מקח טעות במכר ובהזמנת מוצר אצל אומן

הופיעו בפנינו הצדדים חתמו על שט"ב וקבלו על עצמם בקנין לקיים את פסק הדין, בתוספת תנאי של הנתבע שבאם התובעים לא יקיימו את פסק הדין עד לתאריך המשפט הרי שהבוררות לא תחול.

טענות התובע

הלקוח קנה מיטה ההזמנה כללה מיטה משולשת במידה מיוחדת, הלקוח גם ביקש שהקושרת העליונה תהיה נמוכה מהרגיל כדי שלא יפריע לשבת, ולמרות שזה אמור לעלות עוד 400 ₪ כי שינויים עולים כסף, לא חייבו אותו, וגם קיבל מחיר ממש טוב בהוזלה גדולה.

המיטה הגיעה אליו ובתחילה הסכים לתקן לבד, אח"כ התקשר בצעקות עד כדי שהעובדת בכתה וביקש שיתקנו לו, והסכמנו, אח"כ ביקש שרוצה את הכסף ואנחנו הסכמנו לתקן והוא לא רצה, והוא הלך למועצה לצרכנות וגם איים שילך לבית המשפט, ואנחנו לאורך כל הדרך רצינו לתקן.

אח"כ התקשר אלי באופן אישי הוא וחמיו וחמותו וכולם בצעקות, ואני רק רוצה לתקן ולא מבינה מה הם רוצים, אח"כ הסכמנו להגיע לפשרה שיקח את המיטה ויחזיר את הכסף, ואח"כ רצה ג"כ את הפתיחת תיק אז כבר לא הסכמתי.

כמו"כ הודתה התובעת שדיברה לא יפה כלפי אשתו של התובע והתנצלה.

טענת הנתבע

התחייבו בע"פ שיספקו תוך חודש ולא סיפקו, ובקשתי לבטל ולא הסכימו למרות שלפי חוק מותר. אח"כ ביקש המוביל עוד כסף למרות שהיה ברור לו כמה דרך להגיע לבית. אין קשר בין הקושרת העליונה למיטה התחתונה הבעיה היתה שהמיטה התחתונה היתה רחוקה מהעליונה רק 6 ס"מ בעוד שצריך 9 בשביל להכניס מזרון של 8 ס"מ. בנוסף המגירה לא נסגרת. ולאחר שבועיים החלק העליון של המיטה צנחה, והראה תמונות בביה"ד שהברגים היו קטנים מדי, השירות בחנות היה גרוע ולכן נאצלתי לפנות באופן אישי אל הבעלים והיא הסכימה לתקן תוך 30 ימי העבודה כי זה החוק, לא היתה הזמנה מיוחדת כי זה דבר פשוט שחלק מהאנשים מזמינים מזרונים של 8 ס"מ וחלק של 10 ס"מ ואין קשר בין זה לתיקון של המיטה למטה שזה ענין של גובה.

אשתי הפילה בגלל הצעקות של הנגר. והנגר התחייב שיתקנו ולא יביאו לי מיטה חדשה ואני רציתי מיטה חדשה כמו שראיתי בחנות ולא מחוררת. אני לא מעונין שיתקנו ואני רוצה 4,200 ₪ העלות של המיטה + 350 ₪ עלות הובלה + 220 ₪ פתיחת תיק בבית המשפט.

אני לא סומך על החנות ובפרט שצריך עכשיו לפנות לבית שמש ולא לירושלם.

קבלתי היתר לפנות נגדם לערכאות מרב מוסמך מדין השבת אבידה כי הם מרמים הרבה אנשים בחנות שלהם.

תגובת התובעת

המספר של הסניף בירושלם נמצא עכשיו בבית שמש וזה אותו שירות, לגבי הטענה על חוק המכר הוא לא חל כי חוק המכר חל רק אם יש מלאי ולנו אין מלאי אלא מייצרים לפי הזמנה, כך כתוב גם בחוזה, אין אצלי מיטה סטנדרט ואני לא מחזיקה מלאי ולכן אין ביטול עיסקה, ואי אפשר לבטל מרגע שהזמנו את החומרים בשבילו, וגם זה הזמנה מיוחדת כי יש כמה דגמים וכמה צבעים. תובעת את דמי פתיחת התיק בבית הדין.

דיון והכרעה

א. טענת הקונה שהוא רוצה לבטל את המקח וטענת המוכר שהוא רוצה לתקן, והנה בזה נפסק בשו"ע (חושן משפט סימן רלב ס"ג):

המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלים, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפי' לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר.

א"כ לכאורה כיון שנמצא מום במקח יש לקבל את טענת הקונה ולבטל את המקח, אמנם בהמשך (שם ס"ה) נפסק בשו"ע:

ראובן שמכר לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת, וקודם גמר המקח נכנסו עובדי כוכבים בבתים וקלקלו קצת מקומות ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות, ורוצה שמעון לחזור בו, וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר הבית לקדמותו ויקיים המקח, הדין עם ראובן. הגה: שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית. וכן מום שאינו בגוף הבית, כגון שיש לאחר דרך עליו או אמת המים עוברת שם, מסלק המום והמקח קיים. אבל אם המום בגוף הבית, כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם, ונמצא רעוע, אינו יכול לבנות לו כותל שלם; וכל כיוצא בזה (הגהות מרדכי דכתובות).

הרי ההגדרה של מום שאפשר לומר עליו שהוא מבטל מקח הוא דווקא מום שהוא בגוף המקח, אבל מום שאינו בגוף המקח לא ניתן לבטל את המקח עליו, וא"כ כאן היה ויכוח בין המוכר לקונה שהמוכר טען שזה מום בר תיקון שצריך להוסיף רגליות ואז המיטה תהיה בגובה המתאים, בעוד שהקונה טען שהוא קיבל מיטה שלא הזמין, ומיטה רגילה אין לה רגליות, ולכאורה היה צריך להכריע בויכוח זה מבחינת המציאות מי צודק כדי לדעת אם יש כאן ביטול מקח או לא.

ב. אמנם נראה שאין שאלה זו נוגעת למעשה שהרי כתב שם השו"ע (ס"ו):

כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, ה"ז אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך.

זאת אומרת שכל מה שכתוב בסעיפים הקודמים זה באם אין מנהג המדינה מה נחשב מום, ונראה שהיום בזמנינו ברור הדבר שאדם שקונה מיטה חדשה בחנות הוא רוצה שתיראה חדשה כמו בחנות ולא שיתקנו לו, ולכן בזה היה נראה שזה נחשב מום במקח, אמנם המוכרת אמרה שהיו מוכנים להחליף לו חלק שלם בכדי שזה יראה מיטה חדשה, אלא שאם נחליף חלק שלם, נראה לכאורה לדמות את זה לכותל רעוע שצריך לסתור ולבנות את כולו מחדש, וא"כ הרי זה מום בגוף המקח אם צריך להחליף חלק שלם ואי"ז דומה לבית שמחליף שם דלת או חלון, שלגבי ערך של מיטה ביחס לבית הרי שהחלפת דופן של מיטה וכ"ש שתי דפנות כמו כאן אם צריך בשביל להשלים את המקח כבקשת הלוקח, הרי זה לכאורה כהחלפת כותל בבית ולא כהחלפת דלת או חלון שאין זה מום בגוף הבית.

ג. אמנם כאן יש טענה נוספת משום שהוא קנה חפץ עם אחריות ולאור צירוף הנסיבות נראה שהוא לא יוכל להשתמש באחריות כפי שהיה משתמש קונה רגיל, וגם הוא איבד אימון באחריות, וזה דבר המתקבל על הדעת שאדם שקונה חפץ ויש בו שלש פגמים מהותיים א. גובה שונה של מיטה. ב. מגירה שלא נסגרת. ג. והעולה על כולם מיטה שמתמוטטת מעצמה למרות שזה תיקון פשוט, שהוא לא ירצה את המיטה הזו, ולכן מצד מום במקח יתכן שאין כאן אבל ודאי שהוא איבד אימון באחריות, וא"כ הוא קנה חפץ עם אחריות ובגלל צירוף המומים הוא קיבל בלי אחריות [אחריות כזו שהוא שילם עליה], ולכן כאן פשוט שהוא יכול לתבוע ביטול מקח.

ד. אמנם אם נעיין בדברי המוכרת נגלה שלטענתה יתכן שאין כאן מקח אלא הזמנת עבודת נגרות שהרי היא הסבירה שבשביל שחוק המכר לא יחול על מה שהיא מוכרת אז היא מחתימה את הלקוח על חוזה של הזמנת עבודה לייצור מיטה, ולא על מכירת מיטה וא"כ הרי בזה אין חלים דיני מקח טעות, ובאמת בשו"ע (סי' שו) מבוארים דיני הנותן חומר גלם לאומן כדי שיעשה לו מהם כלי וקלקל את החומרים ונפסק שם (ס"ג): 

אמר בעל הכלי: איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים, אין שומעין לו.

וכתב הסמ"ע שם (ס"ק י) הטעם:

דעשו תקנה לבעל הבית ולאומן ואין אחד יכול לחזור בו.

הרי שבמקרה שחומרי הגלם של בעל הבית איננו יכול לבטל את העיסקה כולה ועליו לקחת את חומרי הגלם במצבם, לפי טענות המוכרת הרי שהמוצרים מוזמנים לפי בקשת הלקוח, ולכן לטענתה לא היה שייך לבטל את העיסקה לאחר ההזמנה אף שעדיין לא נחתכו המוצרים כי הם כבר הוזמנו לבקשתו [שזה קצת משונה לומר שנגר לא מחזיק חומר גלם אצלו אלא מזמין לכל מיטה חומרי גלם?], אבל על כל פנים לטענתה לכאורה אי אפשר לבטל את העיסקה כי הוזמנו חומרי גלם!

ה. אמנם אליבא דאמת כל הטיעון הזה איננו מובן, שהרי אם מדובר בהזמנה באופן אישי עבור כל אחד ואין מלאי (ולא רק מדביקים צבע אחר של פורמייקה או קישוט אחר), למה צריך לקחת כסף על שינוי, כפי שאמרה המוכרת שבד"כ היא עושה ורק בפעם הזאת היא ויתרה על עלות השינוי? הרי מי שמזמין עבודת נגרות לעולם לא משלם על שינויים כי זה בדיוק ההבדל בין לקנות חפץ או להזמין נגר, ואם כן נראה שהחוזה הזה הוכן רק לצורך חוק המכר, ובית הדין אינו נדרש להכריע אם הוא חל לצורך חוק המכר או לא, כי ביה"ד דן בזה לפי גדרי ההלכה, אבל על כל פנים נראה שמדובר בעיסקת מכר פשוטה שחלים עליה דיני מקח טעות, ועל כן עליהם לקחת את המיטה ולהחזיר את הכסף ללקוח.

ו. לגבי מצב המיטה והמזרונים שיתכן שפתחו כבר את הנילון של המזרונים והיה מקום לדון אם יכולים להחזיר את זה או שמחמת שבאותו זמן עד שהודיעו סופית שלא רוצים את המיטה היו יכולים להשתמש במזרונים האם יכולים להחזיר אותם במצבם כעת, דבר זה גם מפורש בשו"ע (סי' רלב סי"ג):

המוכר דבר שהיה מום בממכרו, ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון, אם עשה דבר שדרכו לעשותו, פטור.

ז. לגבי דמי ההובלה מאחר והמקח בטל כדין שלא באשמת הקונה עליהם להחזיר גם את דמי ההובלה, למעלה מן הצורך יצויין כי נראה שהתשלום על דמי ההובלה הוא חלק מתשלום העיסקה שהרי הכסף לא מגיע לצד ג' אלא לאותו הנגר, והחנות פשוט מחלקת את הכסף שחלק הוא מקבל מהם וחלק הוא מקבל ישר מהלקוח.

ח. לגבי דמי פתיחת התיק בערכאות נפסק בשו"ע (חו"מ סי' יד ס"ה):

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת. וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן) (מהרי"ק שורש י"א, קמ"ד ונ"י פ' הגוזל בתרא ומהרי"ו ותשובת הרא"ש כלל ק"ז וכלל ע"ג סי' ב'). ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אף על פי שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם, חייב לשלם לו (תשובת הרא"ש כלל ע"ג סימן ב'), וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות ב"ד, כדלקמן סי' כ"ו.

והנה מאחר ושני הצדדים הם אשכנזים היוצאים ביד רמ"א על כן הדין הוא פשוט שאם היה סרבן בבי"ד והוציאו הוצאות לכופו לבא לדין חייב לשלם את ההוצאות, ולא לבד אם היה סרבן בדין כמו שמציין הרמ"א שדי בכך שעשה ברשות בי"ד כמבואר בסי' כו שאין חובה שיהיה דווקא סרבן בבי"ד אלא כיון שהוא לא ציית דינא מקבל רשות מבי"ד לילך לערכאות ובמקרה כזה צריך לשלם את הוצאותיו בביה"ד שכך כתב שם (ס"ב):

היתה יד עובדי כוכבים תקיפה, ובעל דינו אלם, ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה; אם לא רצה לבא, נוטל רשות מבית דין ומציל בדייני עובד כוכבים מיד בעל דינו. הגה: ... וכל זה דווקא כשאינו רוצה להיות ציית דין, אבל בלאו הכי אסור לבית דין להרשות לדון לפני עובדי כוכבים (מהרי"ק שורש א').

והנה במקרה שלנו יש לנו שלש נקודות שאיננו דומה לדין המפורש בשו"ע א. הוא לא קיבל היתר מבי"ד אלא מרב – דיין יחיד. ב. לא הוצג בפני ביה"ד שום ראיה לכך שאכן קיבל היתר לילך לערכאות. ג. לפי מה שסיפר בביה"ד הרי שההיתר היה מצד השבת אבידה, ולא מצד שהמוכר לא ציית דינא.

ונתחיל מהסוף, ביה"ד לא מכיר היתר מצד דין השבת אבידה, וכך מפורש גם ברמ"א שהו"ד לעיל שכל ההיתר הוא רק במי שאינו ציית דינא אבל בלאו הכי אין היתר לבית דין להרשות לדון לפני עובדי כוכבים ומסתבר שבכלל זה גם מצד השבת אבידה, אמנם ביה"ד לא שמע את מה שאמר הרב המתיר, ויתכן שהוא התיר מדין לא ציית דינא, והתיר לתבוע יותר מהקרן גם דברים שלא גובים בדין תורה מדין השבת אבידה, וגם היתר זה לא ברור שמה ההיתר להוציא כסף שלא שלך מדין השבת אבידה? סוף דבר ביה"ד לא מכיר היתר כזה, ואילו היו הדברים מגיעים לפני ביה"ד ודאי לא היה מתיר בכך ללכת לערכאות, אמנם אם התובע הלך בתמימות לשאול את רבו ששואל אותו תמיד וכך הורה לו אין טענה עליו, ויכול לומר אני סומך על רבי שהתיר לי ואינני רוצה להוריד את הערכאות עד שישלם לי מה שמגיע לי כי רבי התיר לי ללכת לערכאות. טענה זו יכול לטעון גם לגבי השאלה השניה שהרי הוא יודע את האמת ויכול לומר אינני רוצה להוריד את הערכאות כי קבלתי היתר.

אמנם לגבי הנידון הראשון הרי ההיתר ודאי לא היה בבי"ד אלא בפני רב יחיד והרמ"א כתב שצריך דווקא היתר בבי"ד כמו שמבואר בסי' כו שצריך היתר בבי"ד, אמנם כבר כתב הכסף קדשים (חו"מ סי' כו) שמי שידוע עליו שהוא לא ציית דינא אין צריך לתובעו לבית דין קודם ודי בכך שיש ג' שיודעים את האומדנא הזו שהוא לא ציית דינא, ואז מפורסם הדבר ואינו נחשב שהולך לערכאות.

הרי לדעתו, אין הטעם משום שנחשב שהאיסור הוא על שם הבית דין, כיון שלדעתו אין צריך בכלל לשאול את בית הדין, אלא הוא עניין פרקטי מאחר ופלוני לא ציית דין, ואי אפשר לדון אותו אלא בערכאות אינו צריך להפסיד ויכול ללכת לערכאות.

ואף שהוא כתב שזה דווקא במקום שיש ג' היודעים את האומדנא שאינו ציית דינא הרי ה"ה אם יהיו ג' שידעו שקיבלת היתר מדיין אחד כדי שיהיה מפורסם הדבר ולא יהיה נחשב כהולך לערכאות.

וגדולה מזו כתב המאסף בזכרון משה (חו"מ סי' יד ס"ה) בשם גור אריה שהמסרב לבא לדין יכול להביאו בערכאות ולהוציא את שלו מידו בלא רשות בי"ד, ולא תלה זה בהודעה אף בפני ג'.

וא"כ גם בזה אין להוכיח שאין חובה לשלם מצד שלא הלך לבי"ד אלא לרב אחר, וא"כ הוא יכול לומר קים לי כדעת רבי ואינני מבטל את הערכאות עד שישולם לי דמי פתיחת התיק.

לגבי תביעת העגמת נפש, הרי החנות הסכימו לתקן לו, ואף שזכותו היה להתנגד הם מצידם לא עשו לו שום עגמת נפש, שהרי להם היה מותר לרצות לתקן, אף שבסופו של יום יש כאן טענת מקח טעות שהתקבלה, ועל כן התביעה נדחית.

תביעת המוכרת לקבל את דמי הוצאות פתיחת התיק נדחית, אפילו אם היה מקום לתבוע הוצאות כאלה בדין תורה, ואין מקום כמו שמבואר בשו"ע שהבאנו דבריו לעיל שאפילו המתחייב בדין אין משלם את ההוצאות, כ"ש כשהנתבע זכה בדין.

פסק דין

א.      המוכר יחזיר ללקוח מיידית את הכסף שגבה כבר ממנו עבור תשלומי העיסקה מהכרטיס אשראי + דמי ההובלה.

ב.       המוכר יבטל את תשלומי כרטיס האשראי הנוספים ולא יגבה אותם.

ג.        המוכר יקח את המיטה מבית הקונה על חשבונו בהקדם האפשרי לאחר תשלום הכסף בחזרה לקונה.

ד.       לגבי דמי פתיחת התיק בבית המשפט, ביה"ד לא מחייב את הכסף הזה, והקונה ישאל את רבו שהתיר לו ללכת לבית המשפט, אם מותר לו לגבות         את הכסף או לא, ואם מותר לו שלא לסגור את התיק בערכאות עד שיקבל את הכסף.

ה.      התביעה על עגמת נפש נדחית.

ו.        התביעה לתשלום הוצאות הדיון בביה"ד נדחית.

ז.        לפי ההסכמה בין הצדדים הרי שקיום פסק הדין צריך להיות לפני תאריך הדיון בבית המשפט.

בזה באנו על החתום היום ב' אדר התש"פ

שלמה שרגא – אב"ד                            מיכאל אלחדד  - דיין                    משה פרקוביץ - דיין

בשולי פסק הדין: בית הדין מבהיר כי אין בפסק דין זה, משום מתן חוות דעת על מוצרי החנות "... כי נימוקי פסק הדין הם רק בהבנת היסוד הנפשי של הקונה שאיננו סומך על האחריות, ולא משום שהוחלט שהמוצרים אינם טובים חלילה.