כרך ז - עמ' רסג-רסח, תיק ממונות מס' 171-סא
התובעים הזמינו אצל ג׳
שהוא סופר סת״ם יר״ש שיכתוב להם ס״ת מהודר. גם המזמינים וגם הסופר הם מבני עדות
המזרח. המחיר הכולל נקבע על 30.000$. עוד לפני תחילת
הכתיבה בקשו המזמינים מהסופר שיכתוב על גבי יריעות שאינן משורטטות, מאחר שידעו
שכותב ברוחב שורות אחר ממה שמכינים בביח״ר, ורצו למנוע שרטוט כפול, שמפחית מההדר
של הס״ת. ולבסוף כשלקחו התובעים את הס״ת - וכבר שילמו את כל הסכום מלבד 1.000$ - מצאו שחלק מהיריעות
משורטטות בשרטוט כפול, למרות בקשתם המפורשת, כמה אותיות נכתבו בכתב כשר אבל לא
לכתחילה, כגון האות ״פ״ (שהיו״ד הפנימית נכתבה באמצע הגג ולא בקצה), ואחת היריעות
יש בה נקב, שגם אם יסתמוהו ויהיה כשר, אין זה מהודר. עוד התברר להם שהסופר ג׳ כותב
רק את הכתב עצמו, ואילו את התגין כותב סופר אחר, בעט של גרפיקאים הנקרא
״רפידוגרף״, שראשו ברזל והדיו מיוצר בגרמניה. טוענים המזמינים שיש חשש שהדיו עשוי
מחומרים האסורים באכילה שאינו כשר לכתיבת סת״ם משום שאינו ״מן המותר שבפיך״, וגם אם
יתברר שהדיו כשר לאכילה, מ״מ אינו ״דיו״ הנצרך לכתיבה עפ״י ההלכה, וגם אם נאמר
שהכתיבה של התגין בעט ברזל כשרה ואינה פסולה, מ״מ אינה מהודרת לכתחילה. לטענתם,
דיו זה עשוי להמחק יותר מהר מהדיו שכותבים בו את הכתב עצמו. עוד הם טוענים שבכמה
מקומות המתייג מילא בדיו של הרפידוגרף המשך לאות עצמה, ומעל אותו עובי תייג את התגין.
הם טוענים שכיון שהוסיף על האות, נמצא שחלק מהאות עצמה כתובה ברפידוגרף, וזה בודאי
אינו לכתחילה. וממ״נ, אם תוספת העובי אינה חלק מהאות, נמצא שהתגין אינם מחוברים
לאות עצמה, ולדעת הרמ״ע מפאנו היא פסולה. בגלל כל זה הם טוענים שהיה כאן מקח טעות,
ותובעים את כל כספם בחזרה. הם טוענים שרב מומחה שראה את הכתב של הס״ת אחרי גמרו,
העריך את שויו של הס״ת ב-24.000$ בלבד. הם מוסיפים
שמחירו של ס״ת כשר, אך לא מהודר, הוא 15.000$ בלבד.
משיב הסופר שאמנם
המזמינים בקשו ס״ת מהודר, וגם הוא הסכים לזה, מ״מ אין בדברים שטוענים המזמינים כדי
לבטל את המקח, מאחר שאכן ס״ת זה נחשב מהודר, מה גם שהם ראו את הכתיבה שלו
בס״ת קודם שהזמינו אצלו, וגם במזוזה, והם הזמינו ס״ת ״כזה״, והוא כתב את הס״ת שלהם
כמו הס״ת שראו. על טענתם שהתיוג ברפידוגרף אינו מהודר, משיב הסופר שגם אנשים
מהדרין משתמשים עם כתיבה כזו, ואדרבא, בעט כזו יוצאים התגין יותר יפים מאשר
בקולמוס של קנה. לטענתו דיו זה נבלע בקלף יותר מאשר הדיו הרגיל, וקשה מאד למוחקו,
וע״כ לא מסתבר לו שהוא עתיד להמחק יותר מהר מהכתב עצמו. הוא מצרף פסק הלכה שהתפרסם
בעלון, ואישור מעבדה על הרפידוגרף שאינו מכיל חומר מן החי ולא חומר מן הצומח,
כלומר: שהוא עשוי מחומר סינטטי, וע״כ אין בו שאלה של ״מן המותר בפיך״. הוא מציין
שכבר כתב לפני כן שני ס״ת וכך נהג גם בהם, והמחיר שלו הוא 30.000$ לספר, מבלי לכלול במחיר את
הכוונות המיוחדות שמשקיע בכתיבה.
על טענת הנקב באחת
היריעות בחלל האות ״ה״ של ״אהליבמה״, טוען הסופר שיתכן שהנקב נעשה לאחר הכתיבה,
בגלל נסיון מחיקה של טיפת דיו, ומכיון שהאות עצמה מוקפת גויל היא כשרה, ואם יסתום
אותו בדבק לא יהיה בו כל חסרון של יופי. טוענים המזמינים שיותר נראה להם שהנקב היה
לפני הכתיבה והסופר לא בדק את היריעה לפני כן.
התביעה להחזיר את המקח מתקבלת. וכן הורה מרן הגריש״א שליט״א.
א. מקור דין ״הידור״ בכתיבת ס״ת, ועד כמה צריך
להוסיף בדמים כדי לקנות ס״ת מהודר.
ב. דיו מחומר סינטטי, האם כשר לכתיבת סת״ם.
ג. דיו שנבלע בקלף, האם כשר לכתיבת סת״ם.
ד. קולמוס מברזל, האם כשר לכתיבה.
ה. האם נאמר בתגין דין כתיבה כמו בכתב עצמו.
ו. נקב בתוך האות, האם כשר.
ז. קנה ״מהודר״ ונמצא כשר שאינו מהודר, האם זה
מקח טעות.
בברייתא בשבת קלג ב:
"זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".
וברמב״ם ס״ת פ״ז ה״ד:
"וכיצד כותבין ס״ת, כותב כתיבה מתוקנת נאה ביותר".
וכתב הכ״מ שמקור הרמב״ם הוא
הברייתא בשבת הנ״ל. ולפי״ז מש״כ הרמב״ם כתיבה מתוקנת נאה ביותר היינו בדיו נאה
בקולמוס נאה בלבלר אומן (אך הרמב״ם השמיט דין שיראין נאין).
ובגמ׳ ב״ק ט ב:
"אמר ר׳ זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה".
ופרש״י שאם מצא ב׳ ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו, יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור, דתניא זה אלי ואנואהו התנאה לפניו במצות עשה לך ס״ת נאה טלית נאה ציצית נאה. ע״כ.
וכתב בבאה״ל למ״ב ר״ס תרנו דבאתרוג או
לולב שיש בו חשש פסול, וה״ה בכל מצות כה״ג, שתלוי בפלוגתא דרבוותא אף שלהלכה כשר,
מ״מ י״ל דבזה לכו״ע צריך לקיים הידור מצוה עד שליש לקנות אחר לצאת כל הדיעות. כ״מ
בפמ״ג ועי׳ בבגדי ישע שמחמיר עוד ביותר מזה. ע״כ. וביאר במשאת המלך זבחים סי׳ סו
דהידור זה לצאת כל השיטות אינו ענין ״נוי״, אלא שמצוה מן המובחר להחמיר בדיני המצוה
ולהוסיף מעלה יותר על מה שצוותה לנו התורה, וכמו שמצאנו ענין הידור בציצין שאינן
מעכבין את המילה, וכן מש״כ הב״ח להדר עד שליש להיות שופר של איל, וכ״כ כמה אחרונים
להדר במין המרור עד שליש.
ובנידון דידן טוען התובע מקח טעות מחמת שתי
החסרונות, ראשית שחסר ביופי של הכתב, שהסופר קיצר בעובי הכתב בכמה מקומות בגלל
שהתגין בשורות שמתחתן הגיעו עד לכתב שמעליהן, וכן נקב שיש באחת היריעות, וכן בגלל
השירטוט הכפול שמגרע ביופי של הכתב. ועוד הוא טוען שהכתב אינו כשר לכל הדעות
לכתחילה, כגון בענין התגין ברפידוגרף, ואותיות ה״פ״, ועוד כיו״ב. ולדעת הביאור
הלכה הנ״ל בכל המצוות כמו באתרוג ולולב, אם הכשרות של המצוה אינה לכל הדעות צריך
לקיים הידור מצוה ולקנות כשר לכל הדעות, וכפי ביאור המשאת המלך ה״ז מדין נוסף של
הידור מצוה. אמנם מרן הגריש״א שליט״א אמר הטעם בזה שמהודר הוא תוספת על כשרות
שלימה, ואם חסר בכשרות לכתחילה מפני שיש בה מחלוקת, לא מועיל לה ההידור. ובנידון
דידן כיון שהזמינו ס״ת ״מהודר״ פירושו שהוא כשר לכתחילה עם תוספת הידור, ולכתחילה
יש לכתוב התגין באותו דיו שכותבים הכתב עצמו, וכיון שהתגין שלו לא נכתבו בדיו הכשר
לכתחילה לכתיבת סת״ם, גם אם הוא כשר לתגין בדיעבד - אם יתברר שאין בו תערובת של
חומר האסור באכילה - מ״מ אינו לכתחילה.
שנינו במסכת סופרים פ״א ה״א
הלכה למשה מסיני שכותבים בדיו. וכתב הכ״מ תפילין פ״א ה״ג שכן אמרו בירושלמי פ״ק דמגילה שכתבו הרי״ף סוף הל׳ ס״ת. וכ״פ הרמב״ם תפילין פ״א ה״ג - ה״ה:
"עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין, לפיכך אם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות, שנים הן בכתיבתן וכו׳, שכותבין אותן בדיו ושיהיו נכתבין על הקלף. כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיו״ב וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש וכו׳, ובשעת הכתיבה שורהו במי עפצים וכיו״ב וכותב בו וכו׳. וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות. ואם כתב שלושתן במי עפצא וכו׳ כשרים [מי עפצים לא מיקרי דיו. הגהות מיימוניות אות ג בשם ס׳ התרומה. אך מצאתי כתוב לרבינו שמחה דדיו עפצים נמי איקרי דיו, ועוד כתב וז״ל ואני סבור כל צבע שחור המתקיים על הקלף נקרא דיו, כי לא מצינו הלל״מ שלא יהא כשר אלא דיו קרוש ודיו עפצים]. אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו, למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיו״ב, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפי׳ אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין". ע״כ.
וכתב בביאור הלכה למ״ב סי׳ לב סעי׳ ג דמשמע
מהרמב״ם דבכל דבר שיעשה ממנו מראה שחור כדיו כשר, ורק שיהיה מתקיים. אבל להרא״ש
וש״פ בעינן דיו ממש. ובשו״ת משכנות יעקב או״ח סי׳ לח (השני) כתב דלדעת ר״ת אין
נקרא דיו רק העשוי משמן זית מהעשן או מעשן שעוה ושמנים ומגובל יחד ושורהו במים
וכותב בו, וכ״פ סה״ח וסמ״ג. והרא״ש כתב דמה דמוכח בגיטין דמי טריא ועפצא אין נקרא
דיו היינו כשאין נותן לתוכו שרף שקורין גומא, אבל אם נתן לתוכו שרף הוי דיו.
והרמב״ם כתב דבכל דבר שהוא שחור ומתקיים מותר לכתוב בו, והב״י השווה דעת הרא״ש
לדעת הרמב״ם. והקשה המשכנות יעקב שם שהרי הרמב״ם מודה דסתם דיו אינו נקרא רק העשוי
מעשן ומגובל בשמן, ומצוה מן המובחר לכתוב בדיו, אלא שבדיעבד אם כתב בכל דבר
המתקיים ושחור כשר. אבל דעת הרא״ש דפסול מי עפצא הוא משום דלא מיקרי דיו כלל,
והלל״מ דוקא בדיו וכל שאינו נקרא דיו פסול לכתוב בו. ועי׳ שו״ת חת״ס יו״ד סי׳ רנו
וקובץ תשובות להגריש״א סי׳ קי.
לפי״ז דיו העשוי מחומר סינטטי, אם הוא שחור
ומתקיים, לדעת הרמב״ם אע״פ שאינו נחשב ״דיו״ מ״מ בדיעבד הוא כשר, אך לדעת הרא״ש
כיון שאינו נחשב דיו, פסול לכתוב בו. ובנידון דידן שהמתייג השתמש ברפידוגרף שלפי
בדיקת המעבדה הדיו שלו המיוצר בגרמניה עשוי מחומר סינטטי, לדעת הרא״ש פסול לכתוב
בו אף בדיעבד, וגם לדעת הרמב״ם שכשר לכתוב בו, מ״מ אינו מצוה מן המובחר. וכיון
שהמתייג כתב בעט זו גם חלק מהאותיות עצמן, ולא רק את התגין, הרי יש בס״ת זה שאלת
כשרות.
בגמ׳ עירובין יג א:
"אמר ר״מ כשהייתי אצל ר׳ ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר. כשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי וכו׳. אמר לי וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו והלא אמרה תורה וכתב ומחה כתב שיכול למחות וכו׳".
וכתב בפיהמ״ש להרמב״ם סוטה יז
ב שבכמה מקומות אנו מצריכין בספרי תורה שלא יכתבו אלא בדיו, שצריך שתהיה כתיבתם
כתב שהוא יכול להימחק, ולכך ראיתי בארץ ישראל מרחיקין כתיבת ספרי תורה באחת ממיני
הדיו הנקרא בערבי ״חיבר״. ומי שהורה להם בכך אינו אצלי אלא טועה הרבה מאד וכו׳".
ע״כ.
וכ״כ בשו״ת הרמב״ם (פריימן) סי׳
קכו בשם רב נסים גאון פסק שמותר להטיל קנקנתום וכן ״חיבר״ לדיו, אלא שלכתחילה יש
לעשות הדיו בלי קנקנתום, וכ״פ הרמב״ם בהל׳ תפילין פ״א ה״ד ושו״ע יו״ד סי׳ רעא סעי׳ ה. וכתב המ״ב סי׳ לב ס״ק ח שהמנהג היום לעשות הדיו מתערובת של שלושה מינים, מי
עפצים, קומא וקנקנתום.
לפי״ז בנידון דידן שכתב התגין בדיו הממולא
ברפידוגרף שמיוצר בגרמניה ואין ידוע הרכבו, ומן הסתם אינו מורכב משלושת המינים
שהזכיר המ״ב, אינו כשר לכתחילה, ויתכן שפסול אף בדיעבד, וכמו שפסק במ״ב שם ובאה״ל
שם עפ״י בהגר״א שאם עשה הדיו ממי עפצים בלבד או מקנקנתום לבד בלי תערובת קומא
פסול, ואפי׳ קומא וקנקנתום יחד בלי תערובת מי עפצים או עשן עצים ושמנים יש להחמיר.
עוד יש להחמיר ולבדוק את הדיו במעבדה אם אינו מכיל יין, שאמנם להלכה דיו הנעשה
מסתם יינם כשר, אך בשערי תשובה כתב שנכון להתרחק מזה, וכ״כ במ״ב ס״ק ח. מה גם
שלטענת הסופר הוא נבלע בקלף ואי אפשר למחקו, ודומה ל״חיבר״ שלפי בני ארץ ישראל
שהביא הרמב״ם בפיהמ״ש אינו כשר לכתיבת ס״ת.
כתב הרמ״א בשו״ע אבהע״ז סי׳ קכה סעי׳ ד:
"י״א דלכתחילה יש להחמיר שלא לכתוב בקולמוס של ברזל שלא יבא לידי חקיקה".
וכתב בערוה״ש שם סעי׳ לה עפ״י ב״ש שם (וט״ז ס״ק
ג) דאע״ג דאין שום חשש בזה אף אם יבא לידי חקיקה דהא חוקק את האות עצמו וכשר, מ״מ
יש לחוש שמא יבא לידי חקיקת תוכות דמבואר בגיטין כ א דאינו כתב. ועוד כתב עפ״י
הגר״א דלכתחילה טוב יותר שלא לחקוק כלל אלא לכתוב. ובפת״ש ס״ק ה כתב בשם הלבוש
דהקולמוס חוקקת וחופרת הכתב בתוך הקלף שהוא כשר לבדו, והדיו שממלא החקיקה הוי כתב
על גבי כתב שהוא פסול. וכעי״ז בתו״ג שם ס״ק ג דיש לחוש שמא יחקוק עם הברזל מחמת
שלא יהיה דיו בהקולמוס ואז הוי ככתב, דחקיקה ג״כ כתב הוא, ואח״כ יעבור מקום החקיקה
בדיו ואז הוי כדיו ע״ג סיקרא. ובגט פשוט סוף ס״ק טו פירש שמא הניר יהיה דק וחודו
של קולמוס יחקוק הנייר וינקוב האות בנקב מפולש. וכתב בט״ז שם דאם הוא צריך לכתוב
בקולמוס של ברזל אין להחמיר כלל. וכ״ה בערוה״ש שם ״הדבר פשוט״ שבשעת הדחק כשאין
קולמוס אחרת אין למנוע הגט בשביל זה, כי אין שום טעם מדינא והיא חומרא בעלמא. וכ״ה
לפי ס׳ קסת סי׳ ג סעי׳ ו וס׳ חסידים סי׳ רפג. ועי׳ ב״ש שם ס״ק לח דבקולמוס של ברזל
יש להקפיד. וכ״כ בקנאת סופרים סי׳ עט, ומאיר עיני סופרים סי׳ ד סעי׳ ג א. ועי׳
ערוה״ש יו״ד סי׳ רעא סעי׳ לח דאין כדאי לכתוב בנוצת ברזל חדא דנוקב ועוד דהתורה
מארכת חיים והברזל מקצר. ועי׳ ערוה״ש אבהע״ז שם סעי׳ לו דבשום מקום אין כותבין
בקולמוס של ברזל. ועי׳ שבט הלוי ח״א סי׳ טז וח״ב סי׳ קלו.
כתב בחזו״א או״ח סוף סי׳ ח דדין
כתיבה תמה שהצריכה תורה תמימות יתירה - שלא יכתוב ביתי״ן כפי״ן, כפי״ן בייתין וכיו״ב
(עי׳ ב״י סי׳ לב ומ״ב שם ס״ק יד) - אפשר דלא נאמר על התגין, וכ״ש להפוסקים דסברי
דאין התגין מעכבין ודאי לא קרינן בהו כתיבה תמה. וע״כ אם לא חיבר התגין לאות ויש
הפסק מועט וניכר הדבר שהן תגי האות, כשר, ודלא כהמ״ב סי׳ לו ס״ק יג שאם לא היו
נוגעין התגין באותיות מתחילת הכתיבה יש להחמיר. ואפשר שלדעת המ״ב גם בתגין נאמר
דין כתיבה תמה כמו בכתב עצמו.
בשו״ע סי׳ לב סעי׳ יג:
"יהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקבים שאין הדיו עובר עליו, דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים".
וכתב המ״ב ס״ק לב עפ״י אחרונים
שאפי׳ אם הנקב באמצע עובי האות בגגו או ביריכו ודיו מקיפה מכל צד פסול, ואפי׳ אם
עד מקום הנקב יש צורת אות. וכ״ז קודם כתיבה, אבל אם לאחר כתיבה נחלק האות לשתים
ע״י נקב, רואין אם יש בו צורת האות עד מקום הנקב כשר.
ובניד״ד שנמצא נקב בתוך האות ״ה״ של ״אהליבמה״,
אך האות עצמה נשארה שלימה ומוקפת גויל, בכה״ג לא שמענו שהיא פסולה, ומה גם שלטענת
הסופר כנראה נעשה הנקב לאחר הכתיבה, שבכה״ג אפי׳ נחלק האות לשתים כשרה.
במשפט שלום סי׳ רכז סט״ו בהגהה
אות יז (עמ׳ תיב) הביא מהגהות חכמת שלמה רס״י רט דבאתרוגים ליכא דין אונאה ומקח טעות.
וכתב המשפט שלום דמ״מ נראה דאם קנה בתורת מובחר ושילם ביוקר ואח״כ נודע שאינו
מובחר, הוי מום במקח וחוזר. ובאורחות המשפטים כלל ב דין כב תמה דהרי במובחר יש ג״כ
חילוק בין מובחר למובחר, ובדבר שאין דמיו קצובים ומשתנה השער אין שייך אונאה, וצדקו
דברי החכמת שלמה דאין באתרוגים שום אונאה. וכתב שם דזה לפי ראות עיני הדיין, דדוקא
באם מכר לו מובחר והוא לאיזה פוסקים פסול, אף שלהלכה כשר, לא מיקרי מובחר, אבל
בסתם ליכא ביה אונאה. ושם דין יא הביא משו״ת פרי השדה ח״א ס״ה בראובן שמכר אתרוג
לשמעון ובירך עליו ביו״ט ראשון, ואח״כ נודע לו שהיה פסול ליו״ט ראשון וכשר לשאר
הימים, דאם אינו רוצה להחזיקו יחזיר האתרוג ואינו משלם כלל כי הוא מקח טעות.
ואם מכר לו דבר בסתם, ולא פירש שקונה מהודר,
ואח״כ נודע שאמנם להלכה הוא כשר, אך יש אוסרים אותו, כתב במשפט שלום סי׳ רלב סי״ב (עמ'
תפא) בשם שו״ת חיים שאל ח״א סי׳ עד אות לה באחד שקנה כסתות הנהוגים במצרים, ונודע
לו אח״כ מש״כ בשו״ת פרח שושן חיו״ד כלל ה סי׳ ב שאמנם מן הדין אין בהם איסור כלאים
אפי׳ מדרבנן, הואיל וקשים הם, מ״מ לכתחילה יש להחמיר כמש״כ הרמ״א סי׳ שא ס״א,
ורוצה הלוקח לחזור בו מהמקח, פסק החיד״א שהדין עמו שזה נקרא מום, דכיון דלכתחילה
יש לחוש, ודאי פרשי אינשי, ושכן משמע בתשו׳ הריב״ש סי׳ תצט. וכ״כ בשו״ת תשורת שי ח״ב
סי׳ פה, וכן בשו״ת מחזה אברהם סי׳ ב אות סג במי שקנה דבש ונודע לו שהובא בנוד של
עכו״ם מצד הבשר, ויש פוסקים שאוסרים כדעת הרמ״א בשו״ע יו״ד סי׳ קג ס״ד, אע״פ
שהמחבר התיר, אם הלוקח מקפיד ע״ז ולא ניחא ליה להעלותו על פיו מאחר שיש מי שאסרו,
ולכתחילה יש לחוש בדבר, ורוצה לחזור בו מהמקח, דינא קא תבע והדין עמו. וכ״פ בשו״ת
חתם סופר או״ח סו״ס סה בלקח יין והמוכר לא הודיעו שלא הותר אלא במקום הפסד מרובה,
הוי מום במקח וחוזר. ועי׳ שו״ת שערי דעה ח״א סי׳ קנד מש״כ על דברי החת״ס.
אמנם בפמ״ג או״ח סי׳ תסז ס״ק כה כתב דאף היכא דאיכא
דעה להחמיר כיון שאין הלכה כן חייב לשלם. וכ״כ מהרי״ט אלגאזי פ״ה דבכורות סי׳ נא
ד״ה הן אמת דראיתי, בשם הרדב״ז סוף פי״ב ממעשר דכל שהוא מכח חומרא וחסידות אין
ללוקח טענה על המוכר, שיכול לומר לו לא מפני חסידותך אפסיד אני (ועי׳ שו״ת דובב
מישרים ח״ג סי׳ צג שצויין בס׳ המפתח לרמב״ם פרנקל שם). וכ״כ בשו״ת דברי מלכיאל ח״ג
סי׳ צ דלא מיקרי מום אלא רק מה שרוב בני אדם מקפידים עליו, אלא א״כ ידוע שהקונה
הזה מקפיד ומחמיר על עצמו.
אמנם בנידון דידן שפירש שרוצה ס״ת מהודר, כו״ע
יודו דכיון שאינו כשר לכל הדעות לכתחילה, אינו נחשב מהודר, והוי מקח טעות.
אברהם דוב לוין.