הנתבע אומר פרעתי הוא נאמן ואי אפשר להוציא את הכסף.

אמנם כל זה הוא בסתם, אמנם בענייננו לאור הערתו של השותף שינה הנתבע את גרסתו מספר פעמים, ואם כן נמצא שאין כאן טענת ברי שהוא פרע [כי לא בכל הגרסאות הוא טען בברי שהוא פרע, אלא באחת הגרסאות הוא תלה את זה בחשבון הקיזוזים של התובע, ולפי חשבון הקיזוזים של התובע – שלא הוכחש הרי שהוא חייב את הסכום הזה, ולכן חזר בו מגרסתו זו, ודבק בגרסא הראשונה שהוא פרע במזומן, דבר שסותר למה שאמר לשותפו, כפי שאמר שותפו בשעת הדיון בטלפון], ובזה נפסקה ההלכה (שולחן ערוך חושן משפט סימן עה סעיף ט) שהוא חייב לשלם:

מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב לשלם, ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת.

והרי זה המקרה שלפנינו, שהתובע טוען בברי, והנתבע בשינוי הגרסאות הרי זה ראיה שהסיפור לא זכור לו היטב ואיננו כברי אלא כאיני יודע וחייב.

ב. לגבי שבירת היהלום, רצה הנתבע להפטר משום שהוא הזיק מתוך כעס שהכעיס אותו התובע כשקיזז לו משכרו אלף דולר, ואמנם יתכן שיכולים היינו לומר שהמזיק מתוך כעס פטור על פי מה שכתב הלבוש (חושן משפט סימן שפח סעיף ז):

יש אומרים אדם המוכה מחבירו יכול לילך ולקבול לפני גוים, אף על גב שיגרום למכה היזק גדול אין בכך כלום, שהתורה התירתו מדכתיב (דברים יט, ו) והיה כי יחם לבבו וגו' אפילו בנפשו כל שכן בממון.

הרי שאם אדם עושה דבר מה מתוך כעס יש מקום לפטרו, ואף שהנזק שעשה למכה הוא גדול מן הנזק שעושה המכה לו, וא"כ אף כאן היה מקום לפטור את המזיק מתוך כעס.

אמנם יש לחלק, שהרי בדברי הלבוש מדובר על אדם שעושה מתוך כעס לאחר שהוכה ולא מחמת שכעס על דבר אחר, ועל כן התגובה שהיא כנגד המכה היא מותרת, כמו שכתב הרא"ש (בבא קמא פרק ג סימן יג):

יש רשות ל[שור ה]שני לחבול בראשון כיון שהתחיל בו [הראשון]. דאפי' באדם אית ליה רשות לשני [לחבול בראשון]. וכן שני אנשים נמי מיירי שהתחילו כאחת או אחר זמן אבל אם התחיל האחד השני פטור.

הרי הרא"ש מסביר שיש רשות לשני לח)?ול בראשון כיון שהכה אותו, וזהו טעם הפטור אף כאן שהתורה התירה למוכה להתגונן כדי להציל את עצמו, אבל להכות סתם זה לא הותר מעולם? ואף להזיק מתוך כעס אין לזה היתר.

ג. מאחר ואין סיבה לפטור את המזיק, עלינו לדון כמה עליו לשלם, ובזה נחלקו הדעות.

דעת הרוב:

הנה בזה יש לנו 3 אפשרויות:

1. עליו לשלם את כל מה שיכל הנתבע מר ח. להרוויח דהיינו אם הוא האבן עלתה 1,200$ והייתה יכולה להמכר לאחר הליטוש ב 2,400 $ עליו לשלם לו את המחיר המלא, כשמתוך כך צריך לקזז את שכר העבודה, ואת המחיר שהאבן נמכרה לבסוף דהיינו 60$.

2. עליו לשלם לו את המחיר שהאבן עלתה לו 1,200$ ומתוך כך עלינו להוריד את המחיר שהאבן נמכרה לבסוף דהיינו בס"ה 1140$.

3 עליו לשלם לו את המחיר שהאבן הייתה שווה באותה העת שהיא הוזקה ומתוך כך להוריד סך 60$ שהאבן נמכרה לבסוף ומחיר העבודה של עד לאותה השעה שבה הוזקה האבן.

והנה אפשרות א' אין לחייב אותו, שאין אנו מחייבים לעולם נזקים עתידיים שיכול האדם להרויח ולא הרויח וראה לדוגמא מה שכתב הש"ך (חושן משפט סימן סא ס"ק י):

דמניעת הריוח לא קרי הפסד כדאיתא בירושלמי (ב"מ פ"ט ה"ג) הביאוהו הפוסקים, המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, וגרע מגרמא בנזיקין דפטור, ותו, דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח, דילמא אף היה מגיע הפסד.

ואם כן אין אנו יכולים לחייב את הנתבע בעלות הנזקים העתידיים שיש לתובע מכך שהאבן ניזוקה, ואין לתובע על הנתבע מכך שהוא הפסיד את הרווחים, רק את הזכות להתרעם עליו על כך שהפסיד רווח בשל כך.

אמנם יש לדון אם במקרה בו לא היתה כוונת מכוון להזיק את הנתבע אלא המעשה ארע בשעת כעס, ולא מתוך כוונה להזיק, האם יש היתר להתרעם עליו או לא, דהיינו השאלה היא האם ההיתר להתרעם בא בעקבות הנזק שנעשה לאדם, ואי"ז משנה כ"כ איך הוא נעשה, או שההיתר להתרעם הוא על כך שאדם התכוון להזיק את חברו ואף שא"א לחייב אותו, אבל לכל הפחות להתרעם עליו מותר, וא"כ במקרה שלא נעשה הדבר בכוונת מכוון אין מקום להתרעם על כך.

לגבי אפשרות ג' שעליו לשלם לו את שווי האבן באותה העת, לצורך כך צריכים אנו לדון במקרה, הרי התובע קנה את האבן בסך 1,200$ ונתן לנתבע ללטש אותה, ובאותה העת עדיין לא שילם על עבודתו, נמצא שהשאלה אם ניתן לחייב על השבח, תלויה בשאלה האבן כשהיא מושבחת לפני התשלום למי שייך השבח באותה העת? לבעל האבן שבאבנו נעשה השבח ולבקשתו, או לאומן שהוא קבלן [כפי שהדגיש התובע בשעת הדיון] ששיבח את האבן ועדיין לא קיבל תשלום על כך?

באמת הדבר נתון במחלוקת הראשונים שהטור (חו"מ שו) כתב שקיימא לן אין אומן קונה בשבח כלי, ועל כן ל"ש נתן לו כלים גמורים לתקן ושברם או נתן לו עצים לעשות מהם כלי ועשה מהם כלי ושברם לאחר שעשה מהן כלי בכל ענין צריך לשלם דמי הכלים. וכתב הב"י שמקור דברי הטור הם ברי"ף וברמב"ם. אמנם בשלטי הגבורים (ב"ק לה ע"א מדפי הרי"ף אות א) כתב דבה"ג, ור"י שבתוס', וסמ"ג ס"ל דאומן קונה בשבח כלי.

גם בדעת הרא"ש ישנה מחלוקת מה סבר, שהב"ח (חו"מ שם) כתב שאף שהרא"ש כתב שאין ראית הרי"ף ראיה אינו חולק עליו למעשה, וגם הוא פוסק שאין אומן קונה בשבח כלי, וכן כתב בשלטי הגבורים הנ"ל, אבל הש"ך שם כתב דהרא"ש ספוקי מספקא ליה. ובפלפולא חריפתא על הרא"ש (ס"ק ו) מתרץ מפני מה הרא"ש מכריע כהרי"ף אף שהוא חולק עליו, ע"פ דעת רש"י שמחלק שבשכיר יום אין אומן קונה בשבח כלי, ובקבלן אומן קונה בשבח כלי, וע"כ מסיק שהלכה כהרי"ף וזהו דווקא בשכיר יום, וכן רוצה לתרץ בשו"ת שער אפרים (סי' קלה), ולסוף נוקט השער אפרים פי' אחר בדעת הרא"ש שס"ל שהאמת כהרי"ף בכל אופן עכ"ד, ועכ"פ זכינו לדעת רש"י שמחלק בין שכיר יום לקבלן, וע"ע מה שהאריך בזה בפרי האדמה (שכירות פ"י ה"ד), ובנחלת צבי (אה"ע סי' כח ס"ק מא) כתב בדעת הרא"ש שאומן קונה בשבח כלי.

נמצא שיש לנו ג' דעות דעת הסוברים שאומן קונה בשבח כלי ואם הזיק פטור, דעת הסוברים שאינו קונה בשבח כלי ואם הזיק חייב ודעת רש"י שמחלק שבעוד שכיר יום שמקבל שכר לפי שעות או ימים אינו קונה בשבח הכלי ואם הזיק חייב, הרי שקבלן שמביא עבודה מוגמרת קונה בשבח כלי ואם הזיק פטור.

גם לענין הכרעה שאלה זו מוטלת בספק כי בחלק חושן המשפט (סי' שו ס"ב) נאמר בשלחן ערוך שאין 'אומן קונה בשבח כלי', דהיינו השבח של האבן מייד עם התשבח האבן אף שהאומן עדיין לא קיבל את שכרו שייך לבעלים, וא"כ אומן שהזיק דבר של הבעלים חייב לשלם, ואילו בחלק אבן העזר (סי' כח סט"ו) נאמר שאומן קונה בשבח כלי דהיינו שהשבח שייך לאומן, עד שבעל האבן משלם עליו, ואם כן אם הזיק האומן לפני שקבל את שכרו איננו חייב לשלם את הנזק מכיון שהשבח של האבן היה שלו בשעת הנזק ועדיין לא הפך להיות של בעל האבן, כמו כן בחלק יורה דעה (סי' קכ ס"י) הדבר נתון במחלוקת אם אומן קונה בשבח כלי או לא, אם כן צריכים אנו לדעת איך דנים דין זה?

ובביאור הסתירה בשו"ע נקטו רוב האחרונים שהוא אינו מכריע בדבר אלא מציע שנלך בכל מקום לחומרא, כך כתב הב"ח (חו"מ שם, ואה"ע ס"ק יג), וכ"כ הרמ"א בדרכי משה (אה"ע שם ס"ק ח), וכ"כ בביאור כתונת פסים (הו"ד בדרישה אה"ע שם ס"ק לח), אמנם הט"ז (שם ס"ק כח) כתב ולא ראיתי ישוב לזה כי כל התירוצים דחוקים ואינם אמת.

ולמעשה הכריע הש"ך (חו"מ שם ס"ק ג) בשם התרומת הדשן שכיון שהוא מחלוקת הפוסקים אפש"ל קים לי שאומן קונה בשבח כלי, ומיו"ד משמע שקונה בשבח כלי וע"כ הוא לכה"פ ספיקא דדינא והמוציא מחברו עליו הראיה, וכ"כ בשו"ת מהר"ש לבית לוי (חו"מ סי' ד) שמי שהוא מוחזק אומר קים לי שאומן קונה או אין קונה לדעתו.

ואף שהלבוש (אה"ע שם סט"ו) מפרש את דעת השו"ע בחלק אבן העזר שאין טעם דבריו משום שאומן קונה בשבח כלי אלא משום ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, הרי בנחלת צבי (שם ס"ק מא) דוחה את דבריו.

ואף שהב"ח (יו"ד שם ס"ק י), והאמרי בינה שם מסבירים את דעת השו"ע שם לא משום שאומן קונה בשבח כלי אלא שהאומן הוסיף חלק בכלי משלו, הרי הב"י והרמ"א מבארים להדיא לא כך, וכן כתב הש"ך (שם ס"ק כא) וכ"כ בשם המהרש"ל וכ"כ בבי' הגר"א (שם ס"ק כה), וכ"כ הפר"ח (שם ס"ק ל) שהוא משום דס"ל שאומן קונה בשבח כלי.

א"כ למעשה מכלל ספק לא יצאנו, אמנם יש לדון בזה משום ב' טעמים אחרים, וזה יצא ראשונה מה שכתב בשו"ת הרא"ש (כלל יב סימן ו) שמה שאומן קונה בשבח כלי זהו אם הוסיף חומרים משלו אבל בלאו הכי אינו קונה בשבח הכלי:

וששאלת הנותן טבלא לאומן לצייר בה ציורין ששוחקין עליהם באיסקונדרי ואסרה על בעליה אחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאסור. תשובה כיון דקיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף כלום אלא שבח הוא דמחייב ליה בעל הכלי ואין לו כח לאסור הכלי. ואפי' אם היה האומן קונה בשבח כלי הינו היכא שיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותיקן כלי, אבל הכא לא עשה האומן אלא צייר בסממנין ואין בה ממש. דאיבעיא לן בפ' הגוזל קמא (קא) אם יש שבח סממנין ע"ג צמר או לא, כגון אם צבע קוף צמרו של ראובן בסממנין של שמעון אם חייב ראובן לשלם השבח שהשביח צמרו, ולא איפשיטא הבעיא ואינו חייב לשלם. נמצא שלא קנה הצייר בצבע כלום, וכי תימא יכול לגרוד אם יגרדנו אין בו ממש, כדקאמר התם במאי מעבר ליה בצפון צפון עבורי מעברי, ועוד כיון דאין אומן קונה בשבח כלי אינו יכול לגורדו ולקלקל כליו של בעל הבית.

וכן ביאר בקצות החושן (סי' שו ס"ק ב) בדעת הרא"ש וש"כ בשו"ת מהר"ש הלוי, שכל מה שאמרו שאומן קונה בשבח לי זהו באם מוסיף חומרים בני קיימא משלו, וא"כ בענייננו שהלוטש אינו מוסיף חומרים אלא רק מכה על האבן איננו קונה בשבח הכלי, וא"כ אף שכתב הש"ך שהוא ספיקא דדינא לכאורה אין זה נוגע לעניננו ובענייננו צריך האומן בכל מקרה לשלם את הנזק שעשה.

ועוד יש לדון במה שכתב בטיב קידושין (אה"ע סי' כח ס"ק מה) לבאר את הסתירה בשו"ע שיש להסתפק מה הכוונה אומן קונה בשבח כלי אם הכוונה שקונה לגמרי ויכול להחליטו שאיננו מחזיר לאחר העבודה לבעה"ב רק דמי עצים או שהכוונה שקונה כדי לשמור על שכרו ואם רוצה לשלם לו חייב לשלם לו הכלי, ומסתבר לבעל הטיב קידושין כהצד השני וזה תלוי ברצון האומן אם הוא רוצה לקנות או לא, ולפ"ז מבאר שאם הוא מזיק את הכלי הרי אין נפטר מכך שהכלי שלו שהרי הכלי הוא גורם לממון לבעה"ב שאם ישלם שכרו ירויח הרבה וע"כ צריך לשלם בכל אופן כי אינו מרויח מכך כלום, ואם כן אין כדאי לו לתפוס שכרו כי מפסיד שאין לו בל תלין, אבל לגבי קידושין שרוצה לקדשה בו שפיר קונה בשבח כלי, וכן ביו"ד שנותן לאומן נכרי שבלא"ה אין לו דין דבל תלין האומן קונה שאם לא יקנה הרי לא יצטרך לשלם שכרו שהו"ל כהפקעת הלוואה, ואם הוא קונה הר"ז גזילה וחייב לשלם לו שכרו וע"כ הוא מתכוון לקנות.

דהיינו בעל טיב קידושין טוען שלא יתכן שהשבח הוא לגמרי של האומן ואם הזיק אותו פטור, כי מאחר וודאי שאין זכות לאומן לומר לבעל הבית תן לי את מלא השווי ולא רק את שכרי כי זה שלי, שהרי על דעת זה ודאי לא קיבל את האפשרות לעבוד על האבן, א"כ גם אם הזיק איננו פטור, שהרי באבן מונחת האפשרות להרוויח בה רווח זה, ואם אם השבח עצמו עדיין שלו, אבל את הזכות שאפשר להרוויח דרך האבן [וזה לאחר התשלום לאומן] זה עדיין שייך לבעל הבית ואם כן אם הזיק משלם על הזכות להרוויח שהיתה מונחת באבן וכעת הוא הזיק אותה שהרי שוב לא ניתן להרוויח באבן זו מאומה.

א"כ יש לנו שתי סיבות שלא לפטור את האומן:

1. כי אומן שקונה בשבח הכלי זהו רק במוסיף חומרים ממשיים בתוך הכלי.

2. כי אומן שקונה את שבח הכלי חייב לשלם על הזכות להרוויח שנלקחה מבעל החפץ.

אמנם בנתיבות המשפט (סי' שו ביאורים ס"ק ג) מסביר שטעם הפטור איננו משום שהשבח ממש של האומן [משום שהכניס בו חומרים או משום שקנה אותו בעבודתו] אלא ירדה התורה לדעת בני אדם, שלא יתכן שאומן שעובד יסכים לכך שעוד לפני שקיבל את השכר על עבודתו אם יקח את מה שנתן יצטרך לשלם על כך, כי לדעת החולקים [הטיב קידושין והקצות החושן] אם אדם תיקן לחברו כלי בחינם ואח"כ קלקל אותו יהיה חייב לשלם מחיר תיקון? והרי הדבר לא יתכן! ומאחר והאומן לא מוכן לעבוד רק על דעת כך שעד שלא יקבל את שכרו לא יצטרך לשלם על נזק הרי כביכול הדבר סוכם בין הצדדים שכך יהיה ועל כן איננו משלם את שהזיק לפני שקיבל את שכרו על עבודתו.

ד. ואף שהוא עצמו לא טען קים לי, אנן טענינן לה כמש"כ בברכי יוסף (חו"מ סי' כה אות ח):

הנה נודע דבכרכים ועיירות גדולות בחוצה לארץ פשט המנהג לומר המוחזק קים לי, וכבר עלו חומה דיני קים לי בספר כנסת הגדולה בסימן זה, ובסוף שבות יעקב, וספרי תשובות מרבנן בתראי אתו ממולא'י, מלאים מפיקים חילוקים ודינים בנדונים שונים מינים ממינים.

והנה ראיתי בכתבי הקדש להרב המופלא כהן גדול הדור כמהר"ר י. הכהן זלה"ה שכתב וז"ל, טענת קים לי הדיינים טוענים, ואין צורך שיטעון הבעל דין, וטעמא, דמספיקא לא מפקינן ממונא, ולעולם אין מוציאין מהמוחזק אלא בראיה ברורה. ועיין מור"ם (סימן כ"ה). וחוות יאיר (דף רס"ב ע"ב). ופשוט. ועיין בכנה"ג (ח"מ סי' ק"ו הגהב"י אות ה'). עכ"ל. ומצאתי בתשובה כ"י למהר"ר י. לוי ואלי בדין אחד שכתב וז"ל, דשפיר מצי הנתבע לומר קים לי, ושפיר מצינן אנן לטעון טענה זו בעד הנתבע, ואדרבא נ"ל דחיוב איכא, דהכי חזינן לרב (ב"ק צט ע"ב) בההוא מוגרמת דאתא לקמיה וטרפה ופטריה לטבחא מלשלומי, ואמרינן דמספקא ליה לרב אי הלכה כר' יוסי בר יהודה או כרבנן, ומצי אמר טבחא אייתי ראיה דמחייבנא לך כרבנן ומשלמנא. והא התם דהטבח לא אמר ולא מידי, אלא רב גופיה טען טענה זו. והא לך לשון הרב רבינו עזריה פיג'ו בעל גדולי תרומה ז"ל בתשובה כ"י, וממילא דבטענת קים לי צדקו הפוסקים לטעון אותה בעד המוחזק, דכל שמן הדין הוא זכאי ואין בעל הדבר יודעו, מוטל על הדיין להוציא הדין לאמיתו. עכ"ל. וכל זה הוא דבר פשוט, וכן ארחות דדייני דייני להאי דינא. וכ"כ מהר"א ן' שנג'י בספר דת ודין (פ' יתרו דף כ"ו ע"א) משם הרב משפט צדק (ח"ב סי' ה'). ועיין להרב דבר שמואל (סי' מ"א ומ"ד), דנסתפק קצת בזה, והרצה דבריו להרב גידולי תרומה. ע"ש. ואחר זמן רב באו לידי שו"ת ופסקי דינים כ"י מהרב מהר"ש הלוי אב"ד מאיזמיר, וראיתי לו שלמד מדברי הרב משפט צדק ח"ב הנזכר ודברי הכנה"ג (אות י"ח), דדוקא שלא בפניו או ליורשים טענינן קי"ל, אבל כשהבע"ד עצמו בפנינו ואינו טוען קי"ל אנן לא טענינן ליה, ומשם הרב בני אהרן (סי' כ"ד) כתב דדוקא כשהבע"ד עצמו טוען כן ולא כשאינו לפנינו. וכעת אין בידי שום ספר מהנזכרים, וכבר כתבו דנהיגי עתה שהדיינים טוענים קי"ל אף שהוא אינו טוען, וכמ"ש הרבנים הנז"ל.

והנה בנה"מ (דיני תפיסה בעדים קיצור כללי דיני תפיסה ס"ק כג) הכריע במחלוקת זו שבמקום שהוא מוחזק מעיקרא טענינן ליה קים לי:

במקום שיכול לטעון קים לי. אז אם הוא מוחזק בהדבר מעיקרא שלא מחמת תפיסה, אנן טענינן עבורו קים לי, כי כללא הוא בספיקא דפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מיד המוחזק. אבל בתפיסה צריך לטעון קים לי דוקא, אבל אנן לא טענינן עבורו.

ויותר מזה ראה מש"כ בכנה"ג (סי' כה כללי הקים לי אות לח) שאם יכל המוחזק לומר קים לי ודן הדיין שלא כפי הקים לי, יש לעיין אם דינו דין.

ויותר מזה כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ג בהקדמה) שחובה על הפוסק לחפש ולפשפש בספרי האחרונים פן שמא ואולי ימצא ב' פוסקים הסוברים כהמוחזק ואם יפוסק בלא חיפוש נמצא מוציא ממון שלא כדין.

וע"ע באמרי בינה (דיני דיינים סי' מד) שהקשה על הנה"מ שהוא סותר דברי עצמו, ומכמה מקומות שהביאו המחלוקת ומשמע שזה בשביל שיוכל לומר קים לי, ולמעשה מכריע גם הוא שלכל הפחות במקום שיש מוחזק אמרינן קים לי עבורו.

דעת המיעוט:

ה. בנתיבות המשפט (חו"מ סי' שו ביאורים ס"ק ו) סיכם את הדין במקרים בהם חייב אדם בתשלום אבדן רווחים צפוי מקרים אלו כוללים את המצבים כדלהלן:

א.      שלח שליח לרכוש סחורה בזול, ולא עשה השליח כן.

ב.       נתן קרקע לאריס לזורעה ולא עשה כן.

ג.        פועלים שחזרו בהם ומפסיד בעה"ב.

בהמשך דבריו דן הנתה"מ מה הדין בפועל שנתנו לו עצים לעשות ספסל טוב ועשה מהן ספסל גרוע, האם חייב. וכתב שמן הדין היה שיצטרך לשלם את ההפסד מביתו אלא שבמקרה שבעה"ב יכול לפנות לפועל אחר ולעשות זאת מחדש הרי שלמעשה אין נזק, ושונה הדבר בקרקע שניתנה לזריעה שאת אותו יבול הפסידו ללא אפשרות תיקון ונידונינו מדובר בסוכן שנותן עבודה לפועל לענ"ד דומה הדבר לבעל מכולת שכמות הרווח שלו היא חודשית דהיינו היות והרווח תלוי בהון שיש בידו להשקיע, ובכמות הקונים שהיא מוגבלת, כך שבמקרה שלנו ההון שיש לנתבע בסחורה הוא מוגבל וכמות רוכשי היהלומים מוגבלת ותלויה בזמן שכן הרוכשים הינם זוגות נשואים וכדומה, לפיכך היה מקום לחייב את התובע בסך אבדן הרווח, אולם לענ"ד יש לפתור את הנתבע מנזק זה מצד הדין שכן לפי התרשמותי כל התביעה שכנגד היתה לקיזוז מול תביעת התובע, כיון שלדעתו הוא פטור מהתביעה של שכר העבודה.

ודומה הדבר למבואר בפת"ש (חו"מ סי' יב):

ועיין בספר מסגרת השלחן ובעטרת צבי (אות ט') שכתבו בשם מהרש"ל, דאם אמר שבלבו היה למחול לו אך עכשיו רוצה להתנקם ממנו לאיזה סיבה ותובעו, ל"מ תביעתו, כי מחילה בלב הוי מחילה אף דנקט שטרא בידיה. ומוכח כן מהא דאם לא תבעה כתובתה כ"ה שנים הוי מחילה אף דלא אמרה בפירוש, ע"כ מחילה בלב הוי מחילה, ע"ש. אולם בספר קצוה"ח (סק"א) השיג על זה ממ"ש בתשובת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' מ"ה) דלא מהני מחילה בלב אלא היכא דידוע לכל העולם מה שבלבו כו', ע"ש, וכן הסכים בנה"מ (משה"א סק"ה), אך כתב דנראה דהא דלא מהני מחילה בלב דוקא מחילה על הדבר שכבר נתחייב לו, אבל בדור עמי או אכול עמי, כשאומר שהיה בדעתו למחול ודאי מהני, דהוי כנתנו למתנה בשעת מעשה, ע"ש.

לפיכך יש לקזז את התביעות זה כנגד זה ומה שנשאר זה רק ההתחשבנות שבין הצדדים שעליה לא דן ביה"ד.

תגובת דעת הרוב:

לגבי דברי הנתה"מ הבה ונראה הכתוב בלשונו:

ולפ"ז נראה בשכירות פועלים דהדין דבדבר האבוד של ממון דמשלמין כשחזרו בהן כמבואר בסימן של"ג סעיף ו' בהג"ה ע"ש, נראה דמחויבין לשלם בדבר האבוד כל מה שהיה יכול להרויח כמ"ש הראב"ד, דפעולת פועל בידו הוא, וכל דבר שבידו לעשות ולא עשה מחויב לשלם אף היזק הריוח שהיה יכול להרויח. אמנם נראה דזה דוקא בהא דב"מ באפרוותא דזול שפט שהוא פסידא דלא הדר דהשער כבר עבר, וכן אם הוביר השדה, דהשנה כבר עברה והפסידה זריעה של שנה זו, אבל פועלים שחזרו בהן ויש אפשרות לשכור עוד פועלים אחרים יש לו דין אחר ששוכר עליהן רק עד כדי שכרן כמבואר בסימן של"ג [סעיף ו']. ולפ"ז בהך דלצבעו אדום וצבעו שחור מחויב הפועל לשלם לו מה שהיה יכול להרויח כיון שהיה בידו וסמך עליו, ודמי להא דאם אוביר ולא אעביד השדה המבואר בש"ס, וכמ"ש הראב"ד הנ"ל דאם נתן לו יין להוליך על יום השוק ולא הוליך דחייב לשלם לו פסידא דשוקא, ומכ"ש הכא בצבעו שחור דהוי פסידא דלא הדר השבח שהיה יכול להרויח, דהא כבר אי אפשר לו לצבוע אדום ולהרויח. אך לפ"ז היה מחויב לשלם הפועל החמשה שהיה יכול להרויח אפילו מביתו אף דליכא עכשיו שום שבח בהצמר כשצבעו שחור, וכמו בסימן שכ"ו לזורעה חיטין וזרעה שומשמין דאם עשתה פחות ממה שראויה לעשות שמשלם לו כפי מה שראויה לעשות, ובש"ס ובפוסקים משמע דאינן נוטלין החמשה שהיה יכול להרויח רק מהשבח של הצמר שחור. וע"כ צ"ל דגם כאן משלם מביתו, דכיון דא"צ להחזיר ההוצאה ג"כ כמו שמשלם מביתו חשיב, רק משום דלא שכיח לא נקיט לה. א"נ יש לחלק, דבשלמא גבי פרוותא דזול שפט שקבע לו זמן, וכן בהא דסימן שכ"ו שיש לו זמן קבוע ואילו הובירו בזמן ההוא היה חייב לשלם, ולכך כשזרעה מין אחר גם כן חייב לשלם, משא"כ הכא (בשצבעו) [בלצבעו] אדום שלא קבע לו זמן, ואי לא היה צובעו כלל בזמן ההוא לא היה חייב לשלם מכיסו כיון דעדיין יכול ליקח [ה]צמר ולצבוע אדום ולהרויח בזה, לכך גם בצבעו שחור צמר זה אינו משלם מביתו כיון דאפשר להשלים עוד הריוח ע"י צביעת צמר אחר מחדש, ולא דמי כל כך להא דאם אוביר. ומ"מ מנכה לו משכרו וכו'.

הרי הנתיבות המשפט מחלק בין מי שהפסיד בשל הפועל הזדמנות חד פעמית כמו עבר השער או שעברה שנת זריעה, אבל דבר שיש לו ביקוש קשיח וניתן להרויח לפי התירוץ הראשון באותו דבר עוד פעם אף שזה יקח יותר זמן, או לפי התירוץ השני אפילו אם איננו יכול להרויח באותו החפץ אלא יכול לקנות חפץ אחר דומה לו ולהרויח בו גם אין זה נחשב כמבטל כיסו של חברו, וא"כ מאחר וניתן להרויח באבני חן אחרות הרי שאין כאן חיוב משום מבטל כיסו של חברו ואיננו חייב ברווחים שהפסיד, ואין זה דומה למכולת שכל יום הרי הוא כשעת זריעה משא"כ באבני חן שניתן למכור אותם כל הזמן לאחרים ולא דומה למכולת בדווקא, וזה יותר דומה לצמר שניתן לצבוע שוב או לחפץ אחר שניתן לתקנו.

לגבי הראיה מהפת"ש הרי אדרבה בפתחי תשובה מדובר באדם שהודיע שמחל והוא רוצה לנקום או באופן שיש הוכחה כמו העובדה שלא תבע עשרים וחמש שנים, במקרה כזה שאין הוכחה אלא מדובר בהתרשמות בעלמא לא ניתן לפטור את המזיק, על אחת כמה וכמה במקרה שלנו שהתרשמות הרוב שהוא מעולם לא ויתר על תביעתו, וגם לפי דעת המיעוט צריך היה לחייב באופן זה.

פסק דין

משכך הוחלט כפי האמור בדעת הרוב:

א.      התביעה על תשלום של אלף דולר שהגיש התובע מר י. מתקבלת.

ב.       התביעה על הנזק שנעשה לאבן החן בסך 1140$ מתקבלת.

ג.        התביעות יתקזזו אחת בשניה, והתובע מר י. ישלם לנתבע מר ח. סך 140$ (סכום זה לא כולל את יתרת החובה המוסכמת ביניהם).

ד.       בית הדין מסתפק אם יש מקום להתרעם על התובע על כך שמנע את הרווחים שכן הזיק מתוך כעס ולא מתוך כוונה להזיק, ומבקש מהנתבע לוותר על האפשרות להתרעם על התובע, והאמת והשלום אהבו.

באנו על החתום היום ב' שבט תש"פ

אפרים דניאל שימלמן - אב"ד                  עובדיה ועקנין - דיין                    משה פרקוביץ - דיין