תיקונים במושכר והבעלות עליהן

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים חלק ג עמ' קנה-קנו

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בחיוב שוכר לתקן נזקים בבית ששכר, וזכותו בשבח שהשביח את הבית

נושא הדיון

ת״ת ששכרו בנין וקרו בו נזקים ע״י התלמידים, ותובע בעה״ב את דמי הנזקים אחרי שמנהל הת״ת התחייב בע״פ להחזיר את הבנין לתיקנו. מאידך תובע הת״ת להחזיר לו ההשקעה שהשקיע בבנין, כגון השער לכניסה וציפוי אספלט.

הצדדים לדיון

א. האם חלה התחייבות בעל פה לשלם על "מתה מחמת מלאכה"?

יש להסתפק בנידון זה האם ההתחייבות של מנהל הת״ת שהיתה בע״פ ובלי שטר וקנין, האם יש לה תוקף, דהלא על מה שהילדים קלקלו אין לחייבו, דזה דומה לכאורה למתה מחמת מלאכה, אמנם י״ל שאין זה דומה למתה מחמת מלאכה, וזה לפי מה שבאר הסמ״ע שפטור דמתה מחמת מלאכה הוא מפני שהמשאיל פשע במה שמסר לו בהמה שיודע שאין הבהמה יכולה לעמוד במלאכה זו, אבל במקרה דנן המשכיר לא פשע, הגם דידע שטבע של ילדים רבים שמשתמשים בבנין עלולים לקלקל, מ״מ לא פשע המשכיר, מפני שהשוכר התחייב להחזיר את הבנין לתיקונו, הגם שהתחייבות בע״פ אינה תופסת, אבל מ״מ פשיעה מצד המשכיר לא היה, ומחויב השוכר להחזיר לתיקונו את הבנין, ששוכר חייב מטעם מזיק, וכל הקלקולים שבבנין שבא מחמת השוכר חייב לשלם הגם שעבדים וקרקעות נתמעטו מדיני שמירה, אבל כיון שהתחייב לשמור היינו דיתחייב לשלם הרי זו פשיעה, וחיובו מטעם מזיק שגם בקרקעות חייב, ועי׳ בנה״מ סי׳ ש״א וסי׳ ש״מ ס״ק ב׳.

ב. האם התשלום מהעירייה על שכירות ותיקונים מהווה גילוי על כך שהמוסד החינוכי צריך לתקן?

אבל מאידך גיסא אם משלם השוכר למשכיר את כל הנזקים וכפי מה שתובע המשכיר למלאות את החפירות, הרי הפיסוק שקבע לו, הן ע״י השמאי בסך מסויים לכל חודש, והן מה שקבע המשכיר בעצמו למשך סוף השכירות של חצי שנה סך מסויים לחודש, הרי כלול בזה גם הפחת, ועי׳ בקצוה״ח ובנה״מ סי׳ ש״ט, ממילא בטל הפיסוק וא״צ לשלם אלא מה שנהנה.

והגם דהעירי׳ משלמת שכר דירה כפי שהעריך השמאי ובכל זאת מקציבה נוסף לזה גם לתיקונים, אין שום הוכחה דהערכת השמאי לא כללה גם פחת, אלא דשתי רשויות הן בעיריה, שכר דירה לבתי ספר זוהי רשות אחת, והקצבת תיקוני בי״ס זוהי רשות אחרת, ובהקצבה זו אינה מבחינה אם זה בנין בשכירות או בנין שהוא בבעלות בית הספר, ומכש״כ בפיסוק של המשכיר עצמו, ודאי מה שיצטרך השוכר לשלם למלאות החפירות, יענה לו משכיר הדירה שאין צריך לשלם אלא מה שנהנה, וכמו שמבואר במרדכי והריטב׳׳א שהובאו בקצוה״ח ובנה״מ.

ג. שוכר שהשביח את נכס המשכיר

בנוגע לשער שעשה השוכר מדעת עצמו, אמנם אין לחייב למשכיר לשלם לשוכר, כיון שהשוכר בנה השער, וכן האספלט, לתועלת עצמו, וזה לא חסר ואינו חייב לשלם המשכיר הגם שנהנה במה שיש שער ואספלט, דאין זה אלא ממילא קמיתהני, אלא היכא דבא השוכר ואומר עצי ואבני אני נוטל, המשכיר אינו יכול לעכב עליו ושומעין לו, כמבואר ב״מ ק״א דעצי ואבני אני נוטל ביורד שלא ברשות בבית שומעין לו, ואם בעל החורבה מעכב עליו דר שם עד לחשבון יציאותיו, ופירוש הדבר דאין יכולים לחייב את המשכיר, אבל השער עדיין רכושו של השוכר וחייב לתת לו יציאותיו מה שהוציא בזמנו על השער. ואפילו במזוזה דעל השוכר לעשות דחובת הדר, אין לו ליטול את המזוזה בצאתו מן הבית משום סכנה, והתוס׳ פירשו משום דמזיק אם יקח את המזוזה, אבל דמי המזוזה ודאי על המשכיר לשלם לו, וכמו שכתב בש״מ בשם השאלתות דימכרנה, ובריטב״א שם:

"ומיהו אפשר שחייב בע״ה לפרוע דמיה".

ונראה במה שכתב הריטב״א ״ואפשר״, דאם זה דין משום סכנה אין זה אלא דין בשוכר, וממילא חייב לשלם דמים, אבל אי משום מזיק אין לחייב למשכיר לשלם דמים אם אינו מזיק לו. וכמש״כ בנידון דידן אם מעכב המשכיר על השוכר לעקור את השער צריך לשלם לו יציאותיו של השער.

ולפי מה שביארנו ב״אפשר״ של הריטב״א, לכן על האספלט אין לו רשות להזיק את האספלט ואין לחייב את המשכיר בדמים אבל על השער דאינו מזיק כלל אפילו אם יוציאו וכשהמשכיר מעכב חייב לשלם דמים.

הרב ברוך יצחק לוין.