תאונה בנסיעת עבודה

 יח שבט תש"פ 

רקע ועובדות מוסכמות

עובד שעשה נסיעה עבור המעסיק במסגרת עבודתו. במהלך הנסיעה הנהג פגע ברכב אחר, וגרם לנזקים כספיים סך אלפי שקלים. (בהמשך נקבל הערכת נזק משמאי רכב).

טענות התובע

המעסיק מבקש לחייב את העובד בכל הנזקים הכספיים שייגרמו כתוצאה מהתאונה, החל מדמי השתתפות בביטוח, ותשלום בעד החלקים ברכב שלא כלולים בביטוח.

המעסיק טוען ששלח את עובדו לתקן ולא לקלקל, ומשכך הרי שכל הנזקים שייגרמו ברכב - הן באחריות העובד, ולא כלולות במסגרת האחריות שיש למעסיק על מעשה העובד.

טענות הנתבע

הנהג טוען שהפגיעה ברכב הייתה בגלל נסיעת עבודה שהוא ביצע עבור המעסיק. הנסיעה לא הייתה לצרכים אישיים שלו, ולכן היא כלולה במסגרת האחריות של המעסיק לכסות את כל הנזקים של העובדים, לכן הוא פטור מלשלם על הנזקים.

הנושאים לדיון:

      א.         עובד שהזיק.

      ב.         עמדת החוק.

       ג.          לפסוק לפנים משורת הדין.

       ד.         האם בגלל התקנה מגיע לסבל גם שכרו.

א. עובד שהזיק

בגמ' במסכת בבא מציעא דף קיח עמוד ב מבואר: פועל שגרם לנזק באופן ישיר - הפועל חייב לשלם, והוא לא יכול לגלגל את האחריות למעסיקו^[1].

רש"י (בד"ה חייב) הסביר מדוע פועל שגרם לנזק חייב לשלם:

"זה (הפועל) שהיא (האבן) בידו - חייב בנזקה, אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא - הוא חייב לשלם...  דכיון דכחו הוא - הנזק מוטל עליו כל היכא דמיתרמי, דתנן: אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון, דנפקא לן בבבא קמא (כו, ב) פצע תחת פצע - לחייב על השוגג כמזיד, ואונס כרצון".

השיטה מקובצת (מסכת בבא קמא דף צח עמוד ב) כתב בשם רבנו יהונתן: "הזיק אחרים בסתירתו הכותל - (העובד) חייב (לשלם על הנזקים שגרם), דאיבעי ליה לעיוני, דאדם מועד לעולם, אבל בעל הבית - פטור, שהרי כל המלאכה על האומן, ובעל הבית מסולק הוא משם, ומשום הכי נקט דוקא קבל, אבל אם היה שכיר יום, (פועל שהזיק), שלא נסתלק בעל הבית משם - השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמין".

כלומר האחריות על נזקי פועל חלה גם על הפועל וגם על המעסיק שלו (בעל הבית), כך שניתן גם לחייב את המעסיק. רבנו יהונתן חילק בין פועל שעובד תחת אחריות הקבלן, ובין פועל שעובד בצורה עצמאית ללא הנחיות מהמעסיק. אם מדובר בפועל שמקבל הנחיות מהקבלן - האחריות חלה גם על הקבלן, לכן אם לא ניתן לחייב את הפועל (כגון פועל ערבי שלא ניתן לזמנו לדין תורה) - האחריות חלה על בעל הבית, כלומר על הקבלן שהעסיק את הפועל^[2]. אך אם המעסיק העביר את האחריות לעובד, כגון נהג שנוסע בשליחות המעסיק, אנו אומרים שהאחריות של המעסיק הסתיימה עם נתינת המפתחות, ומרגע זה האחריות עוברת לידי הנהג, לכן כל נזק שייגרם - יהיה באחריות הנהג ולא באחריות המעסיק.

העובד חייב לשלם מדיני נזיקין על הנזקים שגרם, אך עדיין יש אחריות על המעסיק מדיני שומר, לכן במקרים בהם לא ניתן לחייב את העובד, (כגון בפועל ערבי) - יש אפשרות לחייב את בעל הבית המעסיק מדיני שומר, (ולא כפי שנפסק בפסקי דין ירושלים, כמבואר בהערה^[3]).

וכ"פ ערוך השולחן (סימן שלא סעיף ז):

"וכל היזק שעושה המשרת והמשרתת והפועל - חייבים לשלם כשהיה בלי אונס, דדינם כשומר שכר, ומ"מ מנהג בע"ב ישרים שלא לנכות להם הזיקות קטנים, כשבירת צלוחיות וקערות וכדומה^[4], אם לא שפשעו להדיא כמזידים ממש".

גם מדברי השולחן ערוך בסימן שט סעיף ד ניתן להוכיח, שהמשכיר כלי עבודה ופועלים לשוכר, אם השוכר לא שינה את תנאי השכירות, וכלי העבודה נשברו במהלך העבודה - המשכיר תובע את התשלום ישירות מהפועלים ששברו את כלי העבודה ולא מהשוכר^[5].

גם בנידונינו מדובר שהנהג גרם לנזק בידיו, הפגיעה ברכב נגרמה באשמתו, בגלל נסיעה אחורנית ללא שימת לב וזהירות יתרה. דברי רבנו יהונתן יפים בנידונינו, שאם העובד "הזיק אחרים... - (העובד) חייב (לשלם על הנזקים שגרם), דאיבעי ליה לעיוני, דאדם מועד לעולם". ישנה חובה על נהג להסתכל בדרך ולהיזהר לא לגרום לנזקים, וכדבריו הברורים של התוספות (במסכת בבא קמא דף כז עמוד ב ד"ה ה"ג אמאי): "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק".

לסיכום: יש חיוב על העובד לשלם על נזקיו. המעסיק לא חייב לשלם את נזקי העובד אא"כ מדובר במקום בו אין אפשרות לחייב את העובד, שאז האחריות חוזרת למעסיק, וניתן לחייבו.

ב. עמדת החוק

בפקודת הנזיקין (סעיף 13) נאמר: "יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו 1)- אם הרשה או אישרר את המעשה; 2)- אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו... רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד, וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה, אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד".

כלומר על המעסיק מוטלת אחריות שילוחית על מעשה העובד, (לפי החוק שלוחו של אדם כמותו גם במקום עבירה), ולכן על המעסיק לשלם את נזקים שגרם העובד במהלך עבודתו, זאת למרות שביצועו של הועבד לא היה נאות. צריך לציין, שהחוק מחייב מעסיק רק על עבודת פועל שכיר, ולא מחייב את בעל הבית על נזקי קבלן, אא"כ יש בעל הבית שהזמין את הקבלן היה מעורב ברשלנות של הקבלן, או שהוא בנה ללא היתרים מתוך רשלנות. (סעיף 15).

אהרן ברק בספרו דיני הנזיקין (עמ' 436 והלאה) כתב: למעסיק יש אחריות להשתתף בנזקים שגרם העובד, בגלל הסיבות הבאות: א)- העובד עבד לטובת המעסיק, כך שהנזק נגרם בגלל עבודה עבודתו. ב)- למעסיק יש יכולת כלכלית גבוהה יותר לשלם על הנזקים מאשר העובד. ג)- המעסיק יהיה אחראי יותר כאשר ידע שמשלם על נזקי עובדיו.

בדיני נזיקין אנו לא אומרים דינא דמלכותא דינא, לכן יש חיוב על העובד לשלם על נזקיו, (אא"כ במקום בו אין אפשרות לחייב את העובד, שאז האחריות חוזרת למעסיק, וניתן לחייבו, כפי המבואר לעיל). לדעת הרא"ש (מס' נדרים דף כח.), הר"ן (מס' גיטין דף י.), הרמב"ן (מס' ב"ב סימן נה), המרדכי (מס' ב"ק סימן קנד) והרשב"א (חלק ג סימן סד) - דינא דמלכותא חל גם על תחום שיש בו עניין לציבור, בנושאים בהם יש חשש שאם לא נאמר דינא דמלכותא דינא - "לא תעמוד הארץ ותיהרס". וכ"פ הרמ"א בסימן סח סעיף א.

אך לדעת הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק כז הלכה א, ע"פ הסבר הרב המגיד, שהוסיף שכך גם שיטת רוב הגאונים) והרי"ף (מובא ברשב"א מס' גיטין דף י:) - דינא דמלכותא חל רק על תחומים הקשורים למלכות בצורה ישירה, כגון מכס קרקעות, בכספים ובמיסים. ולדעת הש"ך (סימן עג ס"ק לט), לא שייך דינא דמלכותא בדבר הנוגד את דין התורה^[6].

השולחן ערוך בסימן סח סעיף א פסק כדעת הרמב"ם. וכן נראה מדברי השולחן ערוך בסימן שסט שכתב דוגמאות לכלל של דינא דמלכותא, רק בתחום המיסים^[7].

לסיכום: במקרה זה לכו"ע לא אומרים דינא דמלכותא דינא, ולכן יש לחייב את העובד על נזקיו.

ג. לפסוק לפנים משורת הדין

במסכת בבא מציעא דף פג עמוד א מובא:

"רבה בר בר חנן (הרי"ף גרס: רבה בר רב הונא. ויש גורסים רבה בר בר חנה {מסורת הש"ס ס"ק ב}) תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. (סבלים שהעבירו את חביותיו של רבה, שברו את החבית בפשיעה), שקל לגלימייהו, (רבה לקח את גלימותיהם), אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. (רב אמר לרבה שיחזיר להם את גלימותיהם). אמר ליה (רבה לרב): דינא הכי?! - אמר ליה (רב לרבה): אין, למען תלך בדרך טובים. (רבה) יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה (הסבלים לרבה): עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה (רב לרבה): זיל הב אגרייהו. (תשלם להם את שכר העבודה). אמר ליה: דינא הכי?! אמר ליה: אין, (במשלי פרק ב פסוק כ כתוב: "למען תלך בדרך טובים) וארחות צדיקים תשמר".

הנתיבות בסימן דש ס"ק א סייג: תקנת חכמים לפטור את הנתקל הייתה רק לגבי אדם שסוחב דבר כבד שמקובל לסחוב אותו לבד, כי במשא כבד סביר שהמשא ייפול, ויש חשש שלא ירצו להרים משא זה, אך לא מדובר בחפץ שקל להרימו, כי אפשר בקלות להיזהר לא להפיל את החפץ, ואם החפץ נפל, הרי שהא פשע באחיזתו וחייב לשלם.

הנתיבות הוסיף: "אחר כתבי זאת - מצאתי בריטב"א שכתב גם כן כדברי". כך מובא בחידושי הריטב"א (המיוחסים, מסכת בבא מציעא דף פג עמוד א):

"נראה מכאן, דלרבי יהודה מיהת מפלגינן בין מקום הפשיעה לשאינו מקום הפשיעה, כגון מדרון שהוא מקום אנוס ונתקל שם - פטור, ואם אינו מקום מדרון - חייב כסוגיא דרבי אליעזר. ובמקום מדרון נמי אם אינו נושא שכר או שהוא נושא משא הקל ונתקל - חייב... ומעתה בכל מקום שתמצא בו נתקל אנוס - לרבי יהודה צריך אתה לפרש שהוא מקום האונס, ומקום שהתקלה מצוייה שם, ושחיטת בהמה אחת מהם. דוק ותשכח".

האם התקנה שייכת רק בסבלים או גם בשאר המקצועות - הפתחי חושן (פקדון ושאלה פרק ח הערה עח) כתב:

"ויש לעיין, שלא מצינו תקנה זו בשאר פועלים, ואדרבה בטבח אומן שקלקל אם עושה בשכר - חייב, אף על פי שגם שם איירי באונס כעין גניבה, ובשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן קעז) כתב שלא תיקנו אלא בסבל שהיא מלאכה כבידה, ונעשית עפ"י רוב ע"י עניים וההיזק מצוי, משא"כ בשאר דברים, עיין שם. ואפשר עוד שבאומן מיוחד למלאכה זו - לא שייך לומר שאל"כ אין לך אדם וכו', שכל אומן שמתחיל באומנותו ומקבל לעסוק בשל אחרים - מקבל עליו אחריות זו, משא"כ בסבל שמעביר חבית ממקום למקום, שאין בזה משום אומנות, וכל אדם יכול לראות את עצמו מוכשר למלאכה זו, ולא מתוך אומנות ירד לעסוק בזה, אלא אדרבה כשאין לו אומנות אחרת עוסק בזה, וגם הסיכון הוא יותר גדול, לכן תיקנו חז"ל לפטור את הסבל משום דאל"כ וכו', ואף על פי שיש בזה חידוש, נלענ"ד שיש לדון בזה וכיוצא בו לפי ראות עיני הדיין".

השבות יעקב ביאר, שהתקנה שייכת רק במקצוע הסבלות, "שהיא מלאכה כבידה, ונעשית עפ"י רוב ע"י עניים וההיזק מצוי, משא"כ בשאר דברים". לאור הדברים נראה שגם במקצוע זה בו עובד הנתבע, שייך ללכת לפנים משורת הדין, כי מדובר בעבודה קשה שנעשית בשכר יחסית נמוך, ואם נחייב את הנתבע בתשלום מלא על ההיזק שגרם, יחשוש מליזום נסיעות שיש בהם צורך חיוני למעסיק, לצורך המשך שגשוג מפעליו המבורכים.

לגבי השאלה, האם ניתן לכפות על לפנים משורת הדין - עיין במאמר: כפייה על פשרה.

לסיכום: בית הדין ממליץ למעסיק להשתתף בעלות הנזק, לאור מצבו הכלכלי של העובד ולאור כך שהנזק נעשה במהלך עבודת המעסיק ולטובתו.

ד. האם בגלל התקנה מגיע לסבל גם שכרו

הסמ"ע בסימן דש ס"ק ג כתב: התקנה כוללת גם לפטור את הסבל מכך ששבר את החפץ, וגם שמגיע לו שכרו, אך הט"ז (על סעיף א) כתב: "ואני לא ראיתיו בגמ', דלא נזכר בכל הסוגיא כלום משכירות, (לא כתוב שצריך לשלם לסבל את דמי עבודתו), רק בסוף פרק השוכר את האומנין (ב"מ פ"ג ע"א) בעובדא דרבה בב"ח דתברו ליה פועלים חבית בפשיעה גמורה, וא"ל רב שישלם שכרן משום וארחות צדיקים תשמור (משלי ב' כ'), אבל לא מן הדין".

הט"ז הוסיף:

"גם מלשון רש"י (שם ד"ה שאם) ורמב"ם (פ"ג משכירות הל' ב) משמע שאין צריך לשלם שכרן, שהרי כתבו שאם אתה אומר ישלם - אין לך אדם וכו', דבשביל התשלומין לחוד הוי התקנה. גם הסברא נותנת כן, דאל"כ תיקנת את הפועלים ולא תיקנת את הבעלים, שהפועל לא ישמור עצמו כלל כיון שעכ"פ נוטל שכרו, כן נלע"ד שאין כאן מתן שכר".

ערוך השולחן חושן בסעיף א פסק כדעת הט"ז, שהסבל לא זכאי לקבל את שכרו: "והסברא נותנת כן, דכיון דעשאוהו כשומר חנם - למה יטול שכר, ובפשיעה - גם בשומר חנם חייב".

לסיכום: לדעת הסמ"ע, כחלק מהתקנה יש זכאות גם לקבל שכר, אך לדעת הט"ז וערוך השולחן העובד לא זכאי לקבל את שכרו. ככל והמעסיק לא שילם את השכר יכול הוא לומר קים לי כדעת הט"ז וערוך השולחן ולא לשלם לעובד את שכרו.

החלטה:

מעיקר הדין, הנתבע חייב לשלם את כל סכום הנזק כפי שיקבע שמאי הרכב. אך בית הדין ממליץ לתובע ללכת לפנים משורת הדין ולהשתתף בעלות הנזק.

פסק הדין ניתן ביום ‏חמישי יח שבט תש"פ 13 בפברואר

בזאת באתי על החתום