כרך ז, עמ' רסט-רעד תיק ממונות מס' 112-תש"ס

תביעה נגד מכירת ביכנ"ס ושינוי נוסח תפילה

צד א: מתפללי ביהכנ"ס ע"י ב"כ טו"ר א. וייס

צד ב: מר א' ואשתו הרשומים כבעלי הנכס

נושא הדיון

מתפללי ביהכנ"ס א׳ בנוסח יהודי תימן, תבעו את מי שהיו הבעלים הרשומים של בנין ביהכנ״ס בשעתו, לבל ימכרו את הבנין לאנשים זרים, וכן תבעו את הקונים לבל יעבירו לבעלותם את ביהכנ״ס, זאת כדי להשאיר את ביהכנ״ס על מתכונתו, נוסחו וזמני התפילות כפי שקיימים במקום עשרות שנים.

עורך דינם של המוכרים והקונים שהופיע בדיונים הקודמים בבית הדין, סרב לחתום על כתב בוררות בבית הדין, וטען שביהכנ״ס הוא רכושם הפרטי, כפי שכתוב על מצבת אבן בקיר הבית, ולפי הצהרת המוכרים הבית לא הוקדש לציבור מעולם, וזכותם למוכרו למי שירצו. יחד עם זאת הבטיח שהקונים יפתחו במקום ביכנ״ס אך לא בנוסח תימן אלא בנוסח ברסלב, שאליו משתייכים הקונים. הם יהיו מוכנים לאפשר למתפללים לקיים מנין בנוסח תימן לאחר התפילה של ברסלב, או בבית שני.

המתפללים הביעו התנגדות נמרצת לשינוי בנוסח הנהוג במקום עשרות שנים, וגם לא לשנות את זמני התפילה שלהם. לטענת המתפללים הבית הוקדש ע״י הבעלים הראשונים לביהכנ״ס, וקירותיו מצוירים ומקושטים כפי שנהוג בבתי הכנסת, ולטענתם אין ראיה מרישום הבית בספרי האחוזה ע״ש הבעלים הראשונים, ואין זו סתירה להנחה הפשוטה שהבעלים הראשונים הקדישו את המקום לתפילות הציבור, למרות שהבית היה רשום על שמם, מה גם שבאותם ימים התרשלו בשינוי הרישום בספרי האחוזה. לפיכך לטענתם אין ליורשי היורשים זכות הלכתית למכור את ביהכנ״ס. לחילופין הם טוענים שגם אם יש לבעלים הראשונים בעלות ממונית על הבית שניתן ואפשר למוכרה, הם, המתפללים, ברי מצרא במקום לא פחות מדיירים מוגנים אחרים, והם מעונינים לקנותו ראשונים.

פסק דין

למרות שהבית היה רשום ע״ש בעליו הראשונים, על הקונים להוכיח שהבית לא הוקדש לתפילות הציבור ע״י מיסדי ביהכנ״ס. כמו כן עליהם להוכיח שהבית לא שימש כביהכנ״ס פתוח לכל. אם לא יוכיחו זאת, יש להניח שאכן הוקדש הבית ע״י בעליו הראשונים לתפילות הציבור כולו, וע״כ אין אפשרות למוכרו, ומה שמכרו בטל.

השאלות לדיון

א. האם ובאיזה אופן ניתן למכור ביהכנ״ס.

ב. מכרו ביהכנ״ס בניגוד לדין, האם בדיעבד המכירה חלה.

ג. האם רשאים לשנות נוסח וסדרי תפילה שהחזיקו בו הצבור.

ד. האם יש לצבור מתפללים דין בר מצרא על הבית שהם מתפללים בו עשרות שנים.

תשובה

א. בית שהשתמשו בו לבית כנסת וספק אם הוקדש לכך 

בגמ׳ מגילה כו א:

"אמר רבי שמואל בר נחמני א״ר יונתן לא שנו אלא ביהכנ״ס של כפרים, אבל ביהכנ״ס של כרכין כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהו״ל לרבים. אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע״ג דמעלמא אתו לה, כיון דאדעתא לידי קאתו, אי בעינא מזבנינא לה. מיתיבי א״ר יהודה מעשה בביהכנ״ס של טורסיים שהיה בירושלים שמכרוה לרבי אליעזר ועשה בה כל צרכיו וכו׳, ההיא בי כנישתא זוטי הוה ואינהו עבדוה".

ופי׳ ר״ח:

"הם עשאוה לעצמן ולא מסרוה לרבים לפיכך מכרוה".

ופסק הרמ״א בשו״ע או״ח סי׳ קנג סעי׳ ז עפ״י הגהות אשר״י מגילה שם:

"יחיד שבנה ביהכנ״ס ונתנה לקהל דינה כביהכנ״ס של קהל, אבל אם שייר לעצמו בה שום כח, אין לה מכר כי אם עפ״י הקהל ועל פיו או יורשיו".

ובנידון דידן שהבעלים הראשונים שפתחו את ביהכנ״ס בביתם לא שינו את רישום בעלותם על הבית בספרי האחוזה, ואחר מותם נרשם הבית בספרי האחוזה ע״ש יורשיהם ויורשי יורשיהם, והיורשים מצהירים שמאז ומעולם היה הבית ביתם הפרטי, ולא הוקדש לתפילות הציבור, וע״כ יכולים ורשאים למוכרו, הנה אם טענתם נכונה, הם צודקים שההלכה מרשה להם למכור את הבית, אך אם טענתם אינה נכונה, והבעלים הראשונים התכוונו להקדיש את הבית לביכנ״ס לציבור כולו, היורשים אינם בעלים למכור את הבית אלא בהסכמת הציבור. ומכיון שכיום קשה להגיע לחקר כוונת הבעלים הראשונים שכבר מתו מזמן, נראה לדון בזה עפ״י מש״כ בשו״ת נובי״ת או״ח סי׳ יז, שם נשאל בדבר בן כפר אשר ייחד בביתו חדר א׳ לביהכנ״ס לבני הכפר להתפלל שם במנין עשרה עם המתאספים לשם מכפרים הסמוכים, וגם שרטו וכתבו על הכתלים כמה תחינות ובקשות כדרך בתי הכנסת והתפללו שם כמה שנים בצבור, וזה כ״ה שנים אשר נתבטל המנין והלכו להתפלל במקום אחר ושוב השתמש הבעה״ב באותו חדר כל התשמישים הצריכים לו, ואחר ששבק חיים לכל ישראל מכר בנו כל הבית לאיש אחר, ועתה שואל הלוקח אם מותר לעשות מחדר הזה בית יין שרף וגם מקוה לטבול בו. והשיב הנוב״י לא ידעתי שום היתר, דכיון שייחד מתחילה החדר הזה לבהכנ״ס א״כ הקדיש אותו חדר, וכיון שהתפללו שם ה״ה בקדושת ביהכנ״ס, והרי זה כבנה בית סתם והקדיש לבהכנ״ס המבואר באו״ח סי׳ קנג סעי׳ ח ואין חילוק בזה בין יחיד לרבים כיון שהתפללו שם. ועי׳ במג״א שם ס״ק כא. והנה ביחיד שמניח להתפלל בביתו במנין עשרה מסתמא אינו מקדיש לקדושת ביהכנ״ס, ופוק חזי מאי עמא דבר שאינן נוהגין בו קדושת ביהכנ״ס כלל, ואף שלא התנה בפירוש כן מסתמא הוי כהתנה הואיל ונוהגין בו מנהג חול, ולא עדיף משוכרים בית לזמן וכו׳, וא״כ ביחיד שמניח להתאסף בביתו ולהתפלל שם הוי כמו דרך אקראי כיון שהוא לזמן, דבכל שעה ושעה יכול למחות מלכנוס בביתו, אבל בנד״ד שייחד החדר לביהכנ״ס ובפרט ששרטו בדפנות תפלות ובקשות, מחשבתו ניכר מתוך מעשיו שהקדיש לביהכנ״ס, גם מסתמא יש בתפילות ובקשות שחקקו בכותלים כמה שמות שאינן נמחקין א״כ בודאי קידש הבעה״ב אותו לביהכנ״ס לעולמי עד כיון שהניח לחקוק בו שמות שאינן נמחקין ולא יוכל לסתור החדר הזה לעשות בו תשמיש אחר וכו׳. ע״כ. וכעי״ז בשו״ת מהרי״ק שורש קסא (עמ' 177 טור א) דמאחר שראינו שבחייו היה מביאה תמיד לביהכנ״ס בחגים ובמועדים ולא היה משתמש בהם אלא לדבר שבקדושה, מהני בכה״ג לעשות הכלים הקדש, דלא גרע ממה ששנינו במס׳ מע״ש ומייתי לה ביבמות קטו מצא כלי כתוב עליו ק׳ קרבן וכו׳, ע״כ (ועי׳ שו״ת חות יאיר סי׳ נט ושו״ת דברי חיים ח״א או״ח סי׳ ג וסי׳ ד וח״ב חו״מ סי׳ לב ושו״ת בית שלמה או״ח סי׳ כ ושו״ת תשורת שי ח״א סי׳ תקמב ושו״ת צור יעקב סו״ס לד, שצוינו בספר צדקה ומשפט פי״ב הערה ג).

ואף בנידון דידן, כל זמן שהיורשים לא יביאו ראיה שכוננת המורישים לא היתה להקדיש הבית לביהכנ״ס, מסתמא כוונתם היתה להקדישו לביהכנ״ס, שהרי קירות הבית מצוירים ומקושטים כדרך שנהוג בבתי הכנסת, ומחשבתם של הבעלים ניכר מתוך מעשיהם שהקדישו לביהכנ״ס, וע״כ חובת הראיה היא על היורשים.

אלא שיש להסתפק האם דינו כביהכנ״ס של כרכים, שאמנם נהגו להתפלל בו בני העדה הדרדעית התימנית, מ״מ לא היה מוגבל לשכנים שגרים בשכנותו בלבד, אלא גם לאורחים ותיירים שבאים ממקומות אחרים, וע״כ א״א למוכרו בהסכמת הציבור הקבוע בלבד, אלא של כל בני העדה בכלל, או שי״ל שדינו כביהכנ״ס של טורסיים שהיה בירושלים שדינו כביהכנ״ס של כפרים שאפשר למוכרו בהסכמת הציבור. אך מ״מ אם הציבור מתנגדים למכירתו, א״א למוכרו. ועי׳ פד״ר כרך ז עמ׳ 121 מהגר״ש טנא זצ״ל (נדפס בספרו ברכת שלמה חו״מ סי׳ יז) שקנה המידה לקבוע על המקום אם דינו ככרך או ככפר, קשור בנסיבות של המקום, אם מתאספים במקום באופן קבוע אנשים שמחוצה לו, יש לנו אומדנא שביהכנ״ס הוקם למטרה זו שכל המתאספים יתפללו בו ולמענם נעשה ביהכנ״ס כמו לאנשי המקום. לפי הנחה זו יש להסיק מסקנה שכשהוקם ביכנ״ס בשכונה או ברחוב של עיר, מטרתו לשמש לאנשי השכונה או העיר, אבל מאחר שביהכנ״ס היה פתוח לכל אנשי הסביבה מהשכונה או מהרחוב הרי האומדנא היא שביהכנ״ס נעשה גם בעבורם, וכמוהו ככרך שנעשה בעבור כל המתאספים מהעולם, כן זה נעשה בעבור כל המתפללים מהסביבה הבאים להתפלל בו. ע״כ (והעתיק ממנו - כמעט כלשונו - בפד״ר כרך טו עמ' 405 בלי לציין שם אומרו). ועי׳ שו״ת שבט הלוי ח״א סי׳ כח שכתב בפשיטות שבתי הכנסת שבירושלים בזמנינו - אם אינם מיוחדים לתושבי מוסד וכד׳ - יש להם דין ביהכנ״ס של כרכים.

ב. מכירת ביכנ"ס בדיעבד   

פסק בשו״ת בית יהודה למהר״י עייאש סי׳ ט שאם מכרו ביהכנ״ס של כרכים, אף בדיעבד לא מהני כיון שאין הדבר ביד זט״ה, כיון שהוקדשה לדעת כל העולם, ואין אדם מוכר דבר שאינו שלו. והביא ראיה מסוגית הגמ׳ מגילה כו א, עיי״ש (ועי׳ יביע אומר ח״א או״ח סי׳ י).

וא״כ בניד״ד, אפי׳ נאמר שדינו כביהכנ״ס של כפרים, מ״מ לא היתה רשות לבעלים הרשומים למכור הביהכנ״ס בלי רשות הציבור, ונמצא שמכרו דבר שאינו שלהם, והמכירה בטלה.

ג. שינוי נוסח התפילה   

כתב הגמי״י בסוף סדר תפילות כל השנה אות ה ומג״א סי׳ סח ס״א בשם הירושלמי שיש איסור לשנות ממנהג התפילות שהנהיגו קדמונים ועי׳ בספר עבודת הקודש לחיד״א קשר גודל סי׳ יב אות ט שכתב:

"קבלנו מרבינו האר״י ז״ל שבמנהגי שרשי התפילות ונוסחותם אין לשנות מהמנהג הקדום, כי י״ב שערים ברקיע כנגד י״ב שבטים ותפלת כל שבט עולה דרך שער המיוחד לאותו השבט".

וכתב בספר בית יהודה לרבי יהודה עייאש או״ח סי׳ ס:

"ולא ראינו ולא שמענו מי שפוצה פה ומצפצף לחשוב שום מחשבה לשנות שום מנהג מהמנהגים הקבועים בין בסדר התפילות בין בסדר קס״ת בין בסדר העולים דבכל דבר ודבר יושב על עיקרו ויסודו ויתד שלא תמוט, וכל המשנה ידו על התחתונה".

ופסק באגרות משה או״ח ח״ב סי׳ כא עפ״י חק יעקב סי׳ תסח ס״ק ט דרק באין שם כלל מאלו שהיו שם במנהגים דמתחילה ונתבטל מנהגם כיון שנתבטל הקהל, אבל אם יש עדיין הרבה מהם, משמע שיש דין המנהג על המקום והחדשים שבאו לכאן יש להם לנהוג כהמנהגים שהונהגו שם. וכעי״ז בברכת שלמה חו״מ סי׳ יז.

ובנידון דידן שהקהל שהתפללו שם בנוסח תימן רוצים להמשיך ולהתפלל שם כפי שנהגו, אין רשות לשנות הנוסח והמנהגים לנוסח ברסלב, והמשנה ידו על התחתונה.

ד. דין בר מצרא לציבור מתפללים   

פסק הרמב״ם שכנים פי״ב ה״ח:

 "השכירות אין בה משום דין בן המצר".

ועי׳ כ״מ שם עפ״י מ״מ שם שאם השכיר ביתו לאחד ואח״כ מכרה לו, אין בן המיצר יכול להוציאה מידו, ק״ו ממשכונא שאינו דר בה שאם קדם וקנה אין בן המיצר יכול להוציאה מידו, כ״ש שכירות שהוא דר בה וגם היא קנויה לו דשכירות ליומיה ממכר הוא. ופסק הב״י סי׳ קעה ס״ק צב שכשם שבמשכנתא סוברים רוב בנין ורוב מנין של הפוסקים דאין המלוה יכול לעכב מלמוכרה לאחר, כך אין השוכר יכול לעכב על בעה״ב מלמוכרה לאחר, ואע״פ ששכירות למדוהו בק״ו ממשכונא אין לומר דבהא ליהוי עדיף שכירות ממשכנתא, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ופסק בשו״ע סי׳ קעה סעי׳ נז:

"הממשכן שדהו ואח״כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו, אין המצרן יכול לסלקו".

וברמ״א שם:

"וי״א דאפי׳ קדם המצרן וקנאה יוכל המלוה לסלקו (טור בשם הרא״ש והמרדכי פרק המקבל וב״י בשם עיטור) וכן נראה לי לדון ולהורות". ע״כ.

וכתב הסמ״ע סו״ס קעה דכיון דשכירות ומשכנתא דין אחד להם, ה״ה במה שפסק הרמ״א דאם קדם המצרן וקנאה יכול המלוה לסלקו, אף בשכירות, יכול השוכר להוציאה מידו. וכ״כ בהגר״א ס״ק קנד. אבל הב״ח בשו״ת סי׳ סט כתב שהרמ״א בשו״ע לא פירש דינו לגבי שוכר, כיון שספוקי מספקא ליה בזה, והעלה לדינא ששוכר לאו שכונא בגוה מקרי, ואפי׳ את״ל דאין לחלק בין משכנתא לשוכר בשום דבר, מ״מ כיון שגדולי הראשונים וגם גדולי האחרונים חולקים בזה אין לנו להוציא מיד הלוקח שהוא נקרא מוחזק לגבי השוכר, דהשוכר חזקתו לא היתה אלא אדעתא דקנין שכירות לזמן ידוע, ואילו הלוקח קנה מהמוכר אדעתא דקנין עולם. ואין השוכר יכול לסלק אפילו ללוקח שאינו מצרן. וכ״כ פת״ש שם ס״ק כח בשם שער המשפט. וכ״כ בשו״ת מהרש״ל סי׳ פג ויש״ש פרק השוכר את הפרה סי׳ לג ופרק הגוזל בתרא סי׳ כד דאין בשכירות דינא דב״מ. ועי׳ שו״ת מהרשד״ם חו״מ סי׳ רעז דבספק דינא דבר מצרא יש להעמיד ברשות לוקח, כיון שדין מצרנות אינו אלא מדרבנן שסמכוהו אקרא דועשית הישר והטוב, וא״כ הישר והטוב בכל ספק הוא להטות הדין בזכות הלוקח, דלא אתי ספק תקנת דרבנן ומפיק דינא דאורייתא. וכעי״ז בשו״ת מהרי״ט חו״מ סי׳ סז, ושו״ת מהראנ״ח ח״ב סי׳ קב ושו״ת מהר״א בן ששון סי׳ קכח וקכט, ושו״ת תורת אמת למהרח״ש סי׳ כ וסי׳ לו וסי׳ ס, ושו״ת שי למורא סי׳ כג, ושו״ת לחם רב סי׳ קלב וסי׳ קנ, ושבות יעקב ח״ג סי׳ קסה, ועוד אחרונים שהביא בשו״ת בעי חיי חו״מ סי׳ כג. ובשו״ת דברי ריבות סי׳ נט כתב שפסקו כל גדולי הקדמונים החכמים השלמים קדושים אשר בארץ המה, וגם אחרונים כולם הסכימו דבשום חזקה לית בה משום דינא דבר מצרא.

ובציבור שהוחזק להתפלל בביהכנ״ס, באופן שביהכנ״ס לא הוקדש עבור הציבור, יש להסתפק האם דינם לכל הפחות כשוכרים שלפי דעת הסמ״ע בדעת הרמ״א יש להם דין קדימה אפי׳ ממצרן, ויתכן שעדיפי משוכרים, וכמש״כ בשו״ת רש״ך ח״ב סי׳ קמט שאם מחזיק בבית שחזקתו מקנה לו בעלות של ממש בבית, אלו החזקות דין קרקע יש להם ועדיף ואלים טפי משוכר, אם ירצה המחזיק בבית ליתן ללוקח הקונה דמי המקנה יכול להפקיעו מטעם מצרן. או שנאמר שאין דינם כשוכרים, ואף לדעת הסמ״ע בדעת הרמ״א אם קדם מצרן וקנה אינם יכולים להוציא מידו.

אלא שבמקרה שהקונים החדשים כוונתם המוצהרת לפתוח במקום ביכנ״ס בנוסח שלהם, י״ל שאין הקונים החדשים חייבים להחזיר מדין ועשית הישר והטוב, וכמש״כ בשו״ת בעי חיי חו״מ ח״א סי׳ קכו בנדון גזבר הקדש של מדרש אחד שקנה ממעות ההקדש שבידו הוג׳ארה אחת וערער על כך שוכר ההוג'ארה שהוא קודם להיותו שוכר בה, והשיב על יסוד דברי הריב״ש סי׳ תקז שהובא בשו״ע סי׳ קעה סעי׳ נה, שטענת השוכר אינה כלום, משום דהקדש לאו בני ועשית הישר והטוב כמו יתומים. וכ״כ בדברי גאונים כלל ס אות כז בשם שו״ת בני אהרן סי׳ כח.

כל זה היה נכון גם לדין שלפנינו אילו היה ברור שהמוכרים הם בעלים למכור, אבל כיון שיש ספק בדבר, ומסתבר שהציבור הם הבעלים, אין מכירת המוכרים כלום, וכמשנ״ת.