חפץ שנפל מהגג ברוח סערה

כרך י סימן לט עמוד תרטו

חפץ שהיה בגג, והיה קשור היטב, ובאחד מימי החורף, באה רוח סערה והעיפה את החפץ מהגג, ותוך כדי נפילתו גרם נזק. מדובר ברוח לא שגרתית, אמנם בחורף, אחת לכמה שנים, קורה בהחלט שתנשב רוח מעין זו במקום הנידון. בעל החפץ טען טענת אונס ורוח שאינה מצויה, ואילו הניזק טען שהיה על בעל החפץ להעלות בדעתו, שאם מדובר בחפץ שאמור להשאר בחורף, יתכן ותבוא רוח סערה מעין זו ותפיל את החפץ, והיה עליו להערך בהתאם, בפרט שחזאי מזג האויר הודיעו כי עלולות לנשב רוחות חזקות ביותר.

א. רוח שאינה מצויה- פטור אונס או אין מזיק כלל

והשבתי שרוח שאינה מצויה לענין פטור בנזקי אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו, היא רוח שיכול לטעון עליה שהוא אנוס. רוח שמופיעה במקום אחת לכמה שנים, והחפץ אמור היה להיות בגג כמה שנים, שולל את טענת האונס. כמו כן, גם אם מדובר במעט רוח חזקה יותר מאשר רוח סערה של ימי החורף, הו"ל לאסוקי אדעתיה, אם מניח את החפץ וקובעו במקום לזמן ממושך, שהרי אי אפשר לצמצם, וצריך לקחת בחשבון אפי' רוחות שבאות במקום בזמנים רחוקים ביותר. כמו כן יש לקבל את טענת הניזק, שכיום שיש חזאים החוזים את מזג האויר, ואם הם התריעו על רוחות חריגות, היה על בעל החפץ להערך בהתאם, ולחזק את מיקומו בהתאם לחיזוי, או להורידו מהגג, וכבר אין בטענתו טענת אונס.

איתא בב"ק ג, ב:

תולדה דאש מאי ניהו, אילימא אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו. היכי דמי, אי בהדי דאזלו קא מזקי היינו אש, מ"ש אש דכח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתן עליך.

וברש"י שם (ד"ה ברוח): דאי ברוח שאינה מצויה הוי אונס, ולא מחייב, אבל ברוח מצויה הוי תולדה דאש, שהרי אש נמי הרוח מוליכה. ומבואר ברש"י דפטור רוח שאינה מצויה הוא מטעם אונס, דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיפלו ויזיקו, ולא היה צריך להעלות בדעתו שתבוא רוח שאינה מצויה ותפיל אבנו מראש הגג, משא"כ ברוח מצויה, היה לו להעלות בדעתו שיפלו ברוח מצויה. וכן נראה מדברי רש"י (ב"ק נו, א), לענין כופף קמתו בפני הדליקה, דרוח שאינה מצויה יפטר: דמידי דלא סלקא אדעתיה היא. ונראה דכל דבר שלא היה צריך להעלות בדעתו, הרי הוא אנוס.

ועיין ברשב"א שם (ב"ק ג, ב):

"... מיד שהוא מדליק את האש, מצוי הוא להתערב עמו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק. וכן הטעם באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו, שמצויין ליפול ברוח מצויה".

ומשמע לכאורה דחיוב רוח מצויה הוא מחמת היותו פושע בשמירתן, שמצוי להתערב בהם רוח מצויה ולהפילם. ולכאורה פטור ברוח שאינה מצויה, מפני שלא פשע בשמירתן, אף אם אינו אנוס. ומדברי הרשב"א (ב"קכג, א) מבואר להדיא כרש"י.

תנן בב"ק כא, ב:

הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש, על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק. ובגמ' שם כג, א: מאן חייב, בעל כלב. וליחייב נמי בעל גחלת. בששימר גחלתו. אי כששימר גחלתו מאי בעי כלב התם. בשחתר. אמר רב מרי בריה דרב כהנא, זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל כלב. ומזה הטעם בעל הכלב חייב, דהו"ל לאסוקי אדעתיה שאין לו שמירה אלא בקשירה, אבל בעל גחלת שנעל הדלת בפני גחלת ופטור.

והקשה הרשב"א, מדוע לא מחיב בעל הגחלת, כיון דתחילתו בפשיעה אצל כלבים, אף שסופו באונס:

"עוד ק"ל, דהא בכולה מכילתין לא מחייבינן באשו אלא משום רוח מצויה, אבל היכא דלא אפשר דאזלא ומזקא ברוח מצויה פטור, ואמאי, ליחייב אפילו בדאזלא ומזקא ברוח שאינה מצויה, למ"ד מיהא תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, דהא פושע הוא אצל כלבים. ונראה דלא אמרו רוח מצויה ורוח שאינה מצויה אלא במקום שאין כלבים מצויין שם ".

ומבואר דרוח שאינה מצויה הוי פטור של אונס. וכן מבואר ברשב"א (ב"ק כח, ב) שמחלק בין נזקי ממונו כאש לנזקי גופו, ברוח שאינה מצויה, דנזקי ממונו פטור באונס, משא"כ בנזקי גופו:

"דהתם שאני, דנזקי ממונו הן דרוח שאינה מצויה והאונס פטור בהן, משא"כ בנזקי גופו".

ומבואר דפטור רוח שאינה מצויה הוי פטור של אונס, וכמבואר לעיל בדברי רש"י.

ואיתא בגמ' ב"ק כב, ב, לענין מחלוקת רבי יוחנן ור"ל, דריו"ח ס"ל דאשו משום חציו, ור"ל ס"ל משום ממונו:

ת"ש, השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. בשלמא למ"ד אשו משום חציו, חציודחרש הוא, אלא למאן דאמר אשו משום ממונו, אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן הכי נמי דלא מיחייב. הא אתמר עלה, אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה, לא שנו אלא כשמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת חייב, מאי טעמא ברי היזקא. ורבי יוחנן אמר, אפילו שלהבת פטור, קסבר צבתא דחרש קא גרים, לא מיחייב עד דמסר ליה גווזא סילתא ושרגא.

ובתוס' שם (ד"ה חציו) הקשה, אם מסירת האש לחרש נחשבת כמו אש ורוח מצויה, גם לרבי יוחנן יש לחייב, דחציו של בעל האש, דלא גרע מהדליק אש והלכה ברוח מצויה, ואם מסירה לחרש אינה כרוח מצויה, א"כ גם לר"ל יפטר, ואינו דומה למסר שורו לחשו"ק, דאם מסירת האש לחשו"ק אינה כרוח מצויה, אין חייבים בה כלל:

"הא לא דמי למסר שורו, דהאכ"ע מודו דאין חייבין כלל על האש אלא ביכולה להזיק ברוח מצויה".

ותירצו התוס', דלריו"ח אין לחייב אלא באש שיכולה להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לו דאי היזק כעין חציו, ובמסירה לחשו"ק אין במעשה השולח קרוב לודאי היזק, ולכן בעצם המסירה אינו כחציו דבעל האש אלא חיצי החרש, משא"כ לר"ל, גם אם אינו מזומן כ"כ להזיק, חייב משום ממונו, כמו במסר שור קשור כראוי לחרש דחייב, דדרכו להתנתק ע"י עסקיו של חרש.

והנה ממש"כ התוס' דבאש ובלא רוח מצויה אין חייבין כלל, דייק הגר"נ פרצוביץ (ב"ק כב, ב אות קפג) שברוח שאינה מצויה אין הפטור מחמת היותו אנוס אלא אין כלל דין של אש המזיק, דלא כרש"י שכתב שהפטור מחמת אונס. ובהערות שם הביא דאחד מהתלמידים העיר דהתוס' מיירי באש המחוסרת ליבוי, אבל באש שרק מחוסרת הולכה, אפשר דהפטור מחמת אונס. והגר"נ השיבו דאין חילוק. וכן מבואר בחדושי הגר"נ (ב"ק ג, ב אות פ): "מדברי רש"י מבואר דגם ברוח שאינה מצויה חשיב אש, וכל טעם הפטור הוא רק מדין אונס. והנה יש שרצו לומר דרוח שאינה מצויה לא הוי בכלל המזיק דאש כלל, ולא קרינן ביה המבעיר את הבעירה". דלשיטת התוס' אין כאן אש המזיק, דאש לכשעצמה אינה מזיקה, וכמו מים שהם יסוד קיום האדם, ויכולים להיות מזיק, כך גם האש, בעצמותה אינה מזיקה, ורק כשיש רוח והיא שורפת מחמת הרוח, חידשה התורה שיש כאן חיוב נזק של המבעיר את הבערה, אולם כשהרוח אינה מצויה, במקומה עומדת שאין בה דין מזיק.

והגר"נ כתב לבאר מחלוקתם, לפי מה שביאר במק"א, דנחלקו רש"י ותוס' ביסוד חיוב התורה באש, דרש"י ס"ל דהמזיק הוא האש, וחידשה התורה, דאף שנזק האש נעשה בסיוע הרוח, מ"מ חייב על נזקי אשו. ולכן ברוח שאינה מצויה, אף שהאש שלו הזיקה, פטור מדין אונס. אולם לתוס' המזיק הוא הרוח, וחידוש התורה לחייב את בעל האש בנזקי הרוח, אך מה שחידשה התורה הוא רק ברוח מצויה, ברוח שאינה מצויה, אין חיוב כלל לחייב את בעל האש בנזקי רוח שאינה מצויה, וז"ל הגר"נ:

"והנראה בביאור הך פלוגתא, דהנה כבר נתבאר בכ"ד דאיכא מחלוקת בין רש"י ותוס' בגדר חיובא דאש למ"ד אשו משום ממונו, דרש"י ס"ל דהאש היא המזקת (וכמש"כ רש"י לעיל, דהאש מאליה היא הולכת ודולקת למרחוק), ונתחדש בתורה דבעל האש מחויב אאשו כדין ממונו המזיק אף על גב שהרוח מסייעתו, אכן התוס' ס"ל דבפרשת אש נתחדש דמצינו לחייבו על פעולת הרוח גופא, דכיון דאי הוסמך את האש אצל הרוח ועשה שהרוח תזיק, מחייבינן ליה על פעולת הרוח גופא[ולשי' רש"י א"א לומר כן, דהא לשיטתו דלמ"ד אשו משום ממונו בעינן ממונו ממש, ליכא לחייבו על פעולת הרוח, דהא הרוח אינה ממונו, וע"כ שטעם החיוב הוא משום דהאש עצמה מזקת]. ונראה דבהא פליגי לענין רוח שאינה מצויה, דלדרכו של רש"י דחשיב שהאש עצמה מזקת, מסתברא דגם ברוח שאינה מצויה איתא להמחייב דאש, דסו"ס אשו הזיקה והרי זה ככל אשו משום ממונו דחייב, ולהכי הוצרך רש"י לבאר דטעם הפטור הוא משום אונס. אכן לדרכם של התוס' דבכל אש לא חשיב שהאש עצמה מזקת אלא הרוח, ונתחדש בתורה דמחייבינן ליה על פעולת הרוח, דברוח שאינה מצויה ליתא להך מחייב, דדוקא ברוח מצויה י"ל דאיהו סמך את האש אצל הרוח ומונח בזה שהרוח תוליכה, י"ל דהתורה חייבתו על פעולת הרוח כדין ממונו המזיק, אבל ברוח שאינה מצויה דלא מונח בהבערה שהרוח תוליכה, ליכא לחייבו על פעולת הרוח, ולהכי סברי התוס' דברוח שאינה מצויה ליתא להמחייב דאש כלל. "

והשואל ר"ל דנדו"ד יהיה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' להסבר הגר"נ. דאם הפטור הוא מחמת אונס, א"כ במקרה שאנו רואים שאינו אנוס, כגון שהיה צריך להעלות בדעתו, או שאומרים תחזית מזג אויר וכולם יודעים זאת, ויכול לתקן או לפרק עד בא הרוח, והוא בכדי שיעשו, אינו אנוס כלל, אולם לשיטת התוס' דברוח שאינה מצויה אין כאן מזיק כלל, אין כאן מזיק לחייבו ברוח כזו שהתורה לא הגדירה אותו כמזיק. והשבתי לו, דכל הענין תלוי בהגדרת רוח שאינה מצויה, שאם ההגדרה היא ביחס לכל מקרה ולכל מצב, ובכל אופן שיכל לוודא בתחזית מזג האויר, או שהיה צריך להעלות בדעתו שרוח כזו מגיע אחת לכמה שנים, ושם החפץ לכמה שנים וכד', הרי זה בכלל רוח מצויה, וממילא יש כאן חיוב של התורה, גם לשיטת התוס' להסבר הגר"נ, דהואיל והגדרת המציאות כעת היא רוח מצויה, יש לפנינו אש שהיא מזיק.

ב. השעה הקובעת לרוח מצויה - שיטת הריא"ז

ומה שנראה לכאורה שחייב לחשב רוח שנושבת שם במהלך הזמן שיהיה החפץ בראש גגו, וככל שמביא שם דבר קבוע, חייב לחשב לאורך זמן, דאל"כ אין בזה טענת אונס, לכאורה יש להקשות על דברים אלו מדברי הריא"ז (ב"ק א, א, ז):

"תולדות האש אבנו וסכינו ומשאו שהניחו בראש גגו, ונפלו ברוח שהיתה מצויה בשעה שהניחם שם, והזיקו בדרך נפילתן, שכשם שהאש כח אחר מעורב בה שהולכת על ידי הרוח ומזקת, אף אילו כח אחר מעורב בהן שהרוח הפילן והזיקו, אבל אם נפלו ברוח שאינה מצויה, כגון שנתגברה הרוח אחר שהניחם שם ונפלו והזיקו, פטור עליהן."

ולכאורה משמעות דברי הריא"ז דהכל הולך אחר שעת ההנחה, ואף אם ידע שעוד יום שיניחם שם תתגבר הרוח, הואיל ולא היתה רוח מצויה בשעת הנחה, פטור מהיזקם, אף אם תהיה רוח שהיא מצויה לאחר מכן בשעת נפילה. ולכאורה אם הוירוח מצויה, המודד והזמן הקובע הוא שעת ההנחה.

והיה נראה לבאר דברי הריא"ז בדרך אחרת, דהריא"ז בא לחדש, שאם בשעה שהניחם שם היתה רוח חזקה מאד שאינה מצויה, אפ"ה חייב, דכיון דבשעת הנחה היתה רוח זו שאינה מצויה, חייב לשלם, דרוח שאינה מצויה בשעת הנחה היא רוח מצויה לענין החיוב, דהנה הרוח מצויה כאן. אולם אם בשעה שהניח לא היתה רוח שיכולה להפילם ורק אח"כ נהייתה רוח שאינה מצויה, בזה פטור משלם מדין רוח שאינה מצויה. וכן יש לבאר דברי הריא"ז בפרק המניח (ב"ק ג, ב, ג):

"וכן המעלה קנקנים לגג על מנת לנגבן, ונפלו ברוח שלא היתה מצויה בשעת עלייתן... ",

דכל רוח שהיתה מצויה בשעת עלייתן, אף אם היא רוח שאינה מצויה בדרך כלל בגג ובמקום זה בכלל, חייב בהיזקן, דמה שהיה בשעת הנחה, אף אם אינה מצויה כלל, והוא כעת יודע בשעת ההנחה על הרוח, כבר אינו אנוס אלא פושע.

ובמהדיר לפסקי הריא"ז כתב לבאר הריא"ז בדרך שונה, דדוקא שבשעה שהניחם היתה קיימת רוח מצויה, אולם אם בשעה שהניחם לא היה בכלל רוח אלא אח"כ באה רוח מצויה והפילן פטור. והביא שכן מבואר בריא"ז בפרק המניח (הנ"ל): "וזה חידוש גדול שלא נזכר במפרשים ובפוסקים ". ולענ"ד לא נראה כן, דאם באה רוח מצויה לאחר מכן, בכל ענין יהיה חייב, וכוונת הריא"ז לחייב ברוח שאינה מצויה בדרך כלל, שהיתה מצויה בשעה שהניחם שם, דחשיב לענין זה רוח מצויה. אולם אם הניח בגג ולא היתה רוח, ואח"כ באה רוח מצויה, גם ריא"ז מודה דחייב, וכדעת כל המפרשים והפוסקים.

ג. פטור אונס למ"ד משום חיצו

וברוח שאינה מצויה שפטור מחמת היותו אנוס לשיטת הראשונים הנ"ל, לכאורה אם קיי"ל כריו"ח שאשו משום חציו, הרי הוא אדם המזיק ואין בו פטור שלאונס. ולכאורה י"ל דרוח שאינה מצויה כבר אינו בכלל חציו, ואין לחייבו כלל (עיין לעיל בהסבר הגר"נ בדברי התוס'), אך לריו"ח, אף שאשו משום חציו, אית ליה נמי משום ממונו, כמבואר בגמ' ב"ק כג, א, ממילא היה מקום לחייבו גם כשאין כאן חיציו מדין ממונו המזיק, וכל הפטור ברוח שאינה מצויה הוא מחמת היותו אנוס, וממונו המזיק באונס פטור. והטעם שבזה י"ל דאינו חייב משום חיציו, דכל היכא שכבר כלו לו חיציו, אינו חייב אלא משום ממונו, וכדאיתא בב"ק כג, א: למאן דאית ליה משום חציו, אית ליה נמי משום ממונו, וכגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה, דהתם שורו הוא ולא טפח באפיה. וברש"י שם, כשור שהכניסו לדיר ולא נעל בפניו, שהוא ממונו המזיק ולא אדם המזיק. וכן נמצא בשטמ"ק ב"ק נו, א:

"ומסתברא נמי דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, דחשבינן להו תולדה דאש, ליכא למחשבינהו חציו אלא ממונו וכנפל גדר שלא מחמת דליקה, דשורו הוא דלא טפח באנפיה. תדע, דהתם בסנהדרין משמע דזורק את האבן ובחזרתה נפלה לצדדין והרגה חייב, דכיון דנפלה לצדדין, אכתי מכחו הוא אלא דכח כחוש הוא, אבל נפלה כדרכה בחזרתה פטור, דנסתלק כחו, ואף על גב דבנזקין בכי האי גוונא חייב".

ומבואר דכל היכא דנסתלק כחו, אין כאן אלא ממונו המזיק. וכאשר מניח את אבנו סכינו ומשאו בראש הגג ונפלו ברוח מצויה, לא המניח הוא המזיק, אלא ממונו שלא שמרו, משא"כ באש עצמה שלא נסתלק כחו מהאש כל עוד היא דולקת, ולריו"ח חייב משום חיציו.

ועיין גם בדברי הגר"ח (שכנים יא, א) שכתב לבאר בדברי הרמב"ם, דכל היכא דכבר הסתלק כחו לגמרי, אף לרמב"ם שפוסק דאשו משום חציו, מ"מ בכגון זה שהסתלק כחו לגמרי, וכמו באבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, שאינו חייב אלא משום ממונו, דכבר הסתלק כחו. הגר"ח מסביר שהיה אפשר לפרש דין אשו משום חציו בשני אופנים : או שכך גזרה התורה, אף שאין כאן חיציו, מ"מ גזרה התורה שיתחייב משום חיציו. או שאין כאן גזה"כ אלא מציאות, שהאש הולכת מכוחו של המבעיר. הנפק"מ, שאם זו גזה"כ ולא מציאות, מהיכי תיתי לחייבו עלנפשות, דכל גזירת הכתוב הוא על חיוב ממון, אלא בהכרח שחיציו באש זו מציאותשל כוחו. ולכן בכל מקרה שהסתלק כחו, אין מקום לחייבו משום חיציו, דאין בזה מציאות של כחו. ואם זו מציאות של חיציו, מה חדשה התורה. אלא חידוש התורה דבאש, אף שכח אחר מעורב בו, מ"מ הוי חיציו. וז"ל הגר"ח:

"דהא דאשו משום חציו לאו דגזירת הכתוב הוא באש לחייבו משום חצו, דאם נימא כן, הרי היה צריך להיות הדין כן רק בממון, דהתם איכא הך גזירת הכתוב, משא"כ בנפשות דליכא קרא על זה, פשיטא דלא הוי חציו. אלא הא דהוי חציו, היינו משום דבאמת הדבר כן, דאשו הויא חציו ממש והולכת מכחו, ועל כן שפיר חייב גם בנפשות כיון דהוי אכחו ממש. והא דאצטריך למילפה מקרא, הוא משום דכח אחר מעורב בה, והוי אמרינן דפטור, ובזה הוא דגלי לן קרא דגם היכא דכח אחר מעורב בו ג"כ חייבוהוי ליה כחו ממש, וזהו הגזירת הכתוב דאשו משום חציו. אשר לפי זה י"ל גם בנפשות הך דינא דחייב משום חציו, כיון דהוי כעין גילוי מילתא דגם בכח  אחר מעורב בו ג"כ הוי כחו, משא"כ בכח שני, ובאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגוונפלו ברוח מצויה, דפסק כחו ואין שם כחו כלל, אז אין בהם חיובא דחציו, ורק משום ממונו לבד הוא דחייב עלייהו, דאין חציו אלא בבא מכחו וכמו שכתבנו".

הרי דאשו משום חיציו הוא מציאות, שהאש מכוחו, וכשנסתלק כוחו, אין כאן אלא משום ממונו, וכשורו שהכניסו לדיר ולא נעל בפניו, דהוי ממונו המזיק.

וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם, דכל היכא דהאש מזיקה שלא מכוחו, הוי ממונו המזיק. דדעת הרמב"ם (נזק"מ יד, טו) דאשו משום חציו:

"אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו, הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו וברפויו ובצערו ובבשת וכאילו הזיקו בידו, שאע"פ שאשו ממונו הוא, הרי הוא כמי שהזיק בחציו".

ושם (נזק"מ יד, ד) פסק הרמב"ם:

"נפלה דליקה בחצרו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה והדליקה בחצר אחרת, אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב, למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק, שהיה לו לשמרו ולא שמרו".

והיינו דכבר אינו מכוחו, וכיון דאינו מכוחו חייב משום ממונו. ועיי"ש באור שמח שביאר דכוונת הרמב"ם שחייב רק בנזק ולא בד' דברים :

"אולם בתולדותיו אבנו סכינו כו', שכתב רבינו להלן סוף פרק, נראה ג"כ דאינו חייב רק בנזק, לא בארבעה דברים ".

והוא מאותו הטעם, דכיון שבמציאות אינו מכוחו, החיוב הוא מדין ממונו. ועיין עוד בחזו"א ב"ק ב, א ובאות שאחריו.

ד. רוח שאינה מצויה אם הוי אונס   גמור

ואף אם היה הדין דבנפלו ברוח מצויה הוי אדם המזיק, היה מקום לפטור ברוח שאינה מצויה מדין אונס, אם נאמר דהוי אונס גמור. אלא דבראשונים מוכח להדיא דברוח שאינה מצויה הוא אנוס, אך לא אונס גמור. דאיתא בב"ק כז, א:

ואמר רבה, נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש, חייב על הנזק ופטור בד' דברים. ברוח מצויה והזיק ובייש, חייב בד' דברים ופטור על הבשת. ומבואר שאף ברוח שאינה מצויה חייב, ולכאורה מהיכי תיתי לחייבו ברוח שאינה מצויה, הרי הוא אנוס, אלא בהכרח שאינו אנוס גמור אלא אונס כעין אבידה, ולכן באדם המזיק חייב בנזק.

וכן מבואר בדברי התוס' שם (ב"ק כז, ב ד"ה ושמואל):

"וכן משמע לעיל דמחייב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה, ואף על גב דברוח שאינו מצויה מפטר בה שומר חנם... דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואין יכולה לעמוד בשאין מצויה, אלמא אף על גב דמפטר שומר חנם, מחייב בה אדם המזיק, והיינו טעמא משום דהוי כעין אבידה, ונתקל הוי כעין גניבה ופטור ביה אדם המזיק".

וכן הוא בתוס' ב"מ פב, ב (ד"ה וסבר), דאבידה קרובה לפשיעה וגניבה קרובה לאונס, ורוח שאינה מצויה חשובה כעין אבידה, ולכן חייב בה אדם המזיק. וכן הוא בתוס' סנהדרין (עו, ב – עז, א ד"ה רוצח). ומ"מ זה דוקא אם האדם עצמו הזיק, אולם באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח שאינה מצויה, אף אם הוי אונס מעין אבידה, כיון דהוא ממונו המזיק באונס, פטור.

וברשב"א (ב"ק כז, א מבואר, דרוח שאינה מצויה אינו אונס גמור, ולכן חייב אדם המזיק ברוח שאינה מצויה. הרשב"א הקשה מדוע לרבה אדם שנפל ברוח מצויה והזיק, חייב על הנזק, הרי רוח שאינה מצויה הוי אונס גמור, ותירץ, דרוח שאינה מצויה אינה אונס גמור. ושם בע"ב המשיך לבאר:

"ואונס נפילה אפילו ברוח שאינה מצויה אינו אונס גמור, ונתקל אליבא דר' יהודה, אפילו נתקל בקרקע הוי אונס גמור, לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, אבל לר"מ נתקל הוי פושע, לפי שדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ".

ובביאור הדין נמצא בנימוק"י(ב"ק יא, ב מעמוה"ר), דאף שלא שכיח ליפול ברוח שאינה מצויה, כיון שדבר כזהיכול לקרות לעיתים רחוקות, כבר אינו אונס גמור:

"דאע"ג דלא שכיח שיפול ברוח שאינה מצויה, מ"מ כיון דזמנין דמקרי ואתי, לאו אונס גמור הוא וחייב על הנזק. "

ולכאורה לפי יסוד הנימוק"י, דבר שיכול לקרות לעיתים רחוקות, נחשב עכ"פ כאונס לענין פטור ממונו המזיק ולענין נדו"ד.

אך נראה לחלק, דאדם שיושב על ראש הגג, אינו מתכוין להיות שם אלא זמן קצר,

לכן אם השכיחות לרוח שאינה מצויה אינה גבוהה, נחשב כאונס רגיל לפטורממונו ולחייב אדם המזיק, שאינו אונס גמור. אולם דבר שעשוי להיות בגג זמן מרובה, אם למשך הזמן יהיה אפשרות ולו רחוקה שתבוא רוח שאינה מצויה ותפילאת החפץ שבגג, כבר אינו אונס, דהכל ביחס לזמן שאמור הדבר להיות בגג. הנימוק"י מתיחס לדברי רבה, שהאדם עצמו על הגג, והוא לא עשוי להיות זמן מרובה, ולכן אם לא שכיח שתבוא רוח חזקה להפילו, הוי אונס ולא אונס גמור, משא"כ בחפץ לזמן מרובה, יש לבחון את השכיחות לאורך התקופה הארוכה בה עשוי החפץ להיות על הגג.

והראה לי  עמיתי  הגר"מ  בצרי  שליט"א  דברי הירושלמי  (ב"ק  ו, ד), על המשנה, דאחד הביא את האש ואחד את העצים וכו', וליבתה הרוח, דכולם פטורים. ונחלקו בירושלמי שם באיזה רוח מדובר, האם מדובר ברוח סערה של אונסין ממש, ושאינה מצויה כלל וכלל, או מיירי ברוח שאינה מצויה לפעמים, ופעמים באה ובפעמים לא, שגם כלפיה לא היה צריך להעלות בדעתו: ליבתו הרוח הרי כולן פטורין.

תמן אמרין ברוח של אונסין היא מתניתא, אבל ברוח שהעולם מתנהג בוחייב (בבבל מפרשין דדוקא ברוח של אונסין שבא בסערה ואינו מצויה מיירי מתני, ובהא הוא דפטורין, דלא אסיקו אדעתייהו, אבל ברוח מצויה והעולם מתנהג בוחייב – פני משה). ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין אפי' רוח שהעולם מתנהג בו פטור, שפעמים בא פעמים לא בא (כלומר לאו ברוח מצויה תמיד קאמרי, דבהא ליכא מ"ד דפטור, אלא כלפי מה שאמרו ברוח של אונסין הוא דוקא דפטור, עלה קאמרי דאפי' ברוח שהעולם מתנהג בו לפעמים ואינו רוח סערה פטור, שלפעמים לא בא ולא הוה להו לאסוקי אדעתייהו.)

והרמב"ם בהל' נזקי ממון יד, ז, פסק כריו"ח ור"ל:

"אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים... בא אחר וליבה, המלבה חייב, ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כולן פטורין ".

וכן הוא בשו"ע חו"מ תיח, ט. ועיי"ש במגיד, דמקור דברי הרמב"ם מהירושלמי, ומדברי רבי יוחנן ור"ל, והוסיף המגיד, דדוקא בשלא היתה הרוח מנשבת בשעה שהאחרון עשה מעשה, אולם אם נשבה הרוח, המצויה ושאינה מצויה, באותה שעה שעשה אחרון מעשה ההבערה, הרי זה כרוח מצויה וחייב. ונראה דכל דבר נמדד ביחס לזמן הנידון, וככל שמדובר בהבערת אש, הרי שיש לחוש לזמן שבו תבער האש, ואם האש בוערת והגיעה אפי' רוח של אונסין בזמן שהבעיר את הבערה, הרי זו רוח מצויה ביחס להבערה זו וחייב. ושאלת אונסין היא ביחס לממונו המזיק, דככל שלא היה עולה בדעתו לפרק הזמן של הבעירה שתבוא רוח זו, אף שלעיתים רחוקות מגיעה, ואף שאין זו רוח של אונסין, כיון שלא היה צריך להעלות בדעתו שתבוא הרוח בזמן הבעירה, הרי הוא אנוס ביחס לליבוי הרוח. ולכן הוסיף המגיד דדוקא אם בשעה שהבעיר לא נשבה הרוח, שאל"כ אינו אנוס, דביחס לזמן הבעירה אין כאן רוח שאינה מצויה.